אמר
להם הממונה
פרק שלישי
יומא
כט.
מסורת הש"ס
מוסף רש"י
אלא
אפילו עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית
הרהורי עבירה. תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו
א)
לא זו בלבד אמרו.
ב)
השריפה. משמע דמשום דנעשו בלילה ותימה תיפוק ליה
של מעשה: ריחא דבישרא. המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד
ג)
אלא אף
שמתאוה לו: שילהי דקייטא. אלול שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא. קשה
משום דקרבו קודם לתמיד של שחר ואמרינן מניין שלא
ד) ה)
מליקת העוף וקמיצת
חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות
יהא דבר קודם לתמיד של
שחר דכתיב העולה עולה ראשונה וכן
מנחה.
❖
בחום הקיץ שעבר עליו תמיד מתחמם
בפ"ק דעירובין דאמר שלמים
הוא עתה בחום קל ומזיקו: וסימניך
ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל
❖
הרהורי עבירה קשו מעבירה וסימניך ריחא
(מנחות ק.)
תנורא שגירא. תנורא שהוסק ביום
פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל
דבישרא שילהי דקייטא קשיא מקייטא
תורה אור השלם
מועד ולמה לי קרא תיפוק ליה דקודם
פעמים ושלש חם הוא ונוח להסיקו
וסימניך תנורא שגירא אישתא דסיתוא קשיא
1. לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת
תוס' ישנים
בעצים מועטים: אישתא דסיתווא.
תמיד שחטן דכיון דלא נפתחו דלתות
הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד:
מדקייטא וסימניך תנורא קרירא מיגמר
❖
קדחת של ימות החורף (א) מחממות
היכל א"כ לא נשחט התמיד דאע"ג
.
תהלים כב א
בעתיקתא קשיא מחדתא וסימניך טינא בר
את החולה בידוע שהוא קשה מאד
דלא כתיב ביה ושחטו פתח אהל מועד
טינא א"ר אבהו מ"ט דרבי דכתיב 1 למנצח
יותר מקדחת המבערתו בימות הקיץ:
משלמים גמרי' דלא לשחוט ליה אלא
הגהות הב"ח
על אילת השחר מה אילה זו קרניה מפצילות
'.
וסימניך תנורא קרירא. צריך עצים
בזמן שהוא פתוח כדתנן בתמיד
(א) רש"י
לכאן ולכאן אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן
מרובים להסיקו אף זה שהאויר צונן
לא היה השוחט שוחט עד
❖
והגוף צונן והחולי מבעירו בידוע
שהיה שומע קול שער הגדול שנפתח
א"ר זירא למה נמשלה אסתר לאילה לומר
המחממת
שהוא חולי קשה: מיגמר בעתיקתא
מיהו יש לדחות ההיא כשנפתחו
לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה
קשה מחדתא. מי שלמד והסיח דעתו
הדלתות ונשחט התמיד ושוב סוגרו
כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף אסתר
רבינו חננאל
דלתיים וי"ל דאיצטריך קרא למיפסל
ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח
היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה
שילהי דקייטא. פי' אחרית
יותר ממה שלא למד: וסימניך טינא
משום שחיטה דאי משום קודם התמיד
כשעה ראשונה א"ר אסי למה נמשלה אסתר
הקייץ. כלומר העולם
בר טינא. טיט שגובלים אותו מטיט
ההוא בהקטרה דווקא איירי כדמוכח
.
