בראשונה פרק שני יומא
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והרי איברים ופדרים. לא גרסינן
לכוליה הך גירסא דאיברים
הדשן ולא ליבעי פייס ומשני סוף עבודה דיממא נינהו אפילו כשנעשין
א א
א)
ב) ג)
להו לגבי פלוגתייהו דרב ולוי
ודתרומת הדשן הכא דהא מנינן
בלילה לא שייכא להו תרומת הדשן כדפרי' לעיל והרי תרומת הדשן
(א)
ד)
בעבודה שאין אחריה עבודה ואגב שיטפא דריהטא דגירסא דלעיל
דנהי דזימנין לא הויא הוצאה בתרה מ"מ כיון דכשהיו צריכין היו
ב ב
ה)
דלישנא קמא דרבי זירא הדר וגרסינהו בלישנא בתרא. וה"ג יש לך
מוציאין אחר תרומת הדשן כדכתיב בתר הרמה ופשט את
ו)
❖
עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה
בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא
בזר אלא אי איתמר כו': הואיל
את הדשן וגו' א"כ לאו עבודה תמה
והרי [א] אברים ופדרים סוף עבודה דיממא היא
ז)
ועבודה תמה. דשלים ליה סידור:
היא דלא מקרי עבודה תמה אלא
ח)
והרי תרומת הדשן תחילת עבודה דיממא
רבינו חננאל
ט)
למימרא דעבודה תמה בעי פייס
עבודה שאין אחריה עבודה לעולם
היא דא"ר יוחנן קדש ידיו לתרומת הדשן
י) כ)
ולא והרי אברים ופדרים
כו' עד משום מעשה שהיה לא גרסינן:
כדפרישית ומשני משום מעשה שהיה
❖
ל)
שיש אחריה עבודה,
למחר אינו צריך לקדש שכבר קדש מתחלת
אף אנן נמי תנינא. דסידור גזירין
כך נ"ל לפרש גירסת הספרים מיהו
דלרבנן צריך להחזירן
עבודה אלא קשיא אלא אי אתמר הכי אתמר
למערכה גדולה, ולר'
עבודה תמה היא כרבי יוחנן ודלא
רש"י ל"ג ליה ולפי מה שפירשתי לא
מאיר עביד לה מערכה
א"ר אסי א"ר יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים
הגהות הב"ח
כרב ולוי דלא מנו לה בעבודה שזר
יקשה מה שהקשה רש"י:
בפני עצמה. ודחי סוף
אף אנן נמי תנינא וכו'. ואילו
חייב הואיל ועבודה תמה היא מתקיף לה
(א) רש"י
חייב עליה משום דיש אחריה סידור
עבודה דיממא היא. והרי
תרומת הדשן שיש אחריה
איברים: ואילו זמן שני גזירין לא
רבא אלא מעתה תבעי פייס ולא בעיא פייס
שני גזירין לא קתני אלמא
אוקמינן
הוצאה חוץ למחנה וסידור
קתני. אלמא עבודת לילה היא והוא
עבודת לילה נינהו ואע"ג דכתיב
פלוגתיה (ב) רש"י
והתניא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה
המערכה. ופרקינן תחילת
עבודה דיממא היא, כר'
בבקר בבקר י"ל כיון דכתיב בבקר
גמר סידור מערכה וסידור האיברים
בסידור שני גזירי עצים ה"ק יפייסו לה בפני
מכסה את
יוחנן דאמר קדש ידיו
שהוא עבודת יום תחילת עבודה אחרת
בבקר תרי זימני נימא תן בקר
❖
ואת
עצמה כדאמרינן למימרא דעבודה תמה וזר
לתרומת הדשן, למחר
יפיסו לה בפני
לבקרו של לילה:
היא ולא גמר סידור המערכה היא:
אין צריך לקדש שכבר
חייב עליה מיתה בעיא פייס אין זר חייב
קדש מתחילת עבודה.
