פ:
יום הכיפורים פרק שמיני יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כי איתשיל. בבי מדרשא הך דלעיל כמה ישתה ויהא
וגרוגרת גדולה מכזית כדמוכח בר"פ המצניע כדפרשינן
חייב לענין עוג
מא א
א)
ב)
לעיל וא"כ היכי אמרינן בכריתות פרק אמרו לו גבי יש
מלך הבשן כלומר לענין אדם כענקים איתשיל והוו
להו בית שמאי
ג) ד)
פרס. קים לן
לחומרא דמחייבי ברביעית: כזית בכדי אכילת
אוכל אכילה אחת דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים ואור"י
מב ב
דנהי דקיימא לן כר' שמעון בהא דכביצה לטמא טומאת אוכלין בשתי
בכל אותן איסורין ששיעורן בכזית
שאם שהה בין
סעודות דעירוב לא קיימא לן כוותיה
תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו
מג ג ד
ה)
אלא או כר' מאיר או כרבי יהודה
יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף
כי אתשיל בעוג מלך הבשן אתשיל דהוו
כדמוכח התם דרב יוסף ורבא כרבי
עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי
ו) ז)
ליה בית שמאי לחומרא מתקיף לה ר' זירא
מאיר קיימי ואינהו נמי מודו דכביצה
שהיית סעודה והיא אכילת חצי ככר
❖
מ"ש אכילה דכל חד וחד בככותבת ומ"ש
מד ה
לטמא טומאת אוכלין כרבי שמעון
ששיערו בו את העירוב שהוא מזון ב'
שתיה דכל חד וחד א בדידיה א"ל אביי (א)
מה ו ז
סעודות כדתנן ו) חציה לבית המנוגע
דחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול
❖
קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מיתבא
שתלה הכתוב שהייתו לטמא בגדים
גויה וחצי חצי חציה לטומאת אוכלים
תורה אור השלם
דעתיה בציר מהכי לא מיתבא בשתיה
כשיעור אכילה: ככותבת בכדי אכילת
לאו ארבי מאיר ור' יהודה קאי אלא
1. אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת
בדידיה מיתבא דעתיה בדחבריה לא מיתבא
מוסף רש"י ארבי שמעון וארבי יוחנן קאי שהזכירו
פרס. בתמיה יום הכפורים ששיעור
נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ
הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם
דעתיה מתקיף לה רבי זירא וכל העולם כולו
אכילתו בככותבת אף הוא שיעורו
שיעור הככר תדע דהא קתני התם
ציר שעל גבי ירק.
וְנִטְמֵתֶם בָּם: ויקרא יא מג
בברייתא בגמרא כמה שיעור חצי
(ג) צירוף אכילתו בכדי אכילת פרס
בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת א"ל
2. כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא
פרס שתי ביצי' חסר קימעא דברי ר'
ואם שהה יותר מכאן אין מצטרף
תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה
מצטרף לככותבת.
וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:
ופטור והא כיון דשיעורו גדול בעי
יהודה ש"מ דקאי בשיטתיה דר' שמעון
בציר מהכי לא מיתבא דעתיה מיהו כולי
ויקרא כג כט
דקאמר חצי חציה לפסול הגויה בשתי
שהיי' טפי לצירוף אכילתו והשתא קולא
3. וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ
(חולין
עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא מתקיף
קכ.) האוכל אכילה גסה
דפטרי ליה: בטפי מהכי. אם שהה
ביצים ור"ת תירץ בע"א וזה לשונו
בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו
ביוה"כ פטור.
לה רבי זירא בשר שמן בככותבת ולולבי
וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ:
יותר מיכן לא מייתבא דעתיה ויוה"כ
דגרוגרות בלא גרעינין קאמר הכא
❖
ויקרא כב יד
גפנים בככותבת א"ל אביי קים להו לרבנן
ביישוב הדעת תליא מילתא דכתיב
ונמעכות ונדרסות טפי ונוחים
(יבמות
מ.) כי יאכל פרט למזיק.
דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא
אשר לא תעונה : חצי
להשימן בבית הבליעה וזיתים יש בהם
גליון הש"ס
פרס. ששיעורו לפסול את הגויה
גרעינין וקשין הן ועגולין ואינן
דעתיה מיהו בשר שמן טובא לולבי גפנים
גמ' מדרבנן וקרא אסמכתא
נדבקין בבית הבליעה ולכך הוי
לאוכל אוכלין טמאין חצי פרם נפסל
פורתא מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת
בעלמא.
שיעור ב' זיתים קשין כשיעור ג'
גופו מלאכול בתרומה וחצי פרס
פרס וכותבת בכדי אכילת פרס א"ל אביי קים
❖
גרוגרות ועוד דרכין ונוחין לאכול
שיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות
רש"י ד"ה ולא תטמאו
(מעילה יט.)
להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בטפי
וכותבת הגסה עדיפא מכזית וגרוגרו'
כדאמרי' בעירובין
ואף ביה
כו' אין ישראל מוזהרים
מהכי לא מיתבא דעתיה מתקיף לה רבא
מליטמא.
ובצירא מכביצה (וכו') ולא נהירא
משוינן שהיית צירופו בכדי אכילת
(בכותבת) בכדי אכילת פרס חצי פרס
רבינו חננאל
❖
(ב)
לר"י דגרוגרות אין בהן גרעין שהם
פרס ותו לא כיון דשיעורא רבה
(ד)
בכדי אכילת פרס א"ל רב פפא הנח לטומאת
הוא בטפי מהכי ליצטרף: הנח
תאנים שנדרסו וההיא דכריתות
ואסיקנא כי איתשיל בעוג
ב
מלך הבשן איתשיל, דמלא
לטומאת גויה דלאו דאורייתא.
נמי דאין בית הבליעה מחזיק
גוויה דלאו דאורייתא היא ומי אמר רב פפא הכי
לוגמיו יתר מרביעית, דהוה
הגהות הב"ח
ואקילו רבנן בה: ולא תטמאו בהם.
יותר משני זיתים בבשר איירי דלא
והכתיב ולא תטמאו בהם ונטמתם בם וא"ר
ליה בית הילל לקולא.
1
(א) גמ'
ואקשינן מאי שנא אכילה
שייך ביה גרעין וקשה ועגולין:
גבי אכילה כתיב אל תשקצו את
פפא מכאן שטומאת גוויה דאורייתא $מדרבנן
וחצי פרס בכדי אכילת פרס.
באכילה
דכולי עלמא בשיעורא חדא
נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו
(ב) שם
וקרא אסמכתא בעלמא: כל האוכלין: א"ר
ככותבת, ובשתיה שיעורא
תימה לריב"א בפ"ק דשבת
בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי
וחצי
דכל חד וחד כמלוא לוגמיו
פפא אכל אומצא ומילחא מצטרף ואע"ג
ג
(ג) רש"י
דידיה. ושנינן קים להו לרבנן
מפרש טעמא דפסול גוויה
$ אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב
לצירוף
דבשתיה דכל חד וחד לא
דלאו אכילה היא כיון דאכלי אינשי מצטרפין
משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאין
אמור אל הכהנים וגו'
הוי
מיתביה דעתיה אלא כמלא
אמר ריש לקיש ציר שעל גבי ירק מצטרף
ושדי משקה דתרומה לפומיה ומטמא
כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין
(ד) ד"ה
ד
לוגמא דידיה, אבל בדחבריה
לא, ובאכילה ככותבת כולי
לככותבת ביוה"כ פשיטא מהו דתימא משקה
אלא אזהרת אכילתן (ה) וכתיב ונטמתם
להו וא"כ בכביצה ליפסל גופיה כיון
וכיון (ה) ד"ה
עלמא מייתבא דעתייהו. מיהו
דאית בהן שיעור לטמא טומאת
בם משמע שעל ידי אכילתן תטמאו:
הוא קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא
לכולי עלמא טובא, לעוג מלך
❖
מכאן לטומאת גויה. על ידי אוכלין
אוכלין ותירץ כיון דגזרי משום
הוא
ז)
הבשן פורתא. בשר שמן
אמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביוה"כ
ה
ככותבת מייתבא טובא,
טמאין דאורייתא: מדרבנן. דקרא
דילמא שדי משקה תרומה לפומיה
פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק
לולבי גפנים ככותבת פורתא.
2
לאו לטומאה אתא שאין לך דבר
וקים להו לרבנן דבבציר מאכילת שתי
פי' פרס חצי חלה שהיא
א"ר ירמיה אמר ר"ל זר שאכל תרומה
תוס' ישנים
ו
מטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת
ביצים אין אדם צמא לשתות והוא
כל האוכלין מצטרפין
אכילה גסה משלם את הקרן ואינו
לפסול את הגויה בכחצי פרס.
עוף טהור: אלא אסמכתא בעלמא.
