פב:
יום הכיפורים פרק שמיני יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ורוצח גופיה מנלן. דיהרג ואל יעבור: מרי דוראי. שלטון של כפר
כי האי גוונא אין לו ליהרג דאדרבה נימא מאי חזית דדמא דידיה
סג א
א)
ב)
שאני דר שם: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. כלומר מאי דעתיך
סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי ועוד דהיקישא דקרא ברוצח
ג)
למשרי מילתא משום וחי בהם ג) ולא שימות בהם ד) טעמו של דבר לפי
שהורג בידים כתיב כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו' ורבא
ד) ה)
❖
סד ב
דפליג בפ' בן סורר ומורה אשינויא דקרקע עולם ומשני
שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות אמר הקב"ה
הנאת עצמו שאני פירוש כשאונסין
תבטל המצוה ויחיה זה אבל עכשיו
את האדם לעבור בדבר שיש לו הנאה
שיש כאן ישראל נהרג והמצוה
❖
ורוצח גופיה מנא לן סברא היא דההוא
א
גליון הש"ס
לעצמו ליכא חילול השם לא פליג אלא
בטילה למה ייטב בעיני המקום
דאתא לקמיה (דרבא) אמר ליה אמר לי
תוס' ד"ה מה רוצח
לענין פרהסיא דלא מהני קרקע עולם
לעבור על מצותו למה יהיה דמך
מרי דוראי קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך
וכו' מ"מ בלא הנאה
תורה אור השלם
אבל לענין גילוי עריות מודה דמהני
חביב עליו יותר מדם חבירך ישראל:
נמי מיחייבא כגון שלא
א"ל נקטלך ולא תקטול מאי חזית דדמא דידך
ההיא עוברה דארחא. שהריחה
קרקע עולם אי נמי אפילו לענין
1. בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן
כדרכה.
סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי
יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא
ויום הכפורים היה: לחושו לה.
פרהסיא לא פליג אלא מוסיף עוד
מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא
בההיא עוברה דארחא אתו לקמיה דרבי אמר
טעם שני ויש מפרשים דלהכי לא
באזנה שיוה"כ הוא היום אולי תוכל
לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
❖
להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא לחושו
בסה"ד ועוד י"ל דמשמע
להתאפק: ואלחישה. קיבלה את
פריך התם והא אסתר גילוי עריות
ירמיהו א ה
ליה דלענין מיתת ב"ד
לה ואילחישא קרי עליה בטרם אצרך בבטן
הואי משום דלא מיתהניא מעבירה
הלחישה שפסק העובר מתאותו:
1
אין חילוק.
זורו
שהטיל בה זוהמא כדמשני גבי יעל
ידעתיך וגו' נפק מינה רבי יוחנן ההיא עוברה
רבינו חננאל
בפרק רביעי דנזיר ובפרק
דארחא אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו לחושו לה ולא אילחישא קרי עליה
עוברה דארחא ואתיא
מצות חליצה כי פריך
זורו
לקמיה דרבי ולחשו לה
והא קמתהניא מעבירה ומפרש כך
באודנא ואילחישא, וקרו
עליה טרם תצא מרחם
וכיון דמיתהניא היה לה ליהרג משום גילוי עריות ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולא נהירא חדא לענין דלא מיחייבא למימסר
הקדשתיך, ונפק מינה
נפשה לא מהני האי דלא מתהניא דבלאו הנאה נמי איכא איסור ערוה אע"ג דאמרינן פרק המניח ונכרתו הנפשות העושות הנאה
ר' יוחנן. ואחרת לא
לתרוייהו אית להו $ מכל מקום בלא הנאה נמי מיחייבא כגון שלא כדרכה אע"ג דמיקרי עינוי ועוד דאי אפשר שלא תיהנה קצת ועוד אם
אילחישא וקרו עליה
זורו רשעים מרחם, נפק
נתכוונה להציל עצמה במה הכתוב משבחה והלא לצורך עצמה עשתה ועוד פשיטא דלא היה חפץ להורגה כי היה בורח על נפשו ואדרבה
מינה שבתאי אוצר פירי.
