יום הכיפורים פרק
שמיני יומא
פג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
מדקתני סיפא אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו
זורו רשעים מרחם. נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים: אצר
סה
א)
א
ב)
מכלל דרישא דאמר צריך. והכי קאמר כל כמה דמצינו לאהדורי
פירי. להפקיע שערים ותניא אין אוצרין פירות בארץ
ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש לפי שמפקיעין את השערים:
אבקיאין מהדרינן ולא סמכי' אחולה גופיה אלא היכא דליכא
ג)
סו ב
תונבא. שטות אשטורדישו"ן ז) מחמת
חוליו: על פי בקיאין. תרי
בקיאין כלל וכ"ש היכא דרופא בקי אומר אינו צריך וחולה אומר
סז ג
ד)
ע"פ בקי לא וע"פ עצמו לא תיובתא
צריך דלא סמכינן עליה להכחיש הבקי:
סח ד
ה)
מר
בר רב אשי אמר כל היכא
דר' ינאי בתרוייהו: הכא במאי
זורו רשעים מרחם נפק מינה שבתאי אצר
סט ה
ו) ז)
1
דאמר צריך אני. פלוגתא
עסקינן. דאמר חולה לא צריך
פירי: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין:
ח) ט)
ואשמועינן מתני' דשומעין לרופאין:
דרבוותא הוא אי הלכתא כמר בר
אמר ר' ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר
י)
וניספו ליה על פי בקי. דהא באחד
רב אשי אי לא בסדר תנאים
כ)
אינו צריך שומעין לחולה מ"ט 2 לב יודע מרת
נמי אמר ר' ינאי דשומעין לרופא:
ואמוראים כתב הלכתא כמר בר
נפשו פשיטא מהו דתימא רופא קים ליה טפי
ע ו
ואע"ג דאמר רב ספרא. דהא דאמור
רב אשי בכולי הש"ס לבר ממיפך
קמ"ל א רופא אומר צריך וחולה אומר אינו
רבנן תרי כמאה ומאה כתרי לענין
שבועה ואודיתא מיפך שבועה בפרק
❖
צריך שומעין לרופא מ"ט תונבא הוא דנקיט
עדות הוא דאמור אבל לענין אומדנא
שבועת הדיינין
עא ז
ליה תנן חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ע"פ
בתר דעות אזלינן אשמעי' במתני'
ואודיתא בסוף פרק זה בורר
דכי אמרינן זיל בתר דעות באומדנא
ור"ח כתב דהלכתא כוותיה
בקיאין אין ע"פ עצמו לא ע"פ בקיאין אין על
תורה אור השלם
עב
ח
דממונא כגון בשומא ששמין לבעל
בכוליה הש"ס בר ממיפך שבועה
פי בקי אחד לא הכא במאי עסקינן דאמר לא
1. זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם
חוב אבל באומדנא דחולה אף על גב
וחיוורי חוורי גבי צומת הגידין שילהי
צריכנא וליספו ליה ע"פ בקי לא צריכא
תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב:
דרובא אמרי לא צריך כיון דאיכא תרי
פרק בהמה המקשה
תהלים נח ד
דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך
עג ט י כ ל
ב
2. לֵב יוֹדֵעַ מַָת נַפְשׁוֹ
דאמרי צריך ספק נפשות להקל: מכלל
וסימניך הפך לבן ורב האי ורבינו
❖
מאכילין אותו ע"פ בקיאין פשיטא ספק נפשות
וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב
דרישא דאמר צריך. ואפ"ה קתני
גרשום זצ"ל פסקו הלכתא כוותיה
❖
משלי יד י
זָר:
הוא וספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא
מתני' ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא:
(בר) במיפך שבועה ואודיתא ובכולי
י)
תרי אחריני בהדיה דאמרי לא צריך ואע"ג
במה דברים אמורים. דמאכילין אותו
הש"ס לא כ):
רבינו חננאל
לעזי רש"י
ע"פ בקיאין כלומר דבעינן בקיאין
הכי
דאמר רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי ה"מ
חולה מאכילין אותו על
דאמר לא צריך ואמרי בקיאין צריך
אישטורדישו"ן.
פי בקיין. אין שם בקיין
לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן וה"מ לענין אומדנא
❖
מאכילין אותו על פי עצמו
עילפון, הלם, מבוכה.
מאכילין אותו אבל אמר צריך אני אם
דממונא אבל הכא ספק נפשות הוא והא מדקתני סיפא ואם אין שם בקיאין
ג
עד שיאמר דיי. א"ר ינאי
אין שם בקיאין תרי דאמרי לא צריך
חולה אמר צריך (חולה)
מאכילין אותו על פי עצמו מכלל דרישא דאמר צריך חסורי מיחסרא והכי
אלא חד מאכילין אותו ע"פ עצמו כר'
[רופא] אומר אינו צריך
מוסף רש"י
קתני בד"א דאמר לא צריך אני אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין תרי אלא
מאכילין אותו על פי
ינאי דאמר שומעין לחולה: מר בר
ספק נפשות.
