בראשונה פרק שני יומא
כג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שתים
מוציא אחת מבעיא. אע"ג דבכמה דוכתי קתני לא
שאינו נוקם. נקמתו: ונוטר. איבה כנחש בלבו: איני כמותך שלא
ו א
א)
ב)
השאלתני זו היא נטירה. שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:
זו אף זו מ"מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה
ג)
דנקיט בליביה. ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט
ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתניי'
ז ב
ד)
ישתוק: דמפייסו ליה. לבקש מחילה: חולה. אינו יכול לכבש
והא דלא פריך הכי בריש פ"ק דעירובין ובריש פרק קמא
ה)
ו)
ג
דסוכה דקאמר ר' יהודה
אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה
ז)
חברתה עמה: ויחידים. בחולין
מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה
שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם
ח ד
ח)
השתא חמשים מכשיר ארבעים
שאינן יושבין עם שאר בני אדם
והכתיב 1 לא תקום ולא תטור ההוא בממון
ט)
מיבעיא יש לומר דכל היכא דלא
אלא שוכבין או יושבין (א) לבדם:
הוא דכתיב דתניא איזו היא נקימה ואיזו
ט ה
י)
א
אלא אחד. אין נמנה אלא איש אחד:
הוי דווקא אלא הוא הדין יותר לא
כ)
היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך
י ו
אין מוציאין. עם האצבע לא שליש
פריך הכי כדמשני בריש מפנין
❖
אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני
ל)
ולא גודל דאין מוציאין שתים: ואם
ארבע וחמש קופות
קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא
❖
הוציא שליש מונין לו. שאינו רמאי
ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל
השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא נטירה
המקשה שהקשה התם חמש מפנין
לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם
ב
רבינו חננאל
שאין יכול להרחיק זה מזה: גודל.
א"ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר
ארבע מיבעיא הוה סלקא דעתיה
שאינו נוקם ונוטר כנחש
תורה אור השלם
דדוקא הוה ומשני ליה דלאו דווקא
אם הוציא גודל אין מונין לו כלל
א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני
אינו תלמיד חכם. איני,
1. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר
אלא מוציאין אותו מביניהן: הממונה
והא כתיב לא תקום ולא
הוי ובפרק בנות כותים
כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה
תטור. ודחינן ההוא
אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ
בפקיע. הממונה על רצועות
דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום
וצערא דגופא לא והא תניא ג הנעלבין
בממון, כדתניא איזו היא
לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְיָ:
המלקות: שליש. אצבע שלישי אם
פריך ליה משום דדוקא הוא דאין
ויקרא יט יח
נקימה השאילני מגלך א"ל
ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין
2. כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְיָ
לאו, למחר אמר לו זה
קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה
הוציא שלישי מונין לו קא סלקא
עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב
השאילני קרדומך כו'. כגון
וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ
דעתיה מונין לו שנים: מטרקא
ניזונית דקאמר אלמנה
אילו דברים שהן של ממון
בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ
אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
דטייעי. רצועות ישמעאלים העשויה
ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה
2
אסור אבל צערא דגופא
אַרְבָּעִים שָׁנָה:
שופטים ה לא
כגון בזיון וכיוצא בו
לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא
שוט לסוסים: דפסיק רישיה. לכך
מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה
3. כִּי יִמָּצֵא חָלָל
מותר. איני, והתניא
קרויה פקיעה שאינה רחבה בראשה
אע"ג דהתם לאו דווקא דכ"ש אם
כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על
ד
הנעלבים ואינם עולבין
בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ
כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת
שהתה יותר דאיבדה יש לומר משום
שומעין חרפתם ואינן
נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל
כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס: ומה
משיבין עושין מאהבה
בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי
בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש
דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך
הן מוציאין אחת או שתים וכו': השתא שתים
דברים כא א
ושמחים ביסורין, עליהם
הִכָּהוּ:
בה הסוס יותר ופקיע לשון פיסוק
לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף
4. וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ
הכתוב אומר ואוהביו
מוציאין אחת מבעיא אמר רב חסדא לא
וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים
בבא קמא
גבי לוקח מן
כצאת השמש בגבורתו.
מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד
קשיא
כאן בבריא כאן בחולה והתניא
ודחינן אפילו הכי נקיט
אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם
מפקיעין לשון קריעה: דתנן.
הרועים ארבע וחמש צאן אבל לא
בליביה. והאמר רבא
פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ
אחת מוציאין שתים אין מוציאין במה
במסכת שקלים :
שתים ושלש ופריך השתא ארבע
המעביר על מדותיו
אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה
דברים
אמורים בבריא אבל בחולה אפילו
ביבאי. שם האיש: היו מפקיעין.
זבנינן חמש מיבעיא התם נמי הוי
מעבירין לו על כל פשעיו.
לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ:
❖
מלכים ב כא טז
ופרקינן דמפייסו ליה
שתים מוציאין והיחידין מוציאין שתים
לעשות פתילות לשמחת בית השואבה
זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה
ומפייס. ומה הן מוציאין
בחג: נגדא. רצועות מלקות: על
אשה גבי סנדל המסומר
ואין מונין להן אלא אחת ואין מונין לו אלא
אחת או שתים. ומתמהינן
השתא שתים מוציאין
מעלות האולם. בהר הבית אולמות
פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו
הגהות הב"ח
אחת והתניא אין מוציאין לא שליש ולא
ה
אחת מבעיא. ופירק רב
דוקא ד' או חמש אבל לא טובא
הרבה בנה שם הורדוס כמו שכתוב
(א) רש"י
גודל מפני הרמאים ואם הוציא שליש מונין
חסדא האי דקתני אחת
ובריש פרק אע"פ
בספר יוסף בן גוריון. על מעלות
בבריא, שתים בחולי
לו גודל אין מונין לו ולא עוד [אלא] שלוקה
שאינו מתאמץ להוציא
משהה אדם אשתו שתים ושלש שנים
האולם בהר הבית אולמות גרסינן
אחת, ושתים שמוציא
מן הממונה בפקיע מאי מונין לו נמי אחת
בתוספתא: על מי להביא. משל מי
וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש
החולה אין מונין אותם לו
מאי פקיע אמר רב מדרא מאי מדרא אמר
תלקח מן היושבים בעיר או מן
שנים איכא למימר
אלא אחת. והתניא כרב
חסדא אחת מוציאין שתים
רב פפא מטרקא דטייעי דפסיק רישיה אמר
הכהנים שומרי עזרה: געו. צעקו:
דפשיטא ליה דהוא הדין טובא הלכך
אין מוציאין, ויחידים
הרי הוא כפרתכם. מיתתו תכפר
לא פריך ליה אי נמי בההיא דתינוק
אביי מריש הוה אמינא הא דתנן בן ביבאי
מוציאין שתים ואין מונין
❖
עליכם: ארבע אמות מאי
יונק ארבע וה' שנים י"ל דדוקא
לו אלא אחת, לומר שאין
ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן
באין לידי ערמה. יחידים
עבידתייהו. גבי מרוצת שפיכות
קאמר ד' לבריא וה' לכחוש ל):
מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן מהן היו
הללו הן רבנן שנקראו
ו
וירושלים
אינה מביאה עגלה
דמים: עשרה דברים. בבבא קמא
הגהות מהר"ב
יחידים ונקראו חולים,
מפקיעין ובהן היו מדליקין כיון דשמענא
ערופה כו' והתניא
חשיב להו בפרק מרובה
:
יחידים כדתנן בתעניות
רנשבורג
להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה
התחיל[ו]
היחידים
כו'. תימה לי מאי פריך לימא דכרבי
אינה
א] גמ'
להתענות, ואמרינן התם
בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא: מעשה
יהודה ס"ל דאמר לעיל בפ"ק
מאן יחידים אמר רב הונא
❖
שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש: ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו
רבנן. חולין דגרסינן
דירושלים נתחלקה לשבטים ואפי'
בנדרין בתחילת פרק
שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו
עזרות איכא למ"ד התם דנתחלקו
הנודר מן המבושל רבא
לשבטים ויש לומר דבלאו הכי צריך
נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו
אמר מאן חולין רבנן, רבא
תוס' ישנים
לטעמיה דאמר כמאן
לשנויי כדי להרבות בבכיה דהא
בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך
3
מצלינן האידנא אקצירי
לא שייך עגלה ערופה אלא היכא
ושופטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו
ומריעי כהאי תנא, קצירי
דלא נודע מי הכהו והכא הרי
קצירי ממש מריעי רבנן.
כל העם בבכיה בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי
ואקשינן וכי המוציא
נודע ועוד דקאמר על העיר או
שתים אחת מונין לו,
הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם
על העזרה פשיטא דעל העזרה לא
והתניא אין מוציאין לא
טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה
מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב
א]
4
שלש ולא גודל במקדש
מפני הרמאין, ואם הוציא
[הרבה מאד] עד אשר מלא [את] ירושלים פה לפה הי מעשה קדים אילימא
ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי
שלש מונין לו, גודל אין
צערא בעלמא הוא דקאמר הכי:
דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו
מונין לו. ולא עוד אלא
יש
שהמוציא גודל או שלש
תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ארבע אמות
לוקה מן הממונה בפקיע.
מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי
ופרקינן מאי מונין לו
דקתני אחת. וזה כולו
אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו
לענין המצביעין למנין
בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה אנן על מי להביא על העיר או על העזרות
כאשר אמרנו למעלה. אבל
המצביעין לפייס המוציא
וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן
.
אחת מונין לו אחת
אינה
והמוציא שתים מונין לו
שתים. ומצאנו זה הדבר
מפורש בתלמוד ארץ ישראל מהו הצביעו, הוציאו אצבעותיכם הוציא אחת מונין לו, שתים [מונין לו שלש אין מונין לו],
ובעו לה התם מהו אין מונין לו כל עיקר או אין מונין לו את היתירה, ופשטה אין מונין לו את היתירה. ועוד אמרו כיצד
.
היה מפייס מהלך לימין או לשמאל, א"ר בון בר חייה ממה דתני מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף אתה עמי
למחתה, הדא אמר לימין הפייס מהלך. תלמידו דר' יונה בשם ר' בון בר חייא לשמאל הפייס מהלך וזה שזכה לימין מוטב
שיזכה מי שעבר עליו הפייס פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת. ש"מ כשמוציאין אצבעותיהן לפייס מי
שהוציא אחת או שתים מונין לו מה שהוציא, ומי שהוציא יותר אין מונין לא אלא שתים. ומונה וכולל הכל ומעמידן כמין כוליאר ונוטל מצנפת אחד מהן ומוציאין כל אחד אצבעו ועובר המנין על האצבעות ומונה והולך, ובמקום שמשלים החשבון
הוא הזוכה. פקיע מדוורתא, והיא מטרקא, והיא כמין חבל מפתיל תלוי במקל כגון הרצועה שב"ד מכין בה. פי' הממונה בפקיע, הממונה להכות בזה הפקיע.