כט:
אמר
להם הממונה
פרק שלישי
יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הוא תני לה. להא ו) מתניתין והוא אמר לה האי תירוצא מדעתו: כלי
פסח בין לשמן בין שלא לשמן פטור ומפרש טעמא בגמ' דבזמן
א)
א
ב) ג)
שרת מקדשין שלא בזמנו. והקומץ טעון מתן כלי וכיון שקידש הקומץ
דמיחייב אזבח לא מיחייב אזבחים ומאי איצטריך לההוא טעמא תיפוק
ו ב
ד)
בכלי לשם קומץ אינו חוזר להיות טבל כמנחה שלא נקמצה ועל כרחיה
ליה דפטור משום דזבחים פסולין הן כיון דשחטן בזמן פסח דהוי
❖
ה)
מאחר שזה קרוי קומץ אינך הוו שירים: כל הקרב ביום. כגון
בתר תמיד של בין הערבים כי היכי דפטר התם פסח ששחטו במועד
ו) ז)
❖
ח) ט)
המנחות (ב) והלבונה והדם והקטורת:
לשמו על החמץ משום דזבח פסול
רבינו חננאל הוא אבל למאי דפרישית דכשנשחט
קדוש. בכלי שרת ביום ויקדש קדושת
נהדרה ונהדר ונקמצה ביממא הוא תני לה
הגוף: כל הקרב בלילה. כגון
הזבח קודם התמיד של שחר או
ואותבינן עליה הא דתניא
והוא אמר לה כלי שרת מקדשין אפילו שלא
גליון הש"ס
זה הכלל כל הקרב ביום
מנחת נסכים דאמר מר
אחר תמיד של בין הערבים שאסרו
בזמנו מיתיבי זה הכלל כל הקרב ביום קדוש
תוס' ד"ה אלא אפי' עולת
א
קדוש ביום, כל הקרב בלילה
ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה:
חכמים לזרוק הדם משום גזירה
העוף שנמלקה וכו'.
קדוש בין ביום ובין בלילה.
ביום וכל הקרב בלילה קדוש (א) בלילה א] וכל
קדוש. בכלי שרת קדושת הגוף אם
וממילא מיפסל זיבחא הוה ניחא
הנה הקרב ביום, ביום
הקרב בין ביום ובין בלילה קדוש בין ביום
הוא שמתקדש ואינו קדוש
נתנו בהן בלילה: קתני מיהת כל
אבל לשון התוספתא משמע דאפילו
בלילה. ודחינן דילמא אינו
ובין בלילה קתני מיהת כל הקרב ביום קדוש
❖
הקרב ביום קדוש ביום אבל בלילה
אם זרק הדם בדיעבד ועשה כל
קדוש בלילה ליקרב (ביום)
ביום ביום אין בלילה לא דילמא אינו קדוש
לא. אינו קדוש: ליקרב. להיות כשר
מצותו אפילו הכי פסולין דקתני
אבל קדוש בלילה ונפסל.
וגרסינן בתמורה בתחילת
ליקרב אבל קדוש להיות מוכשר באותה
ליקרב אבל קדוש ליפסל מתיב רבי זירא
שהקריבן ולא קתני ששחטן ואי
יש בקרבנות היחיד וכו',
הגהות הב"ח
מדרבנן אמאי פסולין ונראה דפסולין
קדושה ליפסל בטבול יום ובמחוסר
סידר את הלחם ואת הבזיכין אחר השבת
ומנחתם ונסכיהם בלילה,
ב
(א) גמ'
כלומר כשרין אפילו בלילה.
דקאמר היינו הבשר מלאכול אבל
כפורים אם נגע בו וביוצא אם יצא
והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה כיצד
בין ביום ובין
ואקשינן ונסכין מי קריבין
בעלים נתכפרו כדאשכחן כי האי
ובלינה אם לן וזו גם היא נפסלת
יעשה יניחנו לשבת הבאה שאפילו עמדה
בלילה, והתניא אין לי
גוונא בפ"ב דזבחים נתנו על
בלינה דקי"ל בזבחים עמוד
אלא דברים שדרכן להיקרב
על השלחן ימים רבים אין בכך כלום ואמאי
(ב) רש"י
בלילה, כגון איברים ופדרים
גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' עד
השחר עושה לינה ונפסלת קמיצת
תקדוש ותיפסל אמר רבא מאן דקא מותיב
שמעלן ומקטירן מבוא
פסול ואמר שמואל פסול הבשר אבל
לילה שאין חוזרת עוד לטבלה:
השמש, ומתעכלין והולכין
שפיר קא מותיב ואבוה דר' אבין נמי מתניתא
פסולה. שלא נסדרה בשבת לעמוד
בעלים נתכפרו והיה נראה לדקדק
כל הלילה, דברים שדרכן
(ג) ד"ה
להקריב ביום כגון הקומץ
קאמר וקסבר לילה אין מחוסר זמן יום
דלא מיפסל אחר התמיד כדתנן בס"פ
שם שבעת ימים כמשפטה והרי היא
והלבונה כו'. אמר רב
מי שהיה טמא פסח
מחוסרת זמן ז) [ול"נ דל"ג פסולה דהא
מחוסר זמן כי מטי בי שמשי תקדוש ותפסול
ועתה בשבת כשמגיע
פפא נזדמנו לו נסכין
שנתערב בבכור אם חבורת כהנים
מסקנא דשמעתין לא חשיב סידור
זמנו אין השלחן מקדשו
הבאין בפני עצמן מקדישן
אמר רבינא שקדם וסלקו מר זוטרא ואיתימא
עד שיסלקנו ממנו ויחזור
ומקריבן בלילה. תניא נמי
יאכלו ונתערב מחיים קאמר מדפריך
יום ראשון סידור אלא כסידרו הקוף
רב אשי אמר אפילו תימא בשלא קדם
ויסדרנו והכהן יכנס
הכי כל הקרב ביום קדוש
עלה בגמ' והא אין מביאין קדשים
וכמונח בקופסא דמי ולמה יפסול
בשבת שחרית ויסלקנו
ביום כו'. אמר רב אדא
וסלקו כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה
ויסדרנו
לבית הפסול אלמא לא מיפסיל אחר
הלחם בהקטרת הבזיכין והלא לא
בר אהבה (ועולת) [ועלות]
כמו שסדרו הקוף: זה הכלל היה במקדש:
השחר פוסלת בהן באיברים.
