לד:
אמר
להם הממונה
פרק שלישי
יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
אומר של ערבית משל שחרית. נ"ל דאיכא בינייהו ציבור שלא
רבי אומר של ערבית משל שחרית. דלכבש
האחד אדשחרית קאי
לה א
א)
ב) ג)
וצריכי. יש צד נוטה
היו להם נסכים אלא לאחד מהן למאן דאמר דגמר של
שנאמר בו את הכבש אחד תעשה בבקר:
לו ב
ד)
שהנדבה צריך לייפותה כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים ויש צד
ערבית משל שחרית א"כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית ולמאן
ה)
הני
❖
דאמר גמר שחרית מערבית יקריבום ערבית: מילי באיסורא
נוטה לומר שהחובה המוטלת צריך לפרוע חובו משלם: עששיות.
ו) ז)
לז ג
דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן.
חתיכות עבות כמו עשת שן
ה"ג רש"י ולא גרסי' אין שבות
ואף לשון חכמים מנורה באה מן
רבי אומר ערבית משל שחרית בשלמא
תורה אור השלם
במקדש ומפרש כיון דאפי' אי הוה
העשת
משי"ש בלע"ז:
לרבנן האי בתמיד של בין הערבים כתיב
(א)
1. וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין
והלא מצרף. הנותן ברזל מן האש
מתכוין ליכא איסורא דאורייתא כי
אלא ר' מ"ט אמר רבה בר עולא אמר
לח ד
לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ
למים מצרפו מחזקו ומקשהו: שלא
לא מיכוין לא גזרו ביה רבנן אפילו
נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיְיָ:
קרא 1לכבש האחד איזהו כבש שנאמר בו אחד
לט ה ו
הגיע לצירוף. כבר היה מצונן במקצת
במדינה וקשה לר"י דא"כ משמע
במדבר כח ז
❖
הוי אומר זה תמיד של שחר ורבנן מאי
2. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר
אף על פי שהיו ה) נותנין בלילה בתוך
דבצירוף דרבנן לא אסר ר' יהודה
יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ
אחד מיוחד שבעדרו ורבי 2 מומבחר נדריך
גחלים לוחשות אינו מלובן כל כך
ובפרק כירה משמע
שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל
נפקא ורבנן חד בחובה וחד בנדבה וצריכי:
תוס' ישנים דאסר דקאמר אביי גופיה התם
שיהא לו חיזוק ע"י מים: מי אמר
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם
עוֹלֹתֵיכֶם
וְזִבְחֵיכֶם
אביי הכי. דדבר שאינו מתכוין מותר:
אם היה כ"ג זקן או איסטניס וכו': תניא א"ר
המיחם שפינה ממנו מים לא יתן
שייך לעמוד קודם
מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם
קרא ל"ל. בשר לרבות המנוגע דמצי
לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף
יהודה עששיות של ברזל היו מחמין מערב
וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר
א
תִּדְּרוּ לַיְיָ: דברים יב יא
ור' יהודה היא דאמר דבר שאין
למכתב ימול ערלתו וכתב בשר לרבות
יוה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן
3. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל
מתכוין אסור מיהו הא לא קשיא דמצי
בשר האמור בנגעים אדם
❖
והלא מצרף אמר רב ביבי שלא הגיע
ויקרא יב ג
בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
לשנויי דצירוף עששיות דווקא דרבנן
כי יהיה בעור בשרו ל"ל קרא הא
לצירוף אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף
דבר שאינו מתכוין הוא: ואמר אביי
שאינם כלים ועומדין לעשות מהם
ב דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי
הגהות הב"ח
וכו'. אלמא ס"ל לאביי דקרא מסייע
כלים לבסוף וצירוף דהשתא לאו
והתניא בשר ערלתו אפי' במקום שיש
היינו גמר מלאכתו אבל מיחם שהוא
ליה לר' יהודה מדאצטריך קרא
ג
(א) גמ'
3
שם בהרת יקוץ דברי ר' יאשיה והוינן בה
למישרייה: בכל התורה. באיסורא
כלי וצירוף שלו הוא גמר מלאכתו
הוי דאורייתא מיהו קשה דבס"פ
דאורייתא כגון קוצץ בהרת דכתיב
קרא ל"ל ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר
כירה אמרי' כל היכא
השמר בנגע הצרעת
שאין מתכוין אסור הני מילי בכל התורה כולה
אבל הכא צירוף דרבנן הוא: מתני' הביאוהו
דכי קא מיכוין איכא איסורא דאוריי'
ואמר מר בקוצץ בהרתו הכתוב
כי לא מיכוין גזר ר"ש וכל היכא
מדבר. ואין שבות במקדש לא גרסינן
לבית הפרוה ובקדש היתה פרסו סדין של
דכי קא מיכוין ליכא איסורא דאוריי'
דהא תלה טעמא באין מתכוין:
בוץ בינו לבין העם קדש ידיו ורגליו ופשט
מתני' הביאוהו לבית הפרוה.
ד
כי לא מיכוין לא גזר פי' כגון גורר
ר"מ אומר פשט קדש ידיו ורגליו ירד
מטה וספסל וכסא דהויא חורש
לטבול טבילה שניה שהיא טעונה
וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן
מקום קדוש כדפרישית לעיל : ר"מ
כלאחר יד א"כ ר' יהודה דפליג עליה
ו)
אומר. פשט תחלה ואחר כך קידש
לבש וקדש ידיו ורגליו בשחר היה לובש
אסר אפי' בכי האי גוונא דכי מיכוין
(ב) מתני'
והא פרישית לעיל ז) פלוגתייהו: בשחר.
