יט:
שבעת
ימים פרק ראשון יומא
עין משפט
מסורת
הש"ס
נר מצוה
מי
איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד כו'. תימה דבפרק אין בין
הכי קאמרי ליה. האי דקאמרי ליה אתה שלוחנו לאו בעבודה קאמרי
קב א
א) ב)
ג)
המודר מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא
ליה אלא לענין קבלת שבועה כלומר לא לפי מחשבה שבלבך אם
ד) ה)
נינהו או שלוחי דידן נינהו וקאמר ת"ש ת"ש טובא התם ולבסוף
באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתינו ודעת
קג ב
ב"ד: שחשדוהו (א) צדוקי.
לא איפשיטא ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא
לתקן הקטורת ולתת אותה על מחתת
ו)
ז)
י"ל דלא בעי למיפשט מדברי אמוראים
האש בהיכל ולהכניסה אחרי כן לבית
קד ג
אלא ממתני' וברייתא וכי האי גוונא
קדשי הקדשים שכן אומרים הצדוקים
מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי
ח)
כדלקמן: החושד בכשרים לוקה בגופו.
צ"ל אהא דמיבעיא לן בפ"ק דב"מ
ט)
דידן מצו עבדי הכי קאמרי ליה משביעין
ובפ' הכותב
דכתיב הן לא יאמינו לי וגו'
אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין:
קה ד
י)
וכתיב והנה ידו מצורעת כשלג: וכל
אי אלמנה מן האירוסין אית לה
הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין וכו':
❖
כ)
כך למה. השבועה הזאת למה: שלא
כתובה ולא איפשיטא אע"ג דבכמה
❖
הוא פורש ובוכה שחשדוהו צדוקי והם
א
יתקן. הקטורת מלא חפנים הניתנת
דוכתי בש"ס משמע בפרק נערה
פורשין ובוכין דא"ר יהושע בן לוי כל
ביה"כ על המחתה כדכתיב
ובפרק האומר
רבינו חננאל
החושד בכשרים לוקה בגופו וכל כך למה
דאית לה כתובה כמו
ומלא חפניו וגו' ונתן את הקטורת
תורה אור השלם
ואוקימנא משביעין אנו
על האש וגו': מבחוץ. בהיכל היו
שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין
שהוכיח שם ר"י אלא לא בעי למיפשט
1. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה
אותך על דעתנו ועל
אלא ממתני' וברייתא ט) ולי נראה
נותנין אותה צדוקין על האש ואח"כ
עושין ת"ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין
דעת ב"ד. אבל שלוחינו
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל
לא דכהני שלוחי דרחמנא
מכניסין שהיו דורשין אל יבא כי אם
דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא
יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ
מבחוץ והכניס ביציאתו היה שמח שמחה
אינון ולא שלוחי דידן.
מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי
בענן כי בענן אראה וכתיב
בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא
גדולה פגע בו אביו אמר לו בני אף על פי
הוא פורש ובוכה
הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן
ברישא דקרא ואל יבא בכל עת אל
נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא
שחשדוהו צדוקי. והן
וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה
שצדוקין אנו מתיראין אנו מן הפרושים אמר
בוכין שכל החושד
הקדש ומשמע כי בענן עשן הקטרת
נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי
עַל הַכַּפֹּרֶת:
לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה 1 כי
בכשרים לוקה בגופו.
ויקרא טז ב
יבא ואז אראה על הכפורת: מחוטמו.
איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי
2. וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה
וכל כך למה, שלא יתן
בענן אראה על הכפורת אמרתי מתי יבוא
שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי
שהוא ראשון לאברים ליכנס לבית לפי
את הקטורת על המחתה
וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל
בהיכל ויכניס לפניי ולפנים
לידי ואקיימנו עכשיו שבא לידי לא אקיימנו
עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת
דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי
שהוא בולט לפניו כדאמר נמי במס'
יחזקאל א ז
שדורשין כי בענן אראה
קָלָל:
דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט
שבועות הנכנס לבית המנוגע
אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל
3. וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב
על הכפורת. כלומר צריך
מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן
דרך אחוריו ואפילו נכנס כולו חוץ
לתת הקטורת [מבחוץ
כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל:
באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו ויש
ו]מכניס בבית קודשי
ישעיהו מג כב
נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן
מחוטמו טהור אלמא הבא דרך
אומרים ביציאתו ניגף דתני רבי חייא כמין
4. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ
הקדשים והענן כבר עלה.