תמיד מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם
קידש השלחן ללחם כלל אא"כ פירקו
מתיב רב זירא סידר את
בשלמא רגלים משום
ניצוצות אלא ידים
❖
היינו מותר פסח דהוי שלמים ושחט
בשבת הבאה ויחזור ויסדרנו והכי
הלחם ואת הבזיכין אחר
מאי טעמא אמר רבי אבא זאת אומרת
להו קודם לתמיד של בין הערבים
מוכח נמי מדקתני כיצד יעשה אלמא
שבת והקטיר את הבזיכין
בשבת כיצד יעשה יניחנו
מצוה
$והא דפריך והא אין מביאין קדשים
יש תקנה לדבר וה"נ גריס בפירוש
הגהות מהר"ב
הלחם על השלחן לשבת
לבית הפסול היינו שממעט באכילת
ר"ח איש רומי מתיב רבי זירא כו'
הבאה. שאפילו הוא על
רנשבורג
השלחן אין בכך כלום. ואם
מותר פסח שנאכל לזרים ואוכלו כבכורים שאינן נאכלים אלא לכהנים
והקטיר הבזיכין בשבת כיצד יעשה וכו' ורבותא הוא דנקיט אע"ג
א] גמ'
תאמר כלי שרת מקדשין
דהקטיר הבזיכין בשבת כמו שרגילין לעשות יביא בזיכין אחרים ויסדר
והוה לן למימר ירעה ולשון חבורה קשה דמשמע פסח ממש שנימנין
שלא בזמנם יקדש הלחם
עם הלחם]: כיצד יעשה יניחנו. על השלחן עד שבת הבאה: תיקדוש
עליו חבורות חבורות ועוד אמר בפרק האשה בפסחים גבי
ויפסל, ולמה הוא כשר לשבת
הבאה. ועמדה התיובתא.
ותיפסל. כיון דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו ליפסל ויקדש השלחן את
ה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כו' דפטורין
ופרקינן לילה אין מחוסר
הלחם מאחד בשבת ליפסול בסידור שלא בזמנו: אמר רבא האי
מלעשות פסח שני משום דלא אפשר ופריך לייתי פסח וליתני בשלמים
זמן, לפיכך נקדש ונפסל,
דקא מותיב שפיר קא מותיב ואבוה דרבי אבין. דמותבי ליה מיניה
ומאי קושיא לישני משום דאפילו פסח שני זמניה בתר תמיד דכתיב
יום מחוסר זמן. פי' כתיב
ביום השבת ביום השבת
ביה בין הערבים כמו פסח ראשון ועוד דלא חשיב להא התם בפרק
לאו שמעתתא דאמוראי אמר דנימא דאיתותב אלא מתניתא תנא
יערכנו וכיון שעבר השבת
מי שהיה טמא בדברים שבין ראשון לשני וא"כ לא אפשר
וצריכין אנו ליישב דלא ליקשו מתניתא אהדדי ותרצינהו הכי קסבר
ולא ערכו אלא למחר ביום
לאתנויי בשלמים דפסולין אחר תמיד של בין הערבים וליכא למימר
תנא דאבוה דר' אבין לילה לא הוי חסרון זמן הואיל והיתה ראויה
ראשון, נעשה מחוסר זמן
ולא קדש כלל, אלא מניחו
משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה דלית ביה
ליקדש בכלי שרת שחרית הלכך כלי שרת מקדשין הקומץ בלילה:
בשלחן וכשיגיע השבת נמצא
אבל יום מחוסר זמן. דבר שאין זמנו היום עד מחר והרי הוא
כרת כדאמר בר"פ תמיד נשחט דהא ליכא הכא כרת דבכל
כאילו עכשיו ערכו ובשבת
חדא וחדא מינייהו איכא למימר שמא הוא מן הרוב שכבר יצאו ומיהו
מחוסר זמן יום שלם הוי חסרון זמן וכ"ש זה שאינו זמנו לקדש עד
אחרת מפרקן. ואקשינן כיון
שאמרת הלילה אינו מחוסר
יום השבת: כי מטי בי שמשי. דלילי שבת שהיא ראויה לקדש מחר
אפילו לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ"מ לכתחילה אסור מדאורייתא
