סד:
שני שעירי פרק שישי יומא
רבינו חננאל
מסורת הש"ס
ואם
היה שני מובחר ממנו יביאנו. ובמתניתין נמי נימא הכי אי
יתקיים תחתיו. אינו נותן תמורה אלא לזה שמת אבל לחי אינו
א) ב)
אמר רבא דייקא מתניתין
ג) ד)
כרב, דקתני אם של שם מת
נותן תמורה להפסל הוא ולבא זה תחתיו: כדקאי קאי. בקדושתיה
נמי שמא לא שייך הא מילתא אלא בגבולין או בנעשים
❖
זה שעלה לשם יתקיים
ולא אמרינן ידחה: שני איני יודע וכו'. אמתני' קאי שני ששנינו
בעזרה אבל בשעיר המשתלח ובשעיר הפנימי הנשרף חוץ לשלש מחנות
תחתיו, ואם של עזאזל מת
עליו ירעה איני יודע וכו': הכי גרסינן ולא שחבירו מת. ולא זה
אפילו אם היה שני מובחר ממנו מצוה בראשון:
זה שעלה עליו הגורל לעזאזל
יעמד חי ולא שחבירו מת. לעיל
יתקיים תחתיו. ולא קתני
שמת חבירו: יעמד חי ולא שכבר
תורה אור השלם
וחבירו יקרב, ש"מ דאידך
עמד. ונדחה על ידי מיתת חבירו
כי קאמר דטעמא דרבי
ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו אמר רבא
1. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה
כדקאי קאי. ודייקא מתניתא
יוחנן משום דכתיב בהם לא הוה
ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד יעמד
כר' יוחנן דקתני השיני ירעה,
דיקא מתניתין כוותיה דרב וברייתא כוותיה
עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָע¢ מַד
איני יודע אי שיני שבזוג
חַי לִפְנֵי יְיָ לְכַפֵּר עָלָיו
מצי למימר דטעמא
משום דכתיב
חי עמידה אחת ולא שתי עמידות:
דר' יוחנן מתניתין כוותיה דרב דקתני אם של
ראשון אי שיני שבזוג שני.
לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל
ימות המשתלח. אלמא בעלי חיים
יעמד חי ולא שכבר עמד ואע"ג
❖
כשהוא אומר יעמד חי ולא
ויקרא טז י
הַמִּדְבָּרָה:
שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים
נדחין: כי קאמר אליבא דרבנן.
דלא ידע לברייתא מכל מקום
משכבר עמד, מכלל משכבר
תחתיו ואידך כדקאי קאי ברייתא כוותיה דר'
עמד נדחה. ואקשינן על רב
מדקאמר ר' יהודה ועוד לאשמועינן
טעמא דידיה מהאי
קרא ובשאר
תנן ר' יהודה אומר נשפך
יוחנן דקתני שני איני יודע אם שני שבזוג
גליון הש"ס
דבעלי חיים נדחין $ מכלל דשמעינהו
קרבנות מודה לדרב דילפינן ממום
הדם כו'. כלומר נשפך דם
ראשון אם שני שבזוג שני כשהוא אומר
רש"י ד"ה כי קאמר וכו'
לרבנן דאמרי שני שבזוג ראשון קרב
עובר דהא אפילו
בשאר קרבנות
השעיר הנעשה בפנים קודם
מכלל דשמעינהו לרבנן.
