ל:
אמר
להם הממונה
פרק שלישי
יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
יהודה אומר לא מצורע בלבד אמרו אלא כל אדם. לפרש"י
באחולי עבודה. אם לא טבל שחרית ועבד: לבן זומא. דאמר
יב א
א)
דאורייתא היא שהרי ניתן ק"ו לידרש הויא עבודתו מחוללת: לרבי
דפירש לעיל בפ"ק רב אדא בר אהבה אמר הא מני
ב)
יהודה. דאמר דרבנן היא לא מחיל: ולבן זומא מי מחיל. והא מכהן
ר' יהודה ההיא דתמיד משום דאשכחן דפליג אסתמי דמדות ומייתי
יג ב
ברייתא דשמעינן ליה לרבי יהודה דאמר מזבח ממוצע וסתמא
גדול ביום הכפורים יליף לה והוא עצמו שלא טבל ולא קדש ביוה"כ
דמדות לית ליה מזבח ממוצע מהא
בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא
יד ג
משנה בה עבודתו כשירה: אחד
דהכא הוה מצי
לאיתויי דפליג
באחולי עבודה קא מיפלגי לבן זומא מחיל
כ"ג כו' עבודתו פסולה. בפרק שני
אסתמא דרישא י"ל מהא דהכא לא
עבודה לר"י לא מחיל עבודה ולבן זומא מי
טו ד
דזבחים ילפינן דכשלא רחוץ
מצי לאיתויי ראיה דאיכא למימר
❖
מחיל והתניא כהן
גדול שלא טבל ולא
טז ה
א
ידים ורגלים מחלל עבודה: לבן
שאני הכא דפליג בהדיא במשנה
ג)
קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה
ד)
זומא קאי עליה בעשה. מק"ו דכ"ג
אבל היכא דלא הוזכרה במשנה דפליג
עבודתו כשרה אחד
כהן גדול ואחד כהן
ה)
שעובר בעשה כדכתיב
דילמא לא פליג להכי מייתי מההיא
רבינו חננאל
❖
ו)
הדיוט ב שלא קידש ידיו ורגליו שחרית
ורחץ (א) את בשרו במים ולבשם:
דמזבח ממוצע ועי"ל דמהכא לא
ואם לא טבל ועבד ואומר
ועבד עבודה עבודתו פסולה אלא למיקם
ומי אית ליה לר' יהודה הך סברא.
הוה שמעינן דפליג דאיכא למימר
רמאי אנפשאי ולא אידכר
עבודתו כשרה. ולבן זומא
הגהות הב"ח
בעשה קא מיפלגי לבן זומא קאי בעשה
כולה ר"י היא ומשום דקתני ברישא
דמתני' שיהיו כל הנכנסין לעזרה
מי שלא טבל מחיל
צריכין טבילה: מצורע. בשמיני
שהלשכה קרויה לשכת מצורעין ופירש
(א) רש"י במים
לר' יהודה לא קאי בעשה ומי אית ליה לר'
עבודתו. ואקשינן עליה
❖
את בשרו
והתניא כהן גדול שלא
למה נקראת כך לפי ששם מצורעים
שלו אע"פ שטבל בשביעי כדכתיב
יהודה האי סברא והתניא מצורע טובל
ג
טבל כו' עבודתו כשרה,
טובלים ומעיקרא ניתקנה בשביל
והיה ביום השביעי יגלח
ועומד בשער ניקנור רבי יהודה אומר אינו
אבל קידוש , שנאמר
ד
זה קאמר ר"י דלאחר שנתקנה
וגו' חוזר וטובל בשמיני כשמביא
הגהות מהר"ב
ורחצו ידיהם ורגליהם ולא
צריך טבילה שכבר טבל מבערב ההוא
ימותו, אם עבד בלא
קרבנותיו: ועומד בשער ניקנור.
הרגילו לטבול בה כל אדם טהור
רנשבורג
כדתני טעמא שכבר טבל מבערב ודקארי
קידוש עבודתו פסולה.
הרוצה ליכנס לעזרה:
להכניס ידיו ורגליו בפנים למתן
א] רש"י
ופרקינן אלא למיקם
אי דלא טביל הערב שמש בעי.
לה מאי קארי לה משום דקא בעי למרמא
בהונות מדם האשם ושמן הלוג:
בעשה, שנאמר ורחץ את
בשרו במים במקום קדוש
אחריתי עליה לשכת המצורעין ששם
כדתני טעמא שכבר טבל בערב.