אחוריו נכנס חוטמו אחרון: מתני
למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא
מעשה בצדוקי אחד כהן
בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ
קול
נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על
ליה לחייא בר רב א"ר זכריה בן
נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב
גדול שעשה כך, ובא
וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ
פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל
מלאך וחבטו על פניו
דברים ו ז
וּבְקוּמֶךָ:
קפוטל. בפ"א ומחוי ליה רב בבי"ת
יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו
5. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא
ונכנסו הכהנים [ומצאו]
בין כתפיו שנאמר 2 ורגליהם רגל ישרה
עגל
לא נפקא מיניה מידי לענין מודר
עשה לו סימן שהוא קבוטל בבי"ת:
מכה כמין כף רגל עגל בין
יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא
וכף רגליהם ככף רגל עגל: א"ר זכריה בן
הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו
ירמוז יקרוץ יורה כולן לשון אחד
כתפיו, כדכתיב ורגליהם
תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא
רגל ישרה וכף רגליהם
תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ:
קבוטל וכו': מתני ליה רב חנן בר רבא
בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו
הן אלא שזה נופל על העינים וזה
ככף רגל עגל. אם היה
קהלת א ח
אסור במודר הנאה דקא מהני ליה
נופל על האצבעות שנאמר
לחייא בר רב קמיה דרב א"ר זכריה בן
6. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת
חכם דורש ואם לאו תלמ'
חכמ' קורין לפניו כו'.
אלא נראה דנפקא מינה אי אמר בעל
קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה
לִשְׁלֹמֹה אִם יְיָ לֹא יִבְנֶה
קפוטל ומחוי ליה רב בידיה קבוטל ונימא
ירושלמי אעפ"כ היו קורין
בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ
באצבעותיו: בפרק ראשון. צריך בו
הקרבן לא בעינא דלקרביה [כהן]
ליה מימר ק"ש הוה קרי וכי האי גוונא מי
לפניו המקרא הזה אם
אִם יְיָ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא
שבאותו משמר אלא כהן אחר אי
כוונה שנאמר בו והיו
ה' לא יבנה בית שוא
שָׁקַד שׁוֹמֵר:
שרי והא"ר יצחק בר שמואל בר מרתא
❖
עמלו בוניו בו, אם ה'
תהלים קכז א
הדברים האלה על לבבך: בם. שיש
אמרינן שלוחי דידן דווקא הא אמר לא
לא ישמר עיר שוא וגו'.
ב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ
בעינא ולא נקריב ליה כהן שבאותו
לך (ב) להשמיע מה שאתה מוציא
תני במשלי ובתלים מפני
בשפתותיו ולא יורה באצבעותיו ותניא רבי
מפיך: ולא בתפלה. שהתפלה בלחש
משמר בעל כרחו ואי אמרינן שלוחי
שטעמן מפיג את השינה.
הגהות הב"ח
הוה מתני רב חנן לחייא
אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז
דרחמנא נינהו נהי נמי דמפרשינן אף
שנאמר וקולה לא ישמע כך
(א) רש"י
כו'. כלומר היה מלמדו
שלוחי דרחמנא נינהו עיקרם שלוחי
מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון ח):
בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו
בצדוקי.
המשנה ושונה א' זכריה בן
בם. בדברי תורה: ולא בדברים
דרחמנא נינהו ולאו כל כמיניה לעכב
מבחוץ
קפוטר. והיה רב מתפלל
עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב
3
(ב) ד"ה רשות
וקורא קריאת שמע ולא
אחרים. שיחת הילדים וקלות ראש:
על ידם שלא יקריבוהו כהני משמר י):
לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני
(ג) ד"ה
היה יכול לומר לו (כמו)
בם
ולא בתפלה. נראה לי כ)בם שואל
לא יוכל איש לדבר. אין לו רשות:
שהיא
כי טעיתה והיה מראה
ת"ר 4 ודברת בם בם ולא בתפלה ודברת בם
❖
מתני' אצבע צרדא. מפרש
מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
לו באצבעו בית כלומר
בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים
קבוטר הוא. ואקשינן וכי
בגמ': והפג. טייל להפיג שינה
ולא בתפלה דאמרינן
שרי לקורא ק"ש למעבד
רבי אחא אומר ודברת בם עשה אותן קבע
מעיניך עמוד והפג אחת שחוק לנו
אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו
הכי. והתניא ר' אלעזר
מוסף רש"י
ואל תעשם עראי אמר רבא השח שיחת
חסמא אומר הקורא ק"ש
פעם אחת על הרצפה להפיג
אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק:
ג
הא בפרק ראשון.
