אמר
להם הממונה
פרק שלישי
יומא
ל.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מצוה
לשפשף. תימה אמאי צריך לשפשף והא מסתמא קיימא
מצוה לשפשף. בידו ניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו שלא יצא
ז א ב
א)
ב)
לן כרבנן דר"א דאסור לאחוז באמה ואמרו ליה רבנן
בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין
י)
ג)
וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם שלו: במקומה. בנקב
והלא ניצוצות ניתזין על רגליו וכו' אלמא דכשאוחז באמה אין ניצוצות
ד)
ח ג ד
פי הטבעת אסור זה לקרות ק"ש: ידיו בבית הכסא. מחיצה מפסקת
ניתזין על רגליו וי"ל אעפ"כ אי אפשר שלא יהו מעט ניתזין על רגליו
ה) ו)
דזימנין מישתלי ולאו אדעתיה לאחוז
ובית הכסא לפנים מהמחיצה וזה
ז)
הכניס ידיו דרך חור שבמחיצה: ורב
באמה עד לבסוף אי נמי דרבנן מודו
מצוה לשפשף מסייע
ליה לרבי אמי דאמר
ח) ט)
חסדא אמר אסור. משום כל
לבסוף לדברי ר"א תדע דבפ' כל היד
י) כ)
רבי אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל
ט ה
פריך אשמואל דאמר ליה
עצמותי תאמרנה וגו'
❖
גבי רגליו מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא
לרב יהודה שיננא אחוז באמה והתניא
טעמא משום כל עצמותי אבל משום
י ו
לעז על בניו שהן ממזרים אמר רב פפא
ר"א אומר כל האוחז וכו' וכן בפרק
זוהמת הריח לא וקשיא לרב פפא
❖
צואה במקומה אסור לקרות ק"ש היכי דמי
יא ז ח
הגהות מהר"ב
א
א]
מתרוייהו: במקומה נפיש זוהמא.
כירה ואי רבנן פליגי מאי
אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא
רנשבורג
פריך מיהו יש לדחות זה דאפילו רבנן
שחמה היא שלא יצאה לאויר ולא
ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דיושב
א] גמ'
נתפזר ריחה: הלכה בסעודה. כלומר
לא שרו אלא שלא יוציא לעז על בניו
רבינו חננאל
ונראית עומד ואינה נראית ומאי שנא מצואה
הלכה זו אמרו בהלכות סעודה:
הא לאו הכי לא וההיא דכירה לאו
ואוקימנא המטיל מים
אדם. שיצא מתוך הסעודה להשתין
משום הכי הוה והא דרב יהודה אאיגרא
על בשרו דאיתמר צואה על בשרו או
צריך קידוש ידים
ב
משום דמצוה לשפשף
הוה קאי ומשתין למטה וליכא למימר
מים נוטל ידו אחת אותה ששיפשף
שהיו ידיו בבית הכסא רב הונא אמר מותר
הניצוצות הניתזין על
בה ניצוצות: והפליג. שהה: נוטל
משום ניצוצות אלא משום לכלוך הכותל
לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור לקרות
רגליו כשמשתין. ורגליו
❖
שתי ידיו. דכיון שהפליג שעה אחת
ומשום האי מילתא לא הוו שרו רבנן
משום הניצוצות עצמן.
ק"ש במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה
ואיסורא נמי איכא מפני
מיהו יש להביא ראיה מדאמרינן פרק
או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא
לא נפיש זוהמא ת"ר ג הלכה בסעודה אדם
שנראה כאילו מי רגלים
נזהר לשמור ידיו והן עסקניות: לא
כיצד מברכין אין מי
אינן יוצאין בקילוח אלא
מוסף רש"י
יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דיבר
יטול מבחוץ. שלא יאמרו עליו לא
רגלים כלים אלא בישיבה ובעפר
בשתיתה ככרות שפכה,
ידיו בבית הכסא.