עצמו. מאי טעמא לב יודע
חד דאמר לא צריך מאכילין אותו על פי עצמו מר בר רב אשי אמר ד כל
רב אשי אמר. הך סיפא לא תפרש
מרת נפשו. רופא אומר
היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן
הכי דמשמע דהיכא דאמר צריך אני
צריך חולה אומר איני
(כתובות טו. ב"ק מד:
❖
סנהדרין עט.)
צריך שומעין לרופא, מאי
שנאמר לב יודע מרת נפשו תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו
ואיכא תרי דאמרי לא צריך לא
טעמא תונבא נקיט ליה
צייתינן ליה הא לא אמרי' דהיכא
טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין לא ה"ק בד"א דאמר לא צריך אני אבל
וספק נפשות להקל. תנן
חולה מאכילין אותו וכו',
דאמר צריך אני ואפי' איכא מאה
תוס' ישנים
אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו ע"פ עצמו שנאמר לב יודע
ואע"ג דאמר רב ספרא
דאמרי לא צריך צייתינן ליה מאי
מרת נפשו: מתני' המי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים
'.
תרי כמאה ומאה כתרי
טעמא לב יודע מרת נפשו: הכי
הני מילי לענין. עדות,
עד שיאורו עיניו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו
אבל לענין אומדנא בתר
גר' תנן אם אין שם בקיאין מאכילין
דעות אזלינן, הני מילי
ור' מתיא בן חרש מתיר ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין
אותו על פי עצמו טעמא דליכא
לממונא אבל הכא ספק
לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה
בקיאין הא איכא בקיאין לא הכי
ו
נפשות להקל. מר בר רב
אשי אמר כל היכא דאמר
את השבת מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי
קאמר במה דברים אמורים דאמר
ז
חולה צריך אני, אפי' ק'
לא צריך אבל אמר צריך אני אין שם
ספק מת ספק כותי ספק ישראל מפקחין עליו את הגל מצאוהו חי מפקחין ואם
אומרים אין צריך, לחולה
מת יניחוהו: גמ' ת"ר מניין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב
בקיאין כלל מאכילין אותו וכו'. אין
שומעין כדכתיב לב יודע
מרת נפשו. ומקשה ליה
שם בקיאין כלומר אין בקיאותן כלום:
לרע אמר אביי ובטעמא ת"ר מי שאחזו בולמוס חמאכילין אותו הקל הקל
ממתני' דקתני מאכילין
מתני' מי שאחזו בולמוס. חולי
אותו על פי בקיין. מתריץ
ט טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה י טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה
האוחז מחמת רעבון עיניו כהות והוא
הכי קתני, במה דברים
תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן
אמורים בדלא אמר חולה
כ
מסוכן למות וכשמראיתו חוזרת בידוע
צריך אני, אבל אם אמר
תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה ל היכא דאפשר בחולין דכולי
שנתרפא: כלב שוטה. מפרש בגמ' ח):
חולה צריך אני, אין שם
עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין
אין מאכילין מחצר כבד שלו. ואע"פ
בקיין, כלומר אין משגיחין
לבקיין אלא מאכילין אותו
מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה מר סבר טבל חמור אבל
שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה
ע"פ עצמו, מאי טעמא
רפואה גמורה להתיר לו איסור
תרומה חזיא לכהן ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה
לב ידוע מרת נפשו.
מי שאחזו בולמוס. פי'
ט) בהמה טמאה על כך: ור' מתיא בן
אפשר בולמוס בלשון יון גרונו
חרש מתיר. קסבר רפואה גמורה היא: גמ' אמר אביי ובטעמא. משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע: מאכילין
של שור. כלומר זה החולה
אותו הקל הקל. אם אין לנו דברים מותרים כדי צרכו ויש לפנינו מיני איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם: טבל ושביעית מאכילין
(אולי) אוכל הרבה כלחוך
השור, מאכילין אותו אפי'
אותו שביעית. לאחר זמן הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה: בדאפשר בחולין. שיש די בחולין של טבל זה להאכילו
דבר טמא עד שיאורו
לאחר שתינטל תרומתו: דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה. חולין ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה: כי פליגי
עיניו. מנא יודעין שהאירו
דלא אפשר בחולין. אלא אם כן אוכל את כולו וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה
עיניו, כדי שיכיר בין טוב
לרע. אמר אביי ובטעמא.
וחולין לעצמן ובן תימא אומר מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא: מר סבר טבל חמור.
ת"ר מי שאחזו בולמוס
שאפי' לכהנים אינו ראוי: ומר סבר תרומה חמורה. שאין לה
היתר אבל טבל אפשר דמתקן להו וחולין יהו ראוין לכל אדם:
מאכילין אותו הקל הקל,
אפשר
טבל ונבלה מאכילין אותו
נבלה, [נבלה] ושביעית
'.
נבלה, טבל ושביעית שביעית, טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ולא תרומה, בן תימא אומר תרומה ולא
טבל, ואוקימנא כי פליגי בדלא איפשר לתקוני, אבל בדאיפשר לתקוני כולי עלמא מתקנין וספינן ליה.