ומרמז בעיניו [ומקרץ]
חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם בם
שינתך ובגמרא מפרש מאי היא:
אהיכא
בשפתיו ומורה באצבעו
ומעסיקין אותו. בהפיגותם
(ברכות טז.) שיחת
ולא בדברים אחרים רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו שנאמר כל
עליו הכתוב אומר ולא
5
חולין.
הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר: מתני' בקש להתנמנם פרחי כהונה
אותי קראת יעקב כי יגעת
ובטיוליהם שלא יישן עד שמגיע
ד
(סוכה כח.) פרחי
בי ישראל. ופרקינן כי
זמן שחיטת תמיד של שחרית שהוא
כהונה.
מכין לפניו באצבע צרדא ואומרים לו אישי כ"ג עמוד והפג אחת על
תניא ההיא בפרק ראשון
צרתה דדא. (סוכה מט.)
❖
גמ'
בהאיר המזרח:
הרצפה ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה: גמ' מאי צרדא אמר רב
שהוא משמע עד והיה
אם שמוע, ורב כי עבד
צרתה של זו אצבע (ג) תהי צרה
בפרק שני עבד. ת"ר
יהודה צרתה דדא מאי היא גודל מחוי רב הונא ואזל קלא בכולי בי רב:
לזו ומאי היא זו גודל באצבע
ודברת בם בם ולא בתפלה.
תוס' ישנים
ואומרים לו אישי כ"ג הפג אחת על הרצפה וכו': אמר רב יצחק על חדת
הסמוכה לגודל היה מחברו לאגודל
בקול (ולא) [אלא] בלחש.
בם יש לך רשות לדבר
מאי היא אמרי ליה אחוי קידה: ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן שחיטה (וכו'):
בחזקה ושומטה ומכה על כפו
.
ולפסוק מן התלמוד ולא
ונשמע הקול: בכוליה בי רב.
תנא לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה ומה היו אומרין
בדברים אחרים. בם עשאם
בית המדרש: על חדת. דרך
קבע. אמר רב המפסיק
אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל
6
בעת שקורא בתלמוד ושח
חידוש הראה לנו: אחוי קידה.
הלילה כדי שישמע כ"ג קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו תניא אבא שאול
שיחת חולין עובר בעשה
נועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את
שנאמר ודברת בם. בם
אמר אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש אלא שהיו חוטאין אמר אביי
.
הרצפה ועומד כך מפורש במס'
יש לך להפסיק ולקרות
ואיתימא ר"נ בר יצחק תרגומא נהרדעא דא"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרב
ק"ש ולא בדברים אחרים.
סוכה : אלא בפה. היו
רב אחא אמר עובר בלאו
סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא
משוררין לפניו: אם ה' לא יבנה
שנאמר כל הדברים יגעים
ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקב"ה מאי אמר אמר ליה בית וגו'. כלומר הזהר בעבודתך
לא יוכל איש לדבר. פי'
צרדה, צרת גודל. עמוד
לפתח
שתהא לשם שמים שתהא לרצון
והפג על הרצפה. א"ר
שאם אינה רצויה אין טורחך עולה לכלום: שוא עמלו בוניו בו. בחנם יגעים בבנין שלא יתקיים: מיקירי ירושלים. מחשובי ירושלים עושין
יצחק על חדת. ומעסיקין
אותו עד זמן שחיטה.
כך שלא היו ישנים: אלא שהיו חוטאין. משחקין אנשים ונשים יחד
ובאין לעבירה: תרגומא. להאי בגבולים היכא היו חוטאין בנהרדעא:
תנא אין מעסיקין אותו
לפתח
לא בנבל ולא בכינור אלא
בפה, ומה היו אומרים, אם ה' לא יבנה בית וגו'. מיקירי ירושלים לא היו ישינים כל הלילה. תניא אבא שאול אומר .
אף בגבולין והיא נהרדעא היו עושין כן אלא שהיו חוטאין, כדאמר להו אליהו כמה בתולות איבעול בנהרדעא ביומא
.
דכיפורי. והקב"ה מאי אמר,