עצמה. כיון דעבודה תמה היא
הדרן עלך בראשונה
עליה מיתה לא בעיא פייס והרי שחיטה שאני
וקשיא לן ואמאי לא דחי
הגהות הגר"א
דעבודת לילה היא ועבודת התמיד
הכי אימא שכבר קדש
אמר להם הממונה. הוא הסגן:
שחיטה דתחילת עבודה דיממא היא למימרא
שהן עבודת יום לא שייכא ליה הא דלא
[א] גמ'
[ב]
מתחילה לעבודה הנה
(ו)עבודת לילה ופסולה
דעבודה תמה בעי פייס עבודה שיש אחריה
צאו וראו. על החומה או
פריך מזריקה דעבודה תמה היא ואין
[ב] שם
בזר. אלא העלה בקשיא,
על הגג: זמן השחיטה. שחיטת
מפיסין לה בפני עצמה י"ל נהי דאין
עבודה לא בעי פייס והרי אברים ופדרים סוף
ופרקינן משום דבתחילת
אחריה עבודה לפי שהקטרת אימורין
התמיד. כלומר אם האיר המזרח
הפרק נדחת זו השינויא
עבודה דיממא היא הרי תרומת הדשן משום
❖
וא' איבעית אימא לעולם
שאחריה לא מעכבי וזימנין דליתא
שהשחיטה פסולה בלילה כדכתיב
מעשה שהיה אמר מר זוטרא ואיתימא רב
תחלת עבודת יום הוא
ביום זבחכם: הרואה.
כגון שנטמאו אימורין או שאבדו מ"מ
ואמאי לא תקינו לה פייס,
אשי אף אנן נמי תנינא אמר להם הממונה
זה שעלה לגג: ברקאי. לשון צוהר
כיון דכי איתנהו מעכבי לא חשיבא
מעיקרא סבור כיון דאיכא
מוסף רש"י
צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ואילו זמן
אונס שינה לא אתו, כיון
זריקה [עבודה] תמה כ"כ להפיס לה
כמו למען ט) (היות) לה ברק
אם הגיע זמן
דחזו דאתו ואתו נמי
סידור גזירי עצים לא קתני הך דלית לה
האירו ברקים : עד
בפני עצמה ולהכי פריך והרי תרומת
השחיטה.
לסכנה תקינו לה פייסא.
תקנתא קתני הך דאית לה תקנתא לא קתני:
(מנחות
שהוא בחברון. עד שנראה הצוהר
הדשן דאע"ג דהוצאת הדשן שהיא
ותריצנא לר' יוחנן הכי,
ק.) ברקאי.
זר שסידר שני גזירין
עד חברון: והוא אמר להן הן. מפרש
אחריה זימנין דליתא מ"מ כיון דזימנין
חייב הואיל ועבודה תמה
הדרן עלך בראשונה
בגמרא י): למה הוצרכו לכך. לעלות
דאיתא לא מיחשב להפיס לה בפני
(שם) מתיא
היא. אי הכי תיבעי פייס
בן שמואל.
בפני עצמה. ופרקינן האי
לגג ולראות: עלה מאור הלבנה.
עצמה כדפרישית בזריקה א"נ י"ל
כבר שנינן לה כדאמרינן
שאני זריקה שיש אחריה עבודה בו
צמח תואר הלבנה סמוך לשחרית:
אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע
בתחלת הפרק כיון דתקינו
ודימו. וחישבו: והוציאוהו לבית
ביום מה שאין כן בסידור שני גזירין
פייס לתרומת הדשן לא
זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר
א
הוו אתו, שהיה כבד עליהן
השריפה. כשהבינו שנשחט בלילה:
שאין עוד עבודה כל הלילה וא"ת
להניח השינה ולעמוד,
ברקאי מתיא בן שמואל אומר האיר פני
הורידו כ"ג כו'. מפרש לה בגמ' כ):
קטורת כיון דיש אחריה עבודה בו
דהוו אמרי מי יימר
כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הן
מיסך רגליו. נקבים הגדולים.
ביום אמאי מפייסים עליה בפני
דמיתרמי לי, הדר תקינו מי
שזכה בתרומת הדשן יזכה
ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור
עצמה י"ל שאני קטורת משום דבעי
ולשון מיסך כמו אילן המיסך על
בסידור המערכה ובשני
כל שעתא חדשים ומאיכא דאמרי
הארץ לפי שהצריך
הלבנה ודימו שהאיר מזרח ושחטו את
גזירין, כלומר הוסיפו אילו
עד יפיסו לה בפני עצמה הוי הכל
לנקבים גדולים כורע על ברכיו
העבודות כדי שיבואו.
