שבעת ימים פרק ראשון יומא
ג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פז"ר קש"ב.
(א) לענין פז"ר קש"ב.
פייס לעצמו שאין פייס בפרי החג אצל
פירש"י רגל לעצמו שאין
יושבין בסוכה קרבן
א)
א
ב)
המשמרות שכל המשמרות שונות ומשלשות בהן לפי חשבון סדרן
לעצמו שאינו בסדר פרי החג ברכה בפני עצמו
ד ב
ג)
כמו ששנינו במסכת סוכה (דף נה:) אבל פר של שמיני בתחילה מפיסין
דאמרינן
ביום שמיני חג העצרת הזה ובתוספתא ז) משמע שמברכין
ד)
❖
עליו: זמן לעצמו. לברך שהחיינו:
רגל לעצמו. שאין שם חג
את המלך שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך
ה)
הסוכות עליו: קרבן לעצמו. שאין
והשתא לא הוי האי ברכה כי ההיא
ו)
קרבנו שוה לכל שאר ימות החג
דתניא בפרק לולב וערבה
פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין
א
ז) ח)
תוס' ישנים (המשך)
❖
שכולם פרים מרובים ואילים שנים
כשם שז' ימי החג טעונין קרבן
דראשון הוא דהא תנן מי שלא חג ביום
ב
.
וי"ד כבשים וכאן פר אחד איל אחד
שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון
טוב הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל
ושבעה כבשים: שיר לעצמו. שאין
קשב"ל ומסקינן מאי ברכה ברכת
כולו ויום טוב האחרון של חג ואימא עצרת
תורה אור השלם
שירו שוה לכל שאר שירות ימי החג
המזון ותפלה ואין לחוש בכך דממה
דפרישת שבעה ליום אחד הוא א"ר אבא
1. וַיֹאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח
כל שיר ימי החג מדבר מעין גזל
נפשך למאי דבעי למפרש התם ברכה
לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת
דנין פר אחד ואיל אחד מפר אחד ואיל אחד
מתנות עניים ואותן של חול המועד
היינו זמן ע"כ לא הוי כי האי דהכא
וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם
לאפוקי עצרת דשני אילים נינהו הניחא
מפורש במס' סוכה הומבה"י
דהא ברכה דהכא לא הוי זמן דזמן
וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְיָ:
❖
ויקרא ט ב
למאן דאמר יום הכפורים איל אחד הוא אלא
ושל שמיני עצרת אינו מעין אסיף
חשיב ליה הכא באנפי נפשיה ור"ת
ולא פירשו לנו איזהו שירו ד): ברכה
מפרש ברכה בפני עצמו ברכת המזון
למ"ד שני אילים נינהו מאי איכא למימר
לעצמו. ברכה שהיו מברכין לתפלת חיי
ותפלה כי ההוא דהתם ורגל בפני
דתניא רבי אומר איל אחד הוא האמור כאן
הגהות הב"ח
.
המלך כדמפורש בתוספ' דסוכה [פ"ד]
עצמו מפרש לענין לינה שטעון לינה
הוא האמור בחומש הפקודים ר' אליעזר בר'
(א) רש"י
ליל מוצאי יו"ט האחרון וכל ז' ימי החג
על שם ביום השמיני שלח את העם
שמעון אומר שני אילים הם אחד האמור
ויברכו את המלך : תשלומין
טעונין לינה דגמרינן מפסח דכתיב
(ב) שם
כאן ואחד האמור בחומש הפקודים אפילו
דראשון הוא. אלמא טפל דידיה
ביה ופנית בבקר והלכת
תימא ר"א בר' שמעון התם חד לחובת היום
הוא: דנין פר אחד ואיל אחד.
