שבעת ימים
פרק
ראשון יומא
יד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
למזה
ומזין עליו טהור ונוגע טמא. תימה מזין עליו אינו
לומר שאינו עובד כל היום. עד הלילה אבל בלילה אם בא להקטיר
נז א
א)
ב)
חלבים ואימורים יקטיר: גזירה שמא יאכל. כל היום אסור באכילת
טהור עד שיטבול ויערב שמשו יטהר וא"כ למאי הוה
נח ב ג
ג)
קדשים מן התורה אבל באנינות הלילה משנקבר המת ביום אינה
נוגע טמא טפי ממזין עליו וי"ל דה"ק מזין עליו ההזאה גורמת
ד)
מדברי תורה אלא מדברי סופרים והכי שמעינן ליה לר' יהודה
לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמין לו טומאה אי נמי י"ל מזין עליו
ה) ו)
❖
במסכת זבחים והכי קאמר
טהור היינו טהור שנפלו עליו הזאה
נט ד
רבי יהודה כל היום הוא באנינות
דהוי טהור לגמרי:
לומר שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל
מאי
ס ה ו ז
מזה נושא. וא"ת ומנא ליה
ולא יקריב: והא מיגרשא. דהכי
א"ל רב אדא בר אהבה לרבא ומי גזר רבי
תורה אור השלם
אוקימנא דאי חזי לה דמתה קדים
לגמרא למעקר קרא
יהודה שמא יאכל והתנן ר' יהודה אומר
סא ח
1. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא
ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה לגיטא
ממשמעותיה לומר דמזה טהור ומזה
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם
אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות
סב ט
דההיא דמתה גיטא למפרע: מי לא
דקרא היינו נושא אימר מזה ממש
הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם
❖
אשתו ואי מייתא אשתו עביד עבודה ולא
הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ
מיטרד. ובקדשים בעינן שמחה
י"ל מדכתיב והזה הטהור אלמא
בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:
גזר רבי יהודה שמא יאכל אמר ליה הכי
וגדולה דכתיב לך נתתים
דהמזה טהור ואף על גב דדרשינן ו)
במדבר יט יט
השתא התם כיון דיום הכפורים הוא דכולי
2. כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה
מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד
למשחה כדרך שהמלכים אוכלים
רבינו חננאל
: מתני' הוא זורק את
אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא
עלמא לא קא אכלי הוא נמי לא אתי
על טבול יום שהוא כשר בפרה
רְחוֹקָה מִמֶּנִּי: קהלת ז כג
פי' ר' יהודה בתימה אומר כל
הדם. של תמידין כדי שיהא רגיל
י"ל תרתי שמע מינה:
למיכל הכא דכולי עלמא אכלי הוא נמי
3. וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת
היום מקריב לומר שאינו
אלא מאי מזה נושא. והא קמ"ל
ומזומן בעבודת יוה"כ: ומטיב את
עובד כל היום גזירה שמא
עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס
אתי למיכל וכי האי גוונא מי חיילא עליה
יאכל. כל שבעת [הימים] הוא
בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה
הנרות. (א) מדשן מן אפר הפתילות
דעד דדרי כשיעור הזאה
אנינות והא מיגרשא נהי דאנינות לא חייל
זורק את הדם כו'. אמר רב
יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
❖
תימה לי א"כ מאי טעמא הדר ביה
שכבו וכן כל יום ויום מטיבין בבקר
עליה אטרודי מי לא מיטריד: מתני' כל
חסדא מתני' דלא כרבי
במדבר יט כא
א
עקיבא דאי ר' עקיבא הא אמר
ממאי דאמר מאי מזה נוגע אי משום
שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את
שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר
טהור שנפלה עליו הזאה
דקשיא ליה והכתיב נוגע והכתיב
הנרות וכל יום מקטירין קטורת
נטמא. השתא כיון שהוזה על
הגהות הב"ח
את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את
מזה ועוד מזה בעי כיבוס נוגע לא
בהיכל פרס בשחרית ופרס בין
כהן גדול נטמא היכי עביד
(א) רש"י
עבודה כו'. ר' עקיבא מאי
הראש ואת הרגל ושאר כל הימים אם
הערבים: ושאר כל הימים אם רצה.