היה צריך שתטמינהו שלא ימצאוהו הרודפים והיא שידלתו בדברים עד שבא עליה כדי להתיש כחו כמו שמוכיח בענין אלא יש לומר משום
ירושלמי בתחלה תוחבין
דקאמרינן לעיל מינה גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה דכתיב מנשים באהל תבורך מאן נינהו מנשים באהל שרה רבקה רחל ולאה
לה ברוטב, אם שבה נפשה
הרי יפה, ואם לאו נותנין
פי' שהאמהות נתכוונו להבנות מבעליהן ופריך אמאי הכתוב משבחה טפי מנשים באהל והא קא מיתהניא מעבירה ומשני לא הוה לה הנאה
לה מגופו של איסור.
❖
כולי האי דצערה היה גדול מהנאתה דטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ואף על גב דבפרק מצות חליצה פריך נמי הכי
שתי עוברות באו לפני ר'
אף על פי שאין לשם גדולה עבירה לשמה כו' י"ל אההיא דנזיר קא סמיך וכמו שפירש רש"י דגרס יהרג כן גורס בשאלתות בפר' וארא
טרפון, שלח תרי תלמידין
ה)
ואמרו להו יומא דין
והקשה השאלתות מהא דאמר רבא בריש פרק הבא על יבמתו אין אונס בערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת ואם כן אונס
צומא רבה, אמרין לחדא
מוסף רש"י
בדידיה מי איכא דקאמר אף גילוי עריות יהרג ואל יעבור והא לאו אונס הוא אלא רצון כיון דאין קישוי אלא לדעת ותירץ משכחת לה
ושדיך וקרון עלוי מבטן
סברא הוא.
להתרפאות כי ההיא דסוף פרק בן סורר ומורה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אחריה וכו' עד
אמי אלי אתה. אמרין
לאחריתי ולא שדיך וקרון
ימות ואל תיבעל בו ולשון יהרג לא משמע כפי' דהוה ליה למימר ימות ואל יעבור ור"י פירש דההוא דרבא מיירי שהנכרים מדביקין אותו
עלוי זורו רשעים מרחם.
בערוה ואינו יכול לישמט מזה אלא אם כן יהרגוהו ועל זה קאמר דאין טענת אונס לומר דאין עושה מעשה אלא אחרים עושים בו מעשה
כמו קרקע עולם וס"ד אמינא דיעבור ואל יהרג קמ"ל כיון שיודע בעצמו שאם ידביקוהו אי אפשר שלא יתקשה הקישוי דקא עביד חשיב כעושה
מעשה אע"ג דעל ידי אונס בא לו ואע"ג דאיכא למ"ד המשמש מת בעריות חייב ואפילו הכי כשמדביקין אותו ומשמש מת פטור כיון דאנוס
❖
א"כ מה לי משמש באבר מת מה לי בקישוי י"ל רבא לטעמיה דאמר בפרק שני דשבועות המשמש מת פטור ועוד י"ל שהיה לו
לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה כדאמר גבי משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי בפ"ב דשבועות ופירש באבר חי
תוס' ישנים
חייב אפי' למאן דאמר המשמש מת חייב משום דהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה הכא נמי אם הדביקוהו ושמש מת או
אם נתקשה לאשתו בהיתר והדביקוהו פטור אבל אם הדביקוהו ושוב נתקשה חייב והשתא למאי דפרישי' גרס יהרג ואי נמי גרס אף נערה
המאורסה תיהרג ניחא ונוקמה כגון דעבדה מעשה שמאנסין אותה להביא הערוה עליה והא דפריך בכתובות ולידרוש להו דאונס
שרי אע"ג דגילוי עריות יהרג ואל יעבור התם נמי קרקע עולם הוו ורבינו תם היה מפרש בההיא דכתובות ודאסתר דלא מיחייבא למימסר
נפשה בביאת עכו"ם שאין ביאתו ביאה ולא מיחייבא מיתה בביאתו דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם
(סנהדרין עד.)
מרי דוראי.
וזרמת סוסים זרמתם והוי כביאת בהמה בעלמא ומתוך כך התיר לבת ישראל שהמירה דתה ונשאת לעכו"ם וחזרה בתשובה והעכו"ם נתגייר
לקיימה דאע"ג דאמר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הני מילי בביאת ישראל אבל עכו"ם לא ולא נהירא לר"י בר מאיר דכיון דנאסרת
(סנהדרין שם)
מאי חזית דדמא דידך
לבעלה בביאת עכו"ם כדקאמר בכתובות איכא פרוצות כו' וכן בפרק שני דכתובות האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי נפשות
סומק טפי.