בעצמו הקשה לדבריו שותה משקין
כלומר, אם אכל מעט לחם
משלם את החומש 3 כי יאכל פרט למזיק
טמאין אמאי אינו טמא עד שישתה
ועיקר קרא דרשינן בפרק אמר להם
טמא ומעט בשר טמא, אם
אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן זר הממונה אדם מטמא
יש בשניהם שיעור חצי פרס
רביעית כדאיתא פ' קדשי מזבח
ז
מטמא גופו מלוכל תרומה וזו
שכוסס
במסכת מעילה הא משקה
עצמו מעט מטמאין אותו הרבה:
היא טומאת גויות. ועל זה
אומצא ומילחא. שעליה: אכשורי אוכלא. משקה הבא למתק את
מטמא אחרים במשהו כדמוכח בפ"ק דפסחים ובברכות
התקיף רבינא אם שהה
מתחילת אכילתו נותר או
האוכל אוכלא הוא: אכילה גסה. שאכל לילי יום הכפורים על
פרק אלו דברים מיהו לפר"ת שפירש דמדאורייתא לא מטמאו
פיגול שאיסורן כזית ואכל
אלא ברביעית ומדרבנן הוא דגזור במשהו ניחא דלא רצו לגזור אלא
השבע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה
מעט מעט עד שהשלימו
אכילה גסה היתה ושלא להנאה: פרט למזיק. לזה שאינו מבטל ממנו
במשקין דמטמו מדאורייתא ור"ת פי' דשתי גזירות הוו דמעיקרא גזר
לכזית בשיעור פרס, ניצטרפו
כל האכילות וחייב, ואם שהה
שום עינוי על ידי אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו:
בשתי ביצים דנפסל גופיה מלאכול בתרומה אבל מותר ליגע וכן משמע
יותר מזה אין מצטרפין אלא
זר שאכל תרומה. בשוגג שחייבו הכתוב תשלומי קרן וחומש
לישנא דפסול גויה ולאו טעמא דמפרש פ"ק דשבת אלא
בטל המיעוט במיעוטו,
פטור אם אכלה על השבע: פרט למזיק. את התרומה:
מטעם אחרינא כמו דאמרי כיון דהאוכל אוכלין טמאין מותר לאכול
ואכילת אוכלין טמאין חצי
פרס מעט מעט כשיעור
בתרומה אף על גב דנגעי בהדי הדדי בתוך הגוף ואתי למימר מה לי
שכוסס
שהיית אכילת פרס מצטרפין
דנגעי בגופו מה לי בחוץ ואתי למישרי להגיע תרומה לאוכלים טמאין וא"ת א"כ בכביצה לגזור ויש לומר משום דכי אכיל כביצה אין נכנס
ומטמא הגוף, ואם הוא
למעיו כביצה שא"א שלא ישאר קצת בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקת' מכביצה אוקמה אשתי ביצים אבל משקין סגי ברביעית שאינן נשארים
[שיעור] שיהוי יותר מזה
בטלו האוכלין, וכי שיעור
בין החניכיים והשיניים ור"י הוסיף על דבריו לפרש טעמא לשתי ביצים כיון דאפיקתיה מכביצה אוקמה אחצי שיעור פרס סעודה
אחד לכזית שיעור אחד לחצי
דבית המנוגע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדמשמע בפרק כיצד משתתפין וההיא גזירה דשתי ביצים גזירה קדמונית
פרס. ופריק ליה רב פפא הנח
היתה קודם י"ח דבר טובא תדע דהוה ס"ד הכא דהיא דאורייתא דפריך מונטמתם בם מיכן לפסול גויה מן התורה ואי לא גזור
לטומאת גויות דמדרבנן היא
לפיכך מקילין בה, והאי קרא
אלא בי"ח דבר במאי טעי והא י"ח דבר ידועים לכל ופשט איסורן כדאיתא בפרק אין מעמידין ועוד א"כ חסר להו מי"ח
דכתיב אל תטמאו בהם
דבר לדברי המקשה ובי"ח דבר גזרו בתר הכי האוכל אוכל ראשון
וכו' אפי' בכביצה ומטעמא דהתם אפילו ליגע בתרומה נפסל גופו:
ונטמתם בם, מיכן לטומאת
גויות מן התורה, טומאת
כל
גויות מדרבנן היא וקרא
" ".
אסמכתא בעלמא. אמר רב פפא אומצא ומלחא דעלה, מצטרפין לככותבת, אע"ג דמלחא לבדה לאו מאכל הוא, כיון דאורחא
דאינשי מיכל אומצא במלחא מצטרף. וכל שכן שאר אוכלין שמצטרפין. ואם אכל ממיני מאכל הרבה מעט מעט עד שהשלים
ע"כ מעמוד קודם
לככותבת חייב. וכן ציר שעל ירק מצטרף, מהו דתימא משקה הוא, קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. אבל אכל אכילה
.
גסה ביום הכפורים דהוא מצטער ממה שאכל הרבה ומוסיף על מנהגו פטור, מאי טעמא אשר לא תעונה כתיב, וזה אכילתו
עינוי הוא. איש כי יאכל פרט למזיק, כגון
" .
.