לאהליך אי אפשר לומר והלכת לאהליך
דכתיב (ג) שם
ואיל
וחד למוספין לאפוקי עצרת דתרוייהו חובת
עבודת מוסף יום הכפורים פר אחד
אלא בחוה"מ דביו"ט חייב בראיית
❖
דמשלו
ואיל אחד ועבודת שמיני למלואים
פנים בעזרה ולא תיקשי לינה כל ז' מי
היום נינהו ואימא ראש השנה דפרישת שבעה
פר אחד ואיל אחד דכתיב
איכא דיש לומר דמי שלא הביא
ליום אחד הוא א"ר אבהו דנין פר ואיל שלו
קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו':
חגיגתו ביום ראשון והביא באחד
מוסף רש"י
מפר ואיל שלו לאפוקי עצרת וראש השנה
איל אחד הוא. שהיה קרבן ציבור
משאר הימים צריך ללון בלילה
פז"ר קש"ב.
למ"ד 1 קח לך משלך
דציבור נינהו הניחא
ביוה"כ הוא האמור כאן באחרי מות ה)
שלאחריו וא"ת תיפוק ליה דטעון
מי שלא
ועשה
חג ביום טוב הראשון
ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי
לינה משום שלמי שמחה דהוו כל ח'
של חג.
עזים לחטאת ואיל אחד לעולה הוא האמור בפינחס ו) למוספין: התם
דתנן ההלל והשמחה ח' ואפי' בשאר ימות השנה אם מביא
חד לחובת היום. ההוא דאחרי מות חובת היום ואינו קרוי מוסף
קרבן טעון לינה כדתניא בספרי ופנית בבקר וגו' מלמד שכל הזבחים
(חגיגה ט.) ויו"ט
האחרון של חג.
טעונות לינה פי' זבחים דומיא דפסח מנין לרבות עופות מנחות ועצים
ולא כתיב התם מלבד עולת הבקר כדכתיב בכל המוספין מלבד
עולת הבקר דמשמע זה מוסיף על דבר יום ביומו: לאפוקי עצרת
ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא מבקר ואילך וי"ל
דתרווייהו חובת היום נינהו. לחובת שתי הלחם כתיב
(שם)
דמשכחת לה דלא מייתי קרבן בו ביום כגון ששלח שלמיו אתמול
(ב)
איל אחד הוא האמור
והקרבתם על הלחם וגו' ואילים שנים ובחובת היום דמלואים איל אחד
דנאכלין לשני ימים ולילה אחד ועוד דבפ"ק דחגיגה תניא
כאן.
❖
הוא דהוה: דנין פר (ג) שלו. דמלואים משלו הוא דכתיב קח לך עגל
ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרינן בפסחים פרק
(לקמן ע:)
אלו דברים דאפילו בכסות נקיה ויין ישן ובע"א לא משכחת
וביוה"כ נמי איכא פר ואיל משלו בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר
שמחה שמונה כשחל יום ראשון להיות בשבת דבשלמים דאתמול לא
בן בקר וגו' לאפוקי עצרת וראש השנה דציבור נינהו:
תוס' ישנים
משכחת לה דבעינן זביחה בשעת שמחה וליכא אלא כדפירש בכסות
ועשה
" ".