בעי כיבוס לימא הא דכתב נוגע
ב
מדשנן האפר של
היא דתניא והזה הטהור על
ולא כתב ביה כיבוס היינו כי לא
להיטיב ולהקריב את כל קרבן שירצה
רצה להקריב מקריב שכהן גדול מקריב
(ב) שם
ג
הטמא. הזה על הטמא טהור
חלק בראש ונוטל חלק בראש: גמ' מאן
נוגע כשיעור הזאה ומזה דבעי
מקריב ואין (ב) המשמר יכול לעכב
אנשי
ועל הטהור טמא דברי ר'
(ג) שם
עקיבא. וחכמים אומרים אין
על ידו: מקריב חלק בראש. ראש
כיבוס היינו כי נגע כשיעור הזאה
תנא אמר רב חסדא דלא כרבי עקיבא
להקריב
דברין הללו אמורין אלא
ואין לתרץ דמש"ה לא מוקמינן ליה
הוא (ג) להקטיר ולהקריב כל חלק
(ד) שם
בדברים שמקבלין טומאה
דאי ר"ע הא אמר טהור שנפלה עליו
שיבחר: ונוטל חלק (ד). בחלוקת
בראש
בנוגע וכדפריש משום דנוגע לא
מאי היא כדתנן, בפרה פרק
הזאה טמאתו היכי עביד עבודה דתניא
נוטל
י"ב נתכוין להזות על האדם
אכילת קדשים: בראש. מנה יפה
בעי כיבוס אפילו כי נגע בכשיעור
(ה) שם
והזה על הבהמה אם יש
1 והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור
שיבחר לו: גמ' דרבי עקיבא.
מדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא
באזוב ישנה, להזות על
ועל הטהור טמא דברי ר' עקיבא וחכמים
לקמן בשמעתין: היכי עביד עבודה.
ולא כתב ביה כיבוס ומי הנדה
הבהמה והזה על האדם אם
יש באזוב לא ישנה. זה הכלל
כל שבעה הרי מזין עליו: על הטמא
אומרים אין הדברים הללו אמורין אלא
משמע מים הראוין להזות שיש בהן
(ו) בא"ד דהיכא
דבר המקבל טומאה הזאתו
טהור ועל הטהור טמא. אם הזה
כשיעור דהא ודאי ליתא דמי הנדה
בדברים המקבלים טומאה מאי היא כדתנן
לו וחזר ושינה אין
חוזרת עליו ודבר שאינו
(ז) שם
מקבל טומאה אין הזאתו
לא משמע הכי דאי לא תימא הכי
על הטמא נעשה טהור ואם הזה על
נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם
ד
שהזה עליה
חוזרת עליו. פי' אם נתכוון
א"כ כי פריך ונכתוב נושא מאי קא
הטהור נעשה טמא ויליף טעמא
אינה הזאה
אם יש באזוב ישנה נתכוון להזות על האדם
להזות על אדם או על כלים
משני הא קמשמע לן עד דדרי
מעל הטמא יתירא כדמפרש לקמן:
(ח) שם שנותן
המקבלין טומאה והזה על
והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה
עליו כל שהוא וטהרו
(או) בהמה או כלי אבנים
וחכמים אומרים. על הטמא לדרשא
כשיעור הזאה אכתי תיקשי לך
❖
[שאין] מקבלים טומאה
מ"ט דר' עקיבא נכתוב רחמנא והזה הטהור
ליכתוב והנושא מי נדה יכבס בגדיו
אתא לומר שאין דברי הזאה אמורים
(שאין הזאתו חוזרת עליו
עליו מאי על הטמא שמע מינה על הטמא
דמי הנדה משמע שיש בהן כדי
אלא בדברים המקבלים טומאה אבל
טומאה) אין הזאתו חוזרת
עליו לטמאו ועדיין טהור
טהור ועל הטהור טמא ורבנן האי לדברים
מוסף רש"י בדברים שאין מקבלים טומאה אין
הזייה ועוד אי מי הנדה משמע
הוא, ואם יש באזוב ישנה,
דוקא שיש בהן כדי הזייה אם כן
הזאה הניתזת עליהן קרויה הזיה
המקבלין טומאה הוא דאתא אבל הכא
מתקינין לו.
שאני קורא בו והזה הטהור.
❖
אין בהן כדי הזייה לא יטמא במגע
ונפקא מינה שהשיריים שיש באזוב
(סוכה כד.)
אבל נתכוין להזות על דבר
קל וחומר הוא אם על הטמא טהור על
שאינו מקבל [טומאה] והזה
כלל והא ליתא דבריש מסכת
שירי פסולי הן ואין להכשירן להזות:
הטהור לא כל שכן ור' עקיבא היינו דקאמר
על דבר המקבל טומאה,
כדתנן נתכוון וכו' אם יש באזוב
כלים משמע דמטמו במגע דתנן
הזאתו חוזרת עליו [ו]טמאו
שלמה 2 אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני
תוס' ישנים
ישנה. כלומר ראויין השיריים
התם אבות הטומאות השרץ וכו'
ואינו יכול לחזור ולהזות, ולא
(ה)
ורבנן ההוא למזה ולמזין עליו טהור ונוגע
עוד אלא שטבילת אזוב
ה
עד ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה
להזות על אדם שצריך הזאה (ו) דלא
'
פסולה, זה טעם רבנן. אבל
בהן טמא ומזה טהור והכתיב 3 ומזה מי
הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע
נתכוון (לו) וחוזר ושונה ואין צריך
.