לפיכך ניתזות הניצוצות
עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס
נטל: ומחזיר הטפיח על האורחין. ה"ג
תיחוח אפילו בעמידה וכו' אבל אוחז
על רגליו, ומי שהוא כרות
לה בתוספתא דברכות . טפיח פך
באמה לא קאמר דאע"ג דמסתמא
וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ויכנס מפני
אינו מוליד, ונמצא מוציא
כמו כן כלים ואמרינן נמי בפרק כל
שיוצקין ממנו מים על הידים מחזירו
(ברכות כה.)
לעז על בניו שהן ממזרין.
חשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי
ועשרה קדושין.
אמר רב פפא צואה
על האורחים המסובין והשמש מחזירו
היד ג' שנאתי וכו' וחשיב
ידיו ומחזיר הטפיח על האורחין א"ר חסדא
(לעיל
במקומה. כלומר [במקום]
אוחז באמה ומשתין ולא הוזכר שם
עליהן ואומר יש בכם הצריך ליטול
יט.) בו ביום.
הטנופת בחורו של אדם
לא אמרן אלא לשתות ד אבל לאכול נוטל
ר"א אלא ש"מ דחזרו רבנן והודו לר"א
ואין זאת אלא להודיע שנטל זה
שיוצאה ממנו, אפילו אם
מבחוץ ונכנס דמידע ידיע דאנינא דעתיה
(שם)
אינה נראית אלא כשיושב
ז) שהכניס את ידיו: לא אמרן. דלא
ואע"ג דלא אשכחן בהדיא לא במשנה
על בית הפרוה.
לעשות צרכיו, אסור
אמר רב נחמן בר יצחק ואנא אפילו לשתות
ולא בברייתא שחזרו יש לומר כן וה"נ
יטול בחוץ אלא שאינו צריך עוד
לקרות קרית שמע כנגדה
נמי מידע ידעי דאנינא דעתאי: מתני'
(שם) חוץ מזו.
אשכחן בפרק כל היד
לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו
משום דנפיש זוהמא
ולא דמיא לצואה על
אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור
רגילין להאריך לשתות בשתיה אחר
אמילתא אחריתי דקאמר ר' טרפון
ה
בשרו. ת"ר הלכה בסעודה
המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן
תקצץ ידו על טיבורו פי' על שנגע
עד שיטבול חמש טבילות ועשרה קדושין
אדם יוצא להשתין נוטל
ו
ידו אחת ונכנס. דיבר
פרוסה לתוך פיו: מידע ידיע דאנינא
באמתו אמרו לו ישב לו קוץ לא יטלנו
ביום וכולן בקדש על
טובל כ"ג ומקדש בו
ז
עם חבירו והפליג נוטל
דעתיה. ולא חשדי ליה: מתני'
משמע דרבנן שרו אפילו בלא קוץ
בית הפרוה חוץ מזו בלבד פרסו סדין של
שתי ידיו ונכנס. הני
❖
לעבודה. לאו דוקא דאין אדם נכנס
אלא דהוו מקשי ליה אודי לן מיהת
(שם)
מילי לסעודת אכילה ,
בוץ בינו לבין העם
(קידש ידיו ורגליו):
אבל לשתייה נכנס ויושב
בישב לו קוץ ובמתני' דהתם באנשים
לעזרה עד שיטבול וטעמא מפרש
גמ' שאלו את בן זומא טבילה זו למה
במקומו ואחר כך נוטל
בגמרא: חמש טבילות וכו'. יליף
תיקצץ ומסתמא אתיא נמי כרבנן דאין
ידיו. [מתני'] אין אדם
תוס' ישנים
אמר להם ומה המשנה מקודש לקודש
לה בגמרא ח): על בית הפרוה. על גג
סברא לאוקומיה כר"ט אלמא דחזרו
נכנס לעבודה אפילו הוא
.
טהור עד שטובל כו'.
וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת
לשכת בית הפרוה: חוץ מזו. הראשונה
בהן אע"ג דלא אשכחן לה בהדיא
שאלו לבן זומא כיון
וא"ת וכיון דמצוה לשפשף ויש תקנה
שאינה באה חובה ליום הכפורים
טעון טבילה המשנה מחול לקודש וממקום
שהוא טהור טבילה זו
לשפשף מאי קא פרכי ליה רבנן לר"א
דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות
למה. אמר להם ומה כהן
שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת
גדול ביום הכפורים שטבל
אין לו מקום גבוה ואין לו עפר תיחוח
הבאות חובה ליוה"כ כתיב בהן
אינו דין שטעון טבילה רבי יהודה אומר
ועשה תמיד של שחר,
במקום קדוש בעניינא דאחרי מות ט):
מאי אמר להם מוטב יוציא לעז על
כשיבא לעשות עבודת
ח סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה
גמ' טבילה זו. של כל שחרית למה
בניו שהן ממזרים ואל יראה רשע
היום, הוא טובל עוד
ישנה שבידו ויפרוש במאי קא מיפלגי
טבילה אחרת מפני שצריך
לטהור: ומה המשנה מקודש וכו'.
שעה אחת לפני המקום ואמאי לא
טבילה. [הנכנס לעבודה
באחולי
אמר להו מצוה לשפשף וי"ל אם לא
כהן גדול בחמש עבודות ביוה"כ
מתחילה אינו דין שצריך
המשתנות מחוץ לפנים ומפנים לחוץ ששני המקומות קדש ועל שניהן
טבילה]. ור' יהודה אומר
יאחוז באמה כלל אז יהיה רוב ניצוצות ניתזים על רגליו ואפילו אם
סרך טבילה זו. כלומר,
ענוש כרת הנכנס בטומאה: טעון טבילה. בין עבודה לעבודה כדיליף
משפשף יהא ניכר ויוציא לעז על בניו וגם יש לו טורח לשפשפן הכל
מנהג החמירו עליו כדי
אין
ומניחכ): אדם נכנס לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל.
בפרקין וזה הבא מביתו לעזרה שהוא מחול אל הקדש וכו':
שישים בלבו ואולי יזכור
שיש בידו טומאה ויפרוש.
סרך טבילה היא זו. אין כאן חובה מן התורה אלא לסרך ולתפוש
לאו דוקא לעבודה אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח
בשם טבילה כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאין ולתת ללבו
לקמן דבעי טבילה ואפילו בלאו עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכיח
אם יש טומאה עליו ויזכור טומאה ישנה שיש עליו ושכחה ויפרוש
בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה
❖
מלבא לעזרה היום עד שיעריב שמשו אחר הטבילה ולא יעבוד היום:
וכן מוכח לקמן כמו שאפרש בסמוך:
ומה המשנה בין קדש לקדש כו'. תימה לי איכא למפרך מה
באחולי
להתם שכן רוצה לעבוד עבודה אבל טהור הנכנס שלא לעבודה מניין וי"ל דודאי הק"ו אינו אלא בטהור הנכנס כדי לעבוד אלא דמדרבנן
תוס' ישנים (המשך)
גזרו אפילו בנכנס שלא לעבוד גזירה שמא יעבוד וא"ת אכתי ליפרך מה ליום הכפורים כשהוא משנה מקודש לקודש שכן טובל במקום
קדוש די"ל דבשאר ימות השנה נמי יטבול במקום קדוש מהאי דינא אבל קשה אם כן כי קאמר בסמוך במאי קא מיפלגי לימא דבהא
פליגי דלבן זומא טביל במקום קדוש ולר' יהודה לא ועוד דאכתי איכא למפרך מה ליום הכפורים שהוא חמור שלא הוכשרה עבודת יום בכהן
הדיוט אלא בכהן גדול או ליפרך שכן מרובה כפרתו של היום כדפריך בפ"ק דשבועות אלא צ"ל דבן זומא לא מחשיב להו
פירכות דאדרבה אלימי אלים לק"ו ע"י כך ונכניס אותן חומרי בק"ו ונימא הכי ומה המשנה מקודש לקודש אע"פ שטבל כבר טבילה חשובה
'.
במקום קדוש ואע"פ שהוא כהן גדול דקדוש טפי ואע"פ שהוטלה עליו כל עבודת היום וזריז וזהיר טפי מתוך כך ומחמת שכפרת היום מרובה
אפ"ה צריך טבילה המשנה מחול לקודש לא כ"ש והאי דלא טביל במקום קדוש סברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קודש שיטבול בחול:
רבי
.
'.
'.
'. '.