אסורה לבעלה וכן באסתר וכאשר אבדתי אבדתי אלמא לגבי לאוסרה על בעלה לא חשיבא כביאת בהמה הכי נמי יש לאוסרה על הבועל וכן
לפסול לכהונה פנויה שנבעלה לעכו"ם אע"ג דנבעלה לבהמה כשירה לכהונה בפרק הבא על יבמתו אלמא לא חשיבא כבהמה
ודוקא לענין חייס אמר בפ' נושאין דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים ובפ' ארוסה אמרינן דמקנין ע"י נכרי
ופוסל בתרומה ופריך פשיטא ונסתרה והיא נטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה מהו דתימא כי אמרינן ונסתרה והיא
נטמאה הני מילי היכא דבהך ביאה אסירא ליה קא משמע לן אלמא דאפי' גבי עכו"ם שייך נטמאה לאסור לבעלה והוא הדין לבועל וליכא למידק
איפכא מהתם מדקאמר דס"ד אמינא כיון דבלאו האי ביאה אסירא ליה לא מיתסרא עליה דבעל מכלל דעכו"ם גופיה לא צריך קרא לאוסרה על
ידי אותה ביאה וא"כ גר מותר ע"י ביאה שבעל בהיותו עכו"ם דאי אסור הוה מיתוקם קרא שפיר אפילו בעכו"ם ומיתסרא עליה בהאי ביאה
לכשיתגייר דבלאו הך ביאה (לא) הוה מיתסרא עליה היינו בהיותו עכו"ם שהיא אסורה ליבעל לעכו"ם ותימה כיון דאיכא איסור מיתה בביאת עכו"ם
למה לא גירש מרדכי את אסתר בשעה שבאתה להצלת כלל ישראל וי"ל היה ירא פן יודע הדבר למלך ויתפרסם על ידי גט שהיתה אשתו דאי
לא תימא הכי למה לא גירשה כדי שלא תאסר עליו ביאותה ויחזירנה אח"כ דמחזיר גרושתו לא מיתסרא בביאת זנות כדמוכח בסוטה פרק היה
מביא שלא היה מתנה עמה מאחר שתתגרש וא"ת הא דקאמר במס' ע"ז פ' ר' ישמעאל גבי נעבד באונס דאסור דמפרש
כגון שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה דידיה ופריך עלה אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ומאי קושיא הא קרא בקרקע
עולם דוקא איירי אבל עושה מעשה חייב למסור עצמו ומשתחוה לע"ז עושה מעשה הוא דבכפפו נכרים לפני ע"ז ליכא לאוקומיה דא"כ לאו מידי
עבד ואין זה משתחוה ואפילו נראה כמשתחוה כעין שוחה ונוטל מעותיו בפני ע"ז אינו ועוד דאם כן אין כאן אדם אוסר דבר שהוא שלו אלא
הנכרים הכופפים קומתו הם האוסרים בהמתו לע"ז אם היתה נאסרת בכך וי"ל דהכי פירושו אונס רחמנא פטריה ממיתה וכיון דפטריה
ממיתת בית דין אע"ג דמיחייב למסור עצמו לא חשיב נעבד ליאסר בהך עבודה ושפיר יליף מהאי קרא דפטור ממיתה באונס אפילו בעושה
מעשה אע"ג דנערה לא עבדה מידי דהא איתקש בהאי קרא נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור בעשיית מעשה אף נערה יהרג
הבועל או תיהרג היא בעשיית מעשה ובהאי קאמר קרא ולנערה שבעשיית מעשה עבדה בדיעבד מחמת אונס לא תעשה דבר והוא הדין
משתחוה לע"ז כדי שלא יהרגוהו איכא למילף מיניה לפוטרו בדיעבד אפי' בעשיית מעשה וקסבר רבי זירא כיון דבדיעבד מיפטר העובד לא
מיתסר נעבד בהא עבודה אע"פ שלא באונס מיתה היה חייב לאביי אע"ג דלא קבליה באלוה ולרבא דקבליה באלוה שהשתחוה בפירוש לשם
(פסחים כה:)
קבלת אלהות אע"פ שאין פיו ולבו שוין שבפיו מפרש שעובד לשם אלהות ולבו לאביו שבשמים ורבא מהדר ליה לרבי זירא דחשיב שפיר נעבד
אע"ג דפטור ממיתה $ועוד י"ל דמשמע ליה לענין מיתת ב"ד דאין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה דהא אשה ברצון חייבת אף על גב
דהויא קרקע עולם וכשפטר התם אונס ממיתת בית דין כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר לא שנא עביד מעשה ול"ש לא עביד מעשה:
הא