שיזה ממנו, ימות המשתלח
יעמד חי ולא שחבירו מת מאי משמע
דבעלי חיים אין נדחין ושני שבזוג
פליג עליה דרב דסבירא ליה
1
שכבר נדחה מאחר [ש]נשפך
❖
שני ירעה שאין חטאת צבור מתה
בעלי חיים נדחין ואפילו דיחוי
יעמד חי ולא שכבר עמד תנן ועוד אמר
דם חבירו ויביא שנים אחרים
ויגריל. ודחי רב ואמר אליבא
ואתא לאיפלוגי עלייהו בתרתי דקא
מעיקרו
הוי דיחוי כההיא דבהמה
רבי יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת
דר' יהודה לא קאמינא, דר'
אמריתו אין חטאת צבור מתה אני
של שני
שותפין וצריך לומר דתניא
המשתלח ישפך הדם בשלמא לרבי יוחנן
יהודה ודאי אית ליה בעלי
תוס' ישנים (המשך)
אומר תמות ועוד לא בזה שאמרתם
כוותיה דרבי יוחנן ולא מטעמיה
חיים נידחין. כי קאמינא
דאמר בעלי חיים נדחין משום הכי ימות
לרבנן. וסלקא שמעתא כרבא
עליו ירעה אני אומר ימות אלא
דטעמא
דר' יוחנן מבהם כדלעיל
המשתלח אלא לרב דאמר בעלי חיים אינן
דאמר דייקא מתניתין כוותיה
הוא יקרב ושני שבזוג ראשון ימות:
דסבירא
ליה בעלי חיים נדחין והאי
דרב, והוא התנא קמא שחולק
נדחין אמאי ימות המשתלח אמר לך רב
בשלמא לרב בהא פליגי רבי יהודה
תנא סבר אין דיחוי אלא בשחוטין
עליו ר' יהודה, תנא קמא סבר
בעלי חיים אין נידחין ור'
אליבא דרבי יהודה לא קא אמינא כי אמינא
ורבנן. בהאי ועוד דסיפא: אלא
דיליף מבעל מום עובר כרב בשאר
יהודה סבר נידחין. ואקשינן
לרבי יוחנן. דאמר רבנן נמי בשני
קרבנות לבד מהכא דגלי קרא יעמד
אליבא דרבנן בשלמא לרב בהא פליגי רבי
ממתני' דתנן שאין חטאת
חי: ברייתא כוותיה דרבי
שבזוג ראשון אמרו ירעה במאי פליג
צבור מתה, הא דיחיד כי הא
יהודה ורבנן אלא לר' יוחנן במאי פליגי אמר
גוונא, כגון שהפריש ואבדה
יוחנן. תימה לי הא איכא נמי
ר' יהודה עלייהו בהך סיפא דקתני
רבא הא אמרינן דייקא מתני' כוותיה דרב תנן
והפריש אחרת תחתיה והרי
ועוד: בשלמא לר' יוחנן. דאמר
מתניתין דדייקא כרבי יוחנן ועדיפא
שתיהן עומדות מתה. הניחא
שאין חטאת צבור מתה הא דיחיד כי האי
מיניה דאפילו דיחוי מעיקרו הוי דיחוי
ירעה דמתניתין אשני שבזוג ראשון
לר' יוחנן דאמר שיני שבזוג
גוונא מתה בשלמא
לרבי יוחנן כדרבי
שני קרב, נמצא השיני שבזוג
בפרק מי שהיה טמא
קאמר משכחת לה דאילו דיחיד כי
(שני) [ראשון] מאחר שמת
רבי אבא אמר רב
אבא אמר רב דאמר
האי גוונא תמות משום חטאת שכפרו
תנן המפריש נקבה לפסחו תרעה עד
חבירו ונדחה כאילו הוא
הכל
בעליה: כדרבי אבא. דאמר במסכת
שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה
אבוד, וכיון שנתכפרו בשיני
שבזוג שני, דין הוא שימות
מינה תלת שמע מינה בעלי
תמורה גבי פלוגתא
דרבי ורבנן שנחלקו במפריש חטאתו
שלמים ואמרינן עלה בגמרא ב) שמע
השיני שבזוג ראשון דהא
ונאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות
חיים נדחין ושמע מינה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וכו' ויש לומר דלא
נתכפרו בשאינה אבוד. מי
שהיה אבוד ונמצא ימות,
דמי דהתם הוי דחייה גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לקרבן שהופרשה
דקאמר ר' מתכפר באחת מהן והשניה תמות וחכמים אומרים אין
אלא קיימא לן שאין חטאת
לשמו דהיינו פסח ובהא נמי מיתרצא מה שמקשים גבי בהמה של
חטאת שכפרו בעליה מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו הבעלים אבל
צבור מתה, הא דיחיד כי הא
שני שותפין ג)ומאי קא משמע לן ר' יוחנן מתניתין היא ההיא דהמפריש
נמצא קודם כפרה ולאחר הפרשה רועה ואמר ר' אבא עליה הכל
גוונא מתה, כר' אבא דאמר
❖
משמיה דרב
נקבה לפסחו ואע"ג דאיכא למימר דתמורה כיוצא בה אתא לאשמועינן
מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה דהיינו שניה שהופרש אחרון
דלא שמעינן ממתניתין מכל מקום הש"ס דדייק ממילתיה דרבי
אבודה מתה שכך נאמרה הלכה למשה מסיני חטאת שאבדה
יוחנן שמע מינה תלת לידוק ממתניתין ומאי איצטריך למידק ממילתיה
ונתכפרו בעליה באחרת הראשונה מתה לא נחלקו אלא שנתכפר בראשונה
תוס' ישנים
והשניה עומדת ובהא פליגי רבי סבר מפריש לצורך תשלומי אבוד
דרבי יוחנן אלא יש לומר אי ממתניתין הוה אמינא שאני התם דלא
כאבוד דמי ורבנן סברי לאו כאבוד דמי וגבי מתניתין דהכא בשלמא
חזיא לעולם לפסח שהופרשה לשמו ולהכי הוי' דחויה לעולם אפילו
() '.