תימה לי מאי קפריך הא
ולבש את בגדיו ויצא
בימי ספרו אינו אסור ליכנס אלא
רבי יהודה לטעמיה דאמר אין
❖
מצורעין טובלין ר"י אומר לא מצורעין
ועשה את עולתו וגו'.
במחנה שכינה ולשכת מצורעים
טבילת שחרית הבאים לעזרה אלא
לבן זומא קאי בעשה
בלבד אמרו אלא כל אדם לא קשיא הא
כדאמרן כל המשנה צריך
לא היתה בקודש מדנכנסו לה
לזכור טומאה ישנה וזה אין צריך
דטביל הא דלא טביל אי דלא טביל הערב
טבילה, לר' יהודה לא
מוסף רש"י
מחוסרי כפורים י"ל דהכי פריך
לכך שהרי טבל אמש לכל טומאה
קאי בעשה. ואקשינן וכי
שמש בעי אלא אידי ואידי דטביל הא דאסח
שעליו: ודקארי לה מאי קארי לה.
שלא טבל ולא קידש.
כיון דלא מצי להכניס ידיו לבהונות
ר' יהודה מצריך ליכנס
דעתיה הא דלא אסח דעתיה אי אסח דעתיה
בעזרה בטבילה משום
היום עד שיעריב שמשו ל"ל דעייל
מי שעוסק במשנה זו להשיב ממנה
סרך, והתניא מצורע טובל
הזאת שלישי ושביעי בעי דאמר ר' דוסתאי
בהר הבית לטבול שם בשלמא אי
בבית המדרש למה נתעסק הלא
ועומד בשערי ניקנור כדי
בר מתון אמר רבי יוחנן הסח הדעת צריך
טעם מפורש בה: לשכת מצורעין.
בשמיני איירי וכבר טבל מבע"י טביל
להזות עליו. ר' יהודה
אומר אינו טובל שכבר
למה נקראת לשכת מצורעים: ששם
הזאה שלישי ושביעי אלא אידי ואידי דלא
התם כדי שלא יסיח דעת שיזכור לו
טבל מבערב. ופרקינן
מצורעים טובלין. בשביל שמכניסין
להכניס ידיו מיד אי נמי י"ל נהי
אסח דעתיה ולא קשיא הא דטביל על דעת
ההוא כדקתני טעמא
שכבר טבל מבערב. כלומר
בהונותיהן לעזרה: אלא כל אדם.
דמדאורייתא מותר ליכנס בהר הבית
ביאת מקדש הא דלא טביל על דעת ביאת
(זבחים יט:) שלא קידש
אילו לא טבל בערב היה
כל ימי ספרו מ"מ מדרבנן גזרו שלא
הנכנס לעזרה מדקאמר בלבד מכלל
ידיו ורגליו שחרית.
מקדש ואב"א תני לא מצורעין אמרו אלא
מצריכו טבילה כטעמיה.
דאית ליה טבילה במצורע: דלא
יכנס דבפרק בתרא דנגעים
ואקשינן וכי ר' יהודה לא
כל אדם רבינא אמר רבי יהודה לדבריהם
עבודתו פסולה.
מצריך טבילה למצורע,
טביל. מבערב לצרעתו: אסח
קאמר דלאחר תגלחת ימי ו) [גמרו]
והתניא לשכת המצורעין
דרבנן קאמר להו לדידי מצורע אין צריך
דעתיה. משמירת גופו צריך הזאה
הרי הוא כשרץ ובפ"ק דכלים
❖
(שם)
ששם מצורעין טובלין,
טבילה לדידכו אודו לי איזי מיהת דלא
שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל
תנן עזרת נשים מקודשת הימנו שאין
ור' יהודה אומר לא
מצורעין בלבד אמרו אלא
מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם ורבנן
לבו: לדידי מצורע אין צריך טבילה.
שום טבול יום נכנס לשם ולשכת
כל אדם. מכלל שגם
תוס' ישנים
שכבר טבל: דייש בטומאה. אותה
מצורעים היתה עומדת בעזרת נשים
מצורע דייש בטומאה כל אדם לא דיישי
המצורעין טובלין. ופרקינן
טומאה והורגל עד עכשיו ליגע
והיא אחת מארבע לשכות שבארבע
.
הא דתני כי ר' יהודה
בטומאה א"ל אביי לרב יוסף נימא רבנן
מקצעותיה: היסח הדעת
מצריך למצורע טבילה,
בטומאה לפיכך הוא בחשש טומאות
דפליגי עליה דר"י כבן זומא סבירא להו
בדלא טביל עדיין כלל.