המזה על הטהור בטהרתו
הנדה יכבס בגדיו מאי מזה נוגע והכתיב
לחזור ולהטביל: לא ישנה. דנפסלו
עומד ולא נטמא. מצאנו
ואין מטמאין במשא ואין לתרץ דה"ק
בשחיטת קדשים פרק שני
מזה והא כתיב נוגע ועוד מזה בעי כיבוס
מאי מזה נושא אף נושא והוא הדין
במלאכה דהזאה של בהמה (ז) אין
בתחלתו פי' דברים הללו.
במגע דשקולין הן והי מינייהו מפקת
[שם] הזאה עליה והוו להו כמים
בגדים נוגע לא בעי כבוס בגדים אלא מאי
תניא שרפה אונן, מחוסר
כפורים כשרה, יוסף הבבלי
שנעשית בהן מלאכה: למזה טהור.
דאם כן מאי פריך ולכתוב נושא לישני
מזה נושא ונכתוב רחמנא נושא מ"ט כתיב
ו
אומר אונן כשרה מחוסר
אי הוה כתב נושא הוה אמינא דוקא
דדריש הכי והזה הטהור אף לאחר
מזה הא קמ"ל ז דבעינן שיעור הזאה הניחא
כפורים פסולה, ואוקימנא
שהזה קראו טהור: הניחא למאן
במשא ולא במגע להכי כתב מזה
.
בהאי קרא פליגי והזה הטהור
למ"ד הזאה צריכה שיעור אלא למ"ד הזאה
על הטמא, טהור מכלל שהוא
דאמר כו'. פלוגתא היא בזבחים
דהשתא אתי תרוייהו ועוד הלשון
טמא, מר סבר מכלל שהוא
אין צריכה שיעור מאי איכא למימר אפילו למ"ד
בפרק התערובת : אגבא
אינו משמע כן דקאמר עד דדרי
טמא טמאה כולה. [ו]מר סבר
הזאה אין צריכא שיעור הני מילי אגבא
דגברא. כל שהוא שנותן עליו
כשיעור הזאה ולא קאמר עד
ח
(ח)
טומאה דהא פרשה. מאי
טעמא דר' עקיבא מדהוה ליה
דגברא אבל במנא צריכה שיעור דתנן כמה
מטהרו: אבל במנא. שהוא מטבל
דנגע כשיעור הזאה לענין כיבוס
למיכתב והזה הטהור עליו
בגדים ונ"ל דלהכי לא אוקמא במגע
ראשי גבעולי אזוב בו צריכה שיעור:
יהא בהן ויהא כדי הזאה כדי שיטבול
ט
וכתב על הטמא ש"מ על
ולענין כיבוס דא"כ הוה משמע
שיטביל
הטמא טהור ועל הטהור טמא
ראשי
ומפני שמטמא טהורין
במגע לענין כיבוס ובמשא טהור
בהזאה כדרך שמטהר טמאין
גמור והא לא אשכחן טומאה דלא מטמיא אלא במגע לענין
כיבוס
ובמשא טהורה אע"ג דשרץ
מטמא במגע ולא במשא מ"מ לא בעי
בהזאה, אמר שלמה אמרתי
כיבוס להכי אוקמי במשא דבמשא בעי כיבוס ובמגע לא בעי כיבוס דאשכחן טומאה כיוצא בה דנבילה מטמא אדם ולא בעי כיבוס
אחכמה והיא רחוקה ממני.
ורבנן האי והזה הטהור על
ובמשא בעי כיבוס אי נמי נ"ל דמי הנדה משמע הכי ומשמע הכי בין יש בהן כשיעור בין אין בהן כשיעור ולהכי לא מצי לאוקמא
הטמא לדברים המקבלין
במגע דהא כתיב והנוגע במי הנדה יטמא ומשמע אפילו בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כיבוס בגדים והשתא נמי ניחא
טומאה הוא דאתא. כלומר
לא תיחשב הזאה אלא אם
הא דקאמר עד דדרי כשיעור הזאה דאי הוה כתב והנושא מי
הנדה יכבס בגדיו הוה אמינא בין יש בהן כשיעור בין אין בהן:
תפול בדבר המקבל טומאה,
ורמינהו אבל הכא קל וחומר על
הטמא כשיזה עליו טהור, על הטהור לא כל שכן כשיזה עליו שיהיה טהור. והאי דקאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה
ממני למזה ומזין עליו שניהן טהורין הם, אבל הנוגע והנושא מי הנדה שניהם טמאין. ועל זה אמר שלמה והיא רחוקה ממני,
"
כלומר מפני מה המזה טהור והנוגע והנושא טמאים, והאי דכתב קרא ומזה והנושא הוא, והאי דכתב לנושא בלשון מזה
' .
לאשמועינן דאינו טמא הנושא מי הנדה אלא אם ישא שיעור הזאה, והוא כדי שיטבול ראשי גבעולין.
"
.
.
.