כולו חם ואפילו תוסיף
לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף
חומר כותל ישן קשה לגבלו יותר
בר"פ תמיד נשחט
עכשיו [מעט] חמות
שורף. אישתא דסיתוא. פי'
אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה
מטיט של עפר חדש: מאי טעמא
ועוד דכוליה קרא דוערך עליה
החמות של סתיו אילולי
דרבי. דאמר תימור של חמה מפצע:
העולה איירי בהקטרה ועוד אור"י
ניתנה לכתוב קא אמרינן הניחא למאן דאמר
שהיא חזקה [לא היתה]
אילה זו. לאו דווקא נקט שהרי אין
דהא דאמר שלא יהא דבר קודם
מתגברת על הקרות שיש
אסתר ניתנה לכתוב אלא למאן דאמר אסתר
בעולם, כמו התנור הצונן
קרנים לנקיבה ה): למה נמשלה
לתמיד היינו למצוה והכי איתא בהדיא
לא ניתנה לכתוב מאי איכא למימר מוקים
אילולי שתבעירהו בעצים
אסתר כאילת. במס' מגילה
בפ' התכלת והא דלא
הרבה ואש חזקה אינו
לה כר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר דאמר
פסלינן בשמעתא משום דהוי קודם
אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה
מתחמם. מנא ליה שתימור
רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר למה
החמה מפצע לכאן ולכאן
פתיחת דלתות ההיכל י"ל דלא מיפסל
כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה
שנאמר למנצח על אילת
נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת לומר לך
אלא בשחיטה כדכתיב ושחטו אבל
הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה
השחר, נמשל השחר
מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות
עזבתני: הניחא למ"ד. פלוגתא
במליקה וקמיצה לא והשתא למאי
באילה, מה אילה קרניה
מפצילין לכאן, ולכאן
אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן
במסכת מגילה איכא למאן
דאמרינן דהעולה עולה ראשונה אינו
כך השחר מפצע לכאן
דאמר מטמאה את הידים ואיכא
אלא למצוה א"כ עליה השלם כל
נשמעת: שחטו את התמיד: אימת אילימא
ולכאן. ירושלמי א"ר
חנינא מאילת השחר עד
למ"ד דאינה מטמאה את הידים
הקרבנות נמי לא הוה אלא למצוה
בשאר ימות השנה לא סגיא דלאו כהן גדול
שיאור המזרח אדם מהלך
דלאו ספר היא: מוקים לה כרבי
ותימה דאמר בס"פ אלו דברים
אלא ביום הכפורים מאור הלבנה מי איכא
ד' מילין. ומשיאור המזרח
בנימין בר יפת. כלומר דריש להאי
שחטו ונודע שמשכו הבעלים
עד שתנץ החמה אדם
הכי קאמר וביום הכפורים כי אמר ברק
מהלך ד' מילין, שנאמר
שחר כר' בנימין בר יפת: למה נמשלה
את ידם יצא לבית השריפה ואי אמרת
השמש יצא על הארץ
ברקאי הורידו כ"ג לבית הטבילה תני אבוה
תפלתן של צדיקים כו'. דהאי שחר
לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי
ולוט בא צוערה ואמר
דרבי אבין לא זו בלבד אמרו אלא אף
לשון תפלה הוא דריש ליה כמו רוחי
קא הוי משום דשחטו אחר תמיד
לדידי חזי לי ההוא אתרא
והוי ד' מילין. וכמו השחר
מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תשרף
בקרבי אשחרך למנצח על
של בין הערבים וכו' הא אמרינן
עלה ויאיצו המלאכים,
התפלה שהיא כאילת שכ"ז שמגדלת
דלמצוה בעלמא וי"ל אם הקריבו
בשלמא עולת העוף מאי דהוה הוה אלא קומץ
היה לו לומר כמו השחר
קרניה מפצילות בכל שנה ושנה נוסף
כשר אבל אסור להקריב האימורים
.
עלה וכתב וכמו, מילה
נהדרה
דדמיא לחברתה, כשם
בה פיצול אחד: אימת אילימא כו'.