שלישי ושביעי בעי. טמא שרץ ונבילה
שמא אחר טבילה נגע: נימא רבנן
ודחי להאי, ולפירוקא
והאי דקתני מצורע להודיעך כחו דר"י או
דפליגי עליה דר"י. במתני' קמייתא
וכל הנך דלא מצרכינן להו הזאת
נמי דפריק צריך טבילה
דילמא שאני מצורע דדייש בטומאה א"ל
'.
בדאסח דעתיה דחייש
שלישי ושביעי צ"ל כגון דלא אסחו
דקתני מצורע טובל ועומד וכו' כבן
שמא נגע בטומאה ולא
נימא
השאני מצורע דדייש בטומאה א"ל אביי לרב
רבנן דפליגי
דעתייהו:
זומא סבירא להו דאמר דאורייתא
ידע, גם זו נדחת
יוסף (לר"י דאמר סרך) טבילה (היא) זו
עליה דר"י כבן זומא ס"ל. פרש"י
דהיסח הדעת הזאה שלישי
היא לכל אדם הילכך לא שנא טבל
'.
ושביעי בעי. ואמרינן
חוצץ
א] מבערב ול"ש לא טבל ולאו היינו
ונימא דהני רבנן לאו היינו רבנן
אלא לעולם דלא אסח
רבנן דמתני' דפליגי עליה במשנה
דפליגי עליה במדות ותימה לי א"כ
דעתיה, והאי דקתני אינו
טובל, בשטבל בערב על
היא ושאני מצורע דדייש בטומאה:
מאי מספקא ליה לאביי דפשיטא דלית לן למימר דפליגי ארבנן דמדות או דילמא חדא תנא
דעת ביאת מקדש. והאי
דמסכת מדות דאם כן קשה דרבנן אדרבנן דבכמה דוכתי פריך
חוצץ
דקתני צריך טבילה בשלא
הכי דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק ומשני וכו' ולא משתמיט
לשנויי בשום דוכתא תרי רבנן נינהו אלא צ"ל דאפילו אי ס"ל כבן
טבל על דעת ביאת
.
מקדש, דקיי"ל כי הטובל
זומא לא פליגי ארבנן דר"י דמסכת מדות דאיכא למימר נמי התם הוא הדין שאר כל אדם והא דנקט מצורעין משום דעיקר הלשכה
לדבר אע"פ שנטהר אינו
נתקנה בשביל כך שיש בהן צורך לטבול ולהכניס ידיהם לאלתר לבהונות א"נ נקט מצורע להודיעך כחו דר"י דפליג ואמר לא מצורע אמרו
טהור לחמור ממנו, כדתנן
אלא שאר כל אדם דוקא א"נ דוקא נימא דבהא פליגי דת"ק סבר דלשאר כל אדם הנכנס לעזרה היה במקום אחר ור"י סבר דלא
במסכת חגיגה פרק ב'
הטובל לתרומה והוחזק
מצורעים בלבד טובלין שם בלשכה אלא אף כל אדם הנכנס לעזרה א"נ איכא למימר כולה ר"י היא ומשום דקאמר מעיקרא שהלשכה
לתרומה אסור לקדש.
נקראת לשכת מצורעים לפי שניתקנה תחילה לטבילת מצורעים הוצרך לחזור ולפרש לא מצורע בלבד טעון טבילה אלא אף שאר כל אדם:
הטובל לקדש והוחזק
כבן זומא סבירא להו. הוא הדין דכר"י נמי סבירא להו דעד כאן לא פליגי בן זומא ור"י אלא אי דאורייתא אי דרבנן אבל תרוייהו
'.
לקדש אסור לחטאת.
איבעית אימא לא תימא
מודו דטהור הנכנס לעזרה בעי טבילה אלא נקט בן זומא משום דעיקר השאלה נשאלה ממנו ומשיב דבעי טבילה:
בהא מתניתא בלבד אלא
חוצץ
הכי קתני ר' יהודה אומר
לא מצורעים אמרו אלא כל אדם זולתי המצורעים. שהמצורעים גרידא אינו צריך טבילה שכבר טבל. איבעית אימא ר'
יהודה בהא מתניתא לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי מצורע לא בעי טבילה דהא טבל, אלא לדידכו אודו לי דלא
מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרש. ורבנן לא מצורע שני דדייש בטומאה. ואסיקנא
.
דרבנן דפליגי על ר' יהודה, לאו משום דסבירא להו כבן זומא דמצרכי טבילה לכל מאן דעייל מחול לקודש, אלא מצורע
בלבד משום דדייש בטומאה. והאי דאצרכוה טבילה אע"ג
" .