❖
זמן, וכל דבר שמצותו ביום
תקדש על השלחן דקאמרת לילה אין מחוסר זמן ותיפסל משום סידור
ואי אמרינן דפסח שני מצי לאקדומיה לתמיד כיון דלא כתיב בערב
והקדים ונתנו בכלי שרת
לילה ולשחרית נפסל בלינה: שקדם וסילקו. סמוך לחשיכה ערב
בלילה נקדש ונפסל, כי מטו
אלא בין הערבים דהיינו טעמא דפסח ראשון קרב אחר התמיד
לילי שבת יקדש השלחן
תוס' ישנים (המשך)
שבת: שלא כמצותו. בחסרון זמן: נעשה כמו שסידרו הקוף. שלא
דדרשינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר
הלחם ויפסל. ודחי רבינא
מדעתו שהרי נסדר קודם ליל שבת על השלחן בשעה שהוא מחוסר
בו אלא בין הערבים אבל פסח שני הי מינייהו דבעי קדים ועביד
כגון שקדם וסילקו קודם
ביאת השמש ערב שבת
ברישא והא דלא חשיב בהדי דברים שבין ראשון לשני יש לומר תנא
זמן (ג) דלא דמי לקומץ שנקמץ בלילה ולחם שנסדר בליל שבת דלאו
וחזר וסידרו בשבת. רב
ושייר דהא נמי שייר כרת דאיכא למ"ד חייב כרת על
מחוסר זמן הוא וקדוש ליפסל ח) (ועתה בשבת כשמגיע זמן עריכת
אשי אמר כיון שסידרו כו'.
❖
הראשון ולא על השני ואיכא למ"דט) נשים בראשון חובה בשני רשות
לחם הפנים הכהן יכנס שחרית ויסלק ויסדר שנית) וכשמגיע
זה הכלל היה במקדש כו'.
זמנו אין השלחן מקדשו עד שיסלקנו ממנו ויחזור ויסדרנו:
אז ניחא הא דפריך לייתי וליתני:
נהדריה ונקמציה ביממא וכו' כלי שרת מקדשין שלא בזמנו.
מצוה
תוס' ישנים
קשה מנליה דמקדשי שלא בזמנו והא לא קתני אלא נקמצה וכיון דאנו מוסיפין על הברייתא שיקדש הקומץ א"כ נוסיף נמי ונימא
.
דמיירי שהקטיר הקומץ בלילה ולהכי תצא לבית השריפה אבל משום קידוש קומץ לחודיה לא הוי אמרינן תצא לבית השריפה וי"ל אי מיירי
כשנקמצה וקידש קומציה ותו לא אז קאמר שפיר ולא זו בלבד דכתיב ביה בהדיא ביום זבחכם יאכל אלא אפילו מליקה ולא מיבעיא מליקה דדמיא
קצת לזבח שכן מיני דמים אלא אפילו נקמצה וקדש הקומץ בלילה דאע"ג דלא כתיב בה ביום בהדיא תצא לבית השריפה אבל אי הוה אמרינן
דהקטיר קומצה איפכא מיבעיא ליה דטפי פשיטא לן דהקטרת קומץ ביום ממליקה דכתיב זאת התורה לעולה למנחה וגו' וכתיב בתריה ביום
צותו להקריב ועיקר לשון הקרבה היינו הקטרה ומיהו בחנם דחק רש"י לפרש כן דבקידוש קומץ איירי דאיכא למימר דלא נתקדש הקומץ
אלא המנחה נתקדשה בכלי ונקמצה בלילה ופריך ונהדר הקומץ לדוכתה ונהדר ונקמצה ביממא ומשני כיון דהמנחה נתקדשה בכלי נפסלת
בעמוד השחר כדין כל קידוש כלי וק"ל בלא נקמצה נמי תצא לבית השריפה כיון דנתקדשה בכלי וי"ל אי לא נקמצה לא תצא לבית השריפה
כמו
שסידרו הקוף.
בלילה עד שתיפסל בעמוד השחר אבל השתא דנקמצה בלילה תצא לאלתר לבית השריפה ולא בעי עיבור צורה:
הא דלא אמרינן נמי הכי לעיל כיון שקידשו שלא כמצותו נעשה כמו שנתנו שם הקוף יש לומר דהתם נתכוון לקדש שכסבור היה שהוא
יום דומיא דמתניתין שעלה מאור הלבנה וכו' אבל הכא כיון דבכוונה עשה וידע שסידרו שלא כמצותו נעשה כמו שסידרו הקוף:
מצוה
.
.
.
.