התמיד והוציאוהו לבית השריפה הורידו
למימרא דעבודה תמה
מאיכא דאמרי ועתה נחזור לסיומא
(ב) ומכסה גופו את רגליו וכן
כ"ג לבית הטבילה זה הכלל היה במקדש
בעיא פייס כו', כענין
דלעיל מכח קושיא דרבא דפריך
בשאול כתיב ושם
(שם. ושם:
הראשון.
ב כל המיסך את רגליו טעון טבילה וכל
הדרן עלך בראשונה כל
מתתיא בן שמואל) ולמה
ויפיסו לה בפני עצמה אלא אי
מערה ויבא שאול להסך את רגליו:
המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים:
מי (שהיה) [שרוצה].
הוצרכו לכך.
קידוש ידים ורגלים. מן הכיור:
איתמר הכי איתמר א"ר אסי א"ר
אמר להם הממונה צאו
גמ'
יוחנן זר שסידר שני גזירין חייב מפני
גמ'
(שם) ודימו.
וראו אם הגיע זמן
(שם) והוציאוהו לבית
השחיטה כו'.
שהיא עבודת יום כו' כדלעיל אלא שהש"ס מאריך לדקדק יותר במילתיה דרבא למימרא דעבודה תמה בעיא פייס ואף אנן נמי תנינא דקא
השריפה.
מסייע למילתיה דרבי יוחנן וכיון דדחי ליה לסייעתא תו לא מתוקמא מילתיה דרבי יוחנן מכח קשיא דרבא להכי צ"ל אלא אי איתמר הכי
❖
איתמר כדלעיל לפי שהיא עבודת יום והשתא לא מצי למיפרך יפיסו לה בפני עצמה דטובא איכא עבודת יום שאין מפיסין לה בפני עצמה
(שם) כל המיסך
וא"ת ה"נ איכא ניסוך היין והמים שהן עבודות תמות ואין מפיסין להן בפני עצמן י"ל כיון דיש אחריהן כמה עבודות בו ביום אין מפיסין להו
את רגליו.
בפני עצמם אבל סידור שני גזירין אין אחריהן עבודה עוד כל אותה הלילה ולהכי הוה לן למימר דחשיבא כולי האי להפיס עליה בפני עצמה
❖
(שם)
תוס' ישנים (המשך)
ופריך והרי איברים ופדרים כו' ומשני סוף עבודה דיממא היא ואין עוד עבודה אחריה בו ביום ולהכי מפיסין לה בפני עצמה לפי דבפייס
דשחרית היו מפיסין נמי אאיברי תמיד של בין הערבים והנך איברים אין אחריהם עבודה כל אותו היום ופריך והרי שחיטה דמפיס לה
תוס' ישנים
בפני עצמה דעיקר הפייס הוה [מי] שוחט ושאר אחיו הכהנים נמשכין עמו אגב גררא דידיה:
הדרן עלך בראשונה
.
אמר
להם הממונה צאו וראו כו'. ל)שנאמר וישכם אברהם בבקר. בפ"ק דפסחים פריך וניבדוק מצפרא מי לא תניא כל
היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין שנאמר וישכם אברהם וגו' ותימה היכי גמר מהכא דאין זריזין מקדימין מאורתא דלמא
מה שאברהם לא עמד בלילה משום דת"ח לא יצא יחידי בלילה כדאמר בפרק גיד הנשה וי"ל דמש"ה לא היה אברהם נמנע
מלהשכים בלילה כיון דשלוחי מצוה אינן ניזוקין מיהו קשה דהיא גופה דלא יצא יחידי בלילה מוישכם אברהם בבקר יליף התם ועוד קשיא כיון
דשלוחי מצוה אינן ניזוקין למה נמנע מלהשכים בלילה מתוך דת"ח אל יצא יחידי וי"ל דתרי וישכם כתיבי חד בעקידה וחד כשהתפלל על
סדום והכא מייתי קרא דעקידה הלכך פריך שפיר מינה בפסחים דאי זריזין מקדימין למצות מאורתא א"כ אברהם נמי לקדום באורתא שהרי
עמו הוו ובפרק גיד הנשה מייתי קרא דסדום דהתם יחידי הוה
לא היה ירא כלום חדא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ועוד דשני נעריו
.
'.
שלא יראו במפלתה של סדום כדאשכחן באשתו של לוט ולא הוה
נמי שליח מצוה כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה:
אלא
.
'. .
.
.
[]
. .