לר' יוחנן דאמר שני שבזוג ראשון קתני מתניתין ירעה היינו דיהיב
למותר פסח דהוי שלמים לא תיקרב היא גופה אלא דמיה :
ד)
האמר רבא דיקא מתניתין כוותיה דרב. תימה לי מאי קאמר
טעמא משום דאין חטאת צבור מתה הא דיחיד תמות דהוה ליה
נתכפר בשאינה אבודה והדחויה קיימת והכל מודים שמתה:
דיקא כוותיה דרב אדרבה תיקשי מינה לרבי יוחנן דלא
מיתוקמא כלל אליביה ובמאי טעה מעיקרא דקאמר בשלמא לרבי
אלא
יוחנן הא לא מיתוקם כלל ועוד אמר רבי יהודה אליביה ועוד דלאיכא דאמרי דבסמוך מסיק לרבי יוחנן בקשיא וללישנא קמא לא מסיק
קשיא ונראה לי דמעיקרא דקאמר בשלמא לרבי יוחנן לא אסיק אדעתיה דתיקשי ליה ועוד אמר רבי יהודה דאיכא לפרושי דבתרתי
פליגי מעיקרא פליג דקאמר תנא קמא ירעה אמר איהו ימות והדר קאמר ועוד אמר ר' יהודה כו' דשמעי' לת"ק דקאמר אם של
עזאזל מת וכו' והשני ירעה אלמא דאיירי שמת של עזאזל קודם שנשחט של שם ואיכא למימר דאיירי כגון שמת קודם וידוי וטעמא דמת
קודם וידוי הא מת לאחר וידוי אין צריך להביא שנים אחרים ולהגריל דס"ל בהא כרבי שמעון דאמר לעיל פרק טרף בקלפי
עד מתי זקוק להיות חי עד כפרת דברים ואהא אתא רבי יהודה נמי לפלוגי אם מת המשתלח ישפך הדם ומביא שנים אחרים ואתא
לאשמועינן דבכפרת דמים תלוי הדבר ורבי יהודה לטעמיה דאמר לעיל עד מתי זקוק להיות חי עד שעת מתן דמו של חבירו ואין
הדבר תלוי בוידוי כלל דאפילו אם הקדים וידוי שעיר המשתלח למתן דם שעיר הפנימי ומת המשתלח ישפך הדם והשתא ניחא הא
דקתני ועוד ומכל מקום הדר קאמר דיקא מתניתין כוותיה דרב דלא ניחא ליה לפרושי ועוד כדפרישית משום דלישנא דמתניתין לא
משמע ליה הכי דאתא לאשמועינן הא ומשום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר כדמעיקרא כדקא סלקא דעתך דמקשה לא מסיק קשיא
אבל לאיכא דאמרי דלא קאמר מעיקרא בשלמא לרבי יוחנן אלא פריך מיד לרבי יוחנן דלא משמע ליה כלל לפרושי הועוד כדפריש'
ללישנא קמא לדברי המקשה דקאמר
בשלמא לרבי יוחנן להכי מסיק קשיא:
הכל
.
.
ע"כ מעמוד קודם
.
'
.
'
[] '.
' ' .