נקיה ויין ישן והכי אמר בירושלמי פרק קמא דברכות וטעונה לינה במה דברים אמורים כשאין עמה קרבן אבל יש עמה קרבן בלא כך
טעון לינה מחמת הקרבן ובפרק דם חטאת משמע קצת דטעונה לינה כל שבעת ימי הפסח שכולן חשובין כלילה אחד גבי הא
דתנן ר' טרפון אומר אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו בכל הרגל ואמר בגמ' מ"ט א"ר יצחק ופנית בבקר וגו' הכתוב עשאן כולן בקר
אחד ואע"ג דלא קיימא מסקנא הכי דפריך וכי אין נותר ברגל מ"מ לענין לינה מסתבר דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שאחר הרגל ישוב
לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת וביכורים דטעונין לינה מתרבו מדכתב ופנית כל פינות שאתה פונה כדדריש בסיפרי וז' ימי החג דמצריך
להו היקשא בפ"ק דר"ה מקיש חג הסוכות לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה דאי משום דכתיב ופנית
ה"א לילה אחד להכי אצטריך היקשא לכל ז' כחג המצות שכל הרגל חשיב בקר אחד וניחא נמי הא דקאמר בפ' לולב וערבה שכשם שז'
ימי החג טעון קרבן לינה מיהו קשה דא"כ מאי קאמר שמיני רגל בפני עצמו לענין לינה אמאי קרי ליה רגל בפני עצמו כיון דכל ז' ימים
שלפניו טעונין לינה בלי הפסקה ועוד מדקא מרבה בסיפרי אפי' עופות ומנחות כמו לינה דרגלים א"כ משמע דרגלים נמי יום א' ותו לא וההיא
דפ' דם חטאת ח) לא קשה דמעיקרא ודאי ס"ד דלר' טרפון הכי הוא דטעון לינה כל ז' דהכתוב עשאו בקר אחד ובמסקנא לא קיימא הכי אלא
כדפרישית ור"ת יסד במעריב שלו שמיני קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם ומיהו אינו דוחה שלשים דאבילות לגמרי אלא עולה
לחשבון ז' ימים כדאמר בפרק בתרא דמועד קטן יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א: שיר בפני עצמו.
[
במס' סופרים יש שהיו אומרים למנצח על השמינית בבית הכנסת ושמא גם הלוים היו אומרים אותו בבית המקדש: אלא למ"ד
,
שני אילים. לא בעי לשנויי דנין שני שעירים קריבין לציבור כגון יוה"כ דאיכא שעיר הפנימי ושעיר החיצון ממלואים שקרבו בו שני שעירים
לציבור שעיר מלואים ושעיר ראש חדש לאפוקי עצרת דשעיר אחד דהא עצרת נמי קריבין בו ב' שעירים דשעיר האמור בת"כ אין זה שעיר
האמור בחומש הפקודים כדאמר בפ"ק דזבחים שעירי עצרת למה הן באין וכו' וכן משמע בפ' התכלת : .
אלא
למ"ד שני אילים. תימה לי אפילו לדידיה נמי לישני דנין פר אחד מפר אחד לאפוקי עצרת דג' פרים נינהו חד לחובת היום בפרשת
אמור ושנים למוספים בפרשת פינחס וי"ל כיון דחובת היום דעצרת אינו אלא פר אחד שפיר היינו דנין עצרת דפר אחד לחובת
היום ממלואים דפר א' לחובת היום ואי משום דבעצרת קרבו שני פרים למוסף הא במלואים נמי קרבו שני פרים למוסף שהרי בו
הוא
האמור בחומש הפקודים. הא דלא פליגי בדעצרת כדפליגי
ביום קרב מוסף דר"ח דשמיני למלואים אחד בניסן הוה:
ביום הכפורים בפרק התכלת מפרש טעמא דבעצרת על כרחך האמור בתורת כהנים אינו האמור בחומש הפקודים וטעמא
דרבי דהכא מפרש לקמן בפרק בא לו : אלא למ"ד משל ציבור. תימה לי נהי דמשל ציבור מ"מ הוא קרבן שלו ומתכפר
בו מעון העגל כדאיתא בת"כ כדכתיב ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ועשה את קרבן העם וכפר בעדם ואם כן לימא דנין פר
חטאת שלו שהוא מתכפר בו מפר חטאת שלו שהוא מתכפר בו ודנין איל שלו שהוא סומך עליו מאיל שלו שהוא סומך עליו כדאמר בפרק
שני דמסכת ביצה ויקרב את העולה ויעשה כמשפט לימד
על עולת חובה שטעונה סמיכה כמשפט עולת נדבה י"ל דאין הכי
נמי דהוה
מצי לשנויי הכי
אלא האמת מתרץ לו דכולי
עלמא מודו
הכא דמשלו הוא מביא כדקא מפרש ואזיל:
לאפוקי