אחר התמיד ולהכי יצא הבשר לבית
שמשיאיר המזרח מהלך
קא סלקא דעתיה הורידו כהן גדול לבית הטבילה סיפא דמתניתין הוא
השריפה וא"ת ויעלה וילין אותו בראשו של מזבח ויש לומר דסבר
ד' מיל [כך מאילת השחר
וביום שטעו לשחוט את התמיד בלילה קאמר הורידו כ"ג לבית הטבילה
כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח דפלוגתא דאמוראי היא בפרק
עד שיאיר המזרח ד'
מיל]. שחטו את התמיד
לשחוט תמיד אחרי הטבילה אימת הוה האי טעות: אי נימא בשאר
המזבח מקדש ודילמא ההוא אמורא דאמר התם לא
והוציאוהו לבית השרפה.
ימות השנה. דלאו יוה"כ ובסוף אחד מן החדשים כשהלבנה צומחת
בעי עקירה סבר כוותיה ואם תאמר אכתי אמאי יצא לבית השריפה
פי' טעו חזו תימור של
סמוך לעלות השחר: לא סגי דלאו כהן גדול. לא דיי עבודת שאר
לבנה ודימו שהאיר המזרח
נשתרי בשר בזריקת דם בלא הקטרת אימורים דכיון דלא אפשר
ושחטו את התמיד והיה
ימים דלאו בכהן גדול: מאור הלבנה מי איכא. לצמוח סמוך לשחר:
להקטירם נימא עשאום כמי שנטמאו או שאבדו וכי האי גוונא קאמר
לילה, וכתיב את הכבש
ה"ק וביום הכפורים כי אמר ברק ברקאי כו'. והוציאוהו לבית השריפה
בר"פ תמיד נשחט לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן
אחד תעשה בבקר, לפיכך
נפסל והוציאוהו לבית
מסקנא דמילתא הוא והורידו כ"ג מילתא באפיה נפשיה היא ומהדר
ברוקא דאמר מחוסר כפורים כל ימות השנה טובל ומייתי כפרתו
השרפה. ואוקימנא למתני'
לאורויי בסדר עבודה דיוה"כ והכי קאמר כשהרואה אומר ברקאי היו
אחר התמיד ואוכל בקדשים לערב וקאמר התם דמלינה בראשו של
בזולתי יום הכפורים כי
מורידין כ"ג ביוה"כ לבית הטבילה שחרית: לא זו בלבד. לא זבח לבדו
מזבח ופריך מכדי כל כמה דלא אתקטרי איברים לא מתאכיל בשר
לא תמצא הלבנה עולה
במזרח קרוב ליום אלא
שנשחט בלילה אמרו ישרף: אלא אף מליקת העוף וקמיצת המנחה
וכו' עד שעשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו וי"ל שאני הכא
[בסוף] החדש, אבל ביום
בלילה תשרף. דגמרי להו משחיטה דמליקת העוף וקמיצת מנחה
דכיון דמשכו הבעלים את ידם לא חזו מעיקרא אימורים להקרבה
הכפורים הלבנה שוקעת
במקום שחיטת הזבחים הם: מאי דהוה הוה. אי אפשר להחזירה:
הלכך לא משתרי בשר בזריקת דם לחודיה אבל התם כיון דהוה
שתי שעות קודם השחר.
תני אבוה דר' אבון לא זו
חזי להקריבו קודם התמיד אע"פ שהמתין עד אחר התמיד והשתא
הוא
בלבד אלא אפילו מנחה
לא מצי לקרוביה אמרינן שפיר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו אי נמי התם דשחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם אסור לזרוק הדם
שנקמצה בלילה תישרף.
מדרבנן גזירה דילמא אתו להקטיר אחר התמיד ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לית ליה ההיא גזירה ולפי תירוץ זה דכל
כלומר כיון שנתקדשה
שלא בזמנה נפסלה, דכלי
הקרבן פסול מחמת שאסור לזרוק הדם לכתחילה משום גזירה ניחא מה שמקשה ריב"א דבפרק התכלת משמע דאינו
שרת מקדשין אפילו שלא
אלא למצוה ובתוספתא דפסחים תניא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין והשתא
בזמנם.
אי אמרינן דההוא פסול דרבנן ניחא ועוד תנן בפרק תמיד נשחט דקאמר ר"ש ושאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן
פסח
.