ליכא איסורא דאורייתא ועוד מאי
פלוסין של שנים עשר מנה בין הערבים
פריך מבהרת דלא מצי למיפרך אלא
בגדים שלובש בטבילה זו היו מפשתן
הנדויין של שמונה מאות זוז דברי ר' מאיר
נוטל מן ההקדש
מברייתא וממילתא דאביי דאיתמר
של (ג) מדינת פילוסין שהוא חשוב
(ג) רש"י
וחכמים אומרים בשחר היה לובש של
ומעולה: ובין הערבים. בגדים שלובש
עלה ליפרך ממתני' דפ"ב דמסכת
שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים
להוצאת כף ומחתה: הנדוין. שהיו
ביצה ר' יהודה אומר כל
❖
עשר מנה ה הכל שלשים מנה אלו (ב) משל
מפשתן של ארץ הינדוין והיא ארץ כוש
הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה
ציבור ואם רצה
להוסיף מוסיף משלו:
מפני שהיא כובשת אלמא דבר שאין
כדמתרגם יונתן בן עוזיאל
ו
גמ'
היהפוך כושי עורו הינדוואה: לעזי רש"י
מתכוין אסור נהי דמצי למימר
❖
דניחא ליה למיפרך דאביי אדאביי
גמ' משי"ש. גושים, ערימות.
טפי הוה ליה לאתויי ממילתא דר'
יהודה דמתני' בהדיא
ועוד שהוא מוחק כל הספרים
דגרס בהו הני מילי בכל התורה
כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש על כן נראה לר"י אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר
רבינו חננאל
פירוש מן התורה ואע"ג דמדרבנן אסור אין שבות במקדש ופריך מי אמר אביי דדבר שאין מתכוין לא מיתסר אלא מדרבנן והתניא
וכו' ומדאיצטריך קרא ש"מ דדבר שאין מתכוין אסור מדאורייתא ומשני הני מילי בכל התורה כולה אסור שאין מתכוין כמתכוין אבל
וגו' ילמד של שחרית משל
ערבית. ניסוך היין דהאי קרא
הכא פירוש בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת בעינן שיחשב לעשות המלאכה שהוא עושה הלכך צירוף דהכא הוי כלא מתכוין דרבנן
בשל ערבית כתיב, שנאמר
ואין שבות במקדש ויש ספרים דגרסינן בהו בהדיא אבל הכא מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה כפר"י והשתא אוכחן דלר' יהודה דבר
ואת הכבש השני תעשה בין
הערבים, ואחר כך כתיב
שאין מתכוין מותר מדאורייתא גבי שבת ותימה דבפרק ספק אכל אמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו
ונסכו רביעית ההין וגו',
התחתונות מאיליהן ור"א בר צדוק סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אלמא לר' יהודה דבר שאין מתכוין חייב מה"ת
כלומר כל מה שכתוב בפרשה
ויש לומר דהתם פסיק רישיה הוא שא"א בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פסיק רישיה כמתכוין דמי ואע"ג דלא
אחר זה, בתמיד של בין
הערבים הוא דכתיב.
צריך להבערתו והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה נמי בהא כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא
ורבי סבר כיון דכתב ונסכו
דפטר ליה ר"ש לאו משום דלא חשיב ליה מלאכת מחשבת דהא כי היכי דלר' יהודה הויא מלאכת מחשבת הכי נמי לר"ש כיון דהוי פסיק
רביעית ההין לכבש האחד,
רישיה ועוד דר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה אע"ג דבשאר מלאכות פטור משום מלאכת מחשבת כדאיתא בספ"ק דחגיגה ומתעסק
חזר בתמיד של שחר מדכתיב
אחד, שכל מקום בתמיד של
נמי דפטור בשאר מלאכות מטעם מלאכת מחשבת מחייב ר' שמעון בחבורה והבערה כדאמר פ' ספק אכל הנח לתינוקות
שחר כתיב אחד, בתמיד של
הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלא היינו טעמא דרבי שמעון דפטר משום דבעינן מלאכה הצריכה לגופה דילפינן
בין הערבים כתיב שני. מאי
ממשכן ואפילו בחבורה והבערה ס"ל דבעינן צריכה לגופה כדמוכח בר"פ אלו הן הנחנקין והאי דנקט בכריתות לישנא
[בין] תנא קמא לר', משמעות
דורשין איכא בינייהו.. ואם
דמתכוין ואין מתכוין ולא נקט הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון משום רבותא דר' יהודה נקט
היה כהן גדול זקן וכו'. תניא
ליה דאע"פ שאין מתכוין להבעיר התחתונות מאחר שהוא פסיק רישיה חייב דסד"א דר' יהודה לא מחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה
א"ר יהודה עששית של ברזל
אלא בדבר שהוא מתכוין בידים כגון מפיס מורסא שהוא מתכוין לפתח וכן חס על הנר שמתכוין לכבות ומוציא המת במטה וכן כולם
היו מחמין מערב יום
הכפורים ומטילין בצונן כדי
שמתכוין לעשות המלאכה בידים אלא שאינה צריכה לגופה אבל בדבר שאין מתכוין לעשות בידים כגון נתכוין לכבות העליונות והובערו
שתפוג צינתן. ואקשינן והלא
התחתונות מאיליהן דלא נתכוין למלאכת הבערה כלל אלא לכיבוי אע"ג דהוה פסיק רישיה סד"א דלא ליחייב ר' יהודה קמ"ל אבל בההיא
מצרף, כלומר והלא נמצא
דבתר הכי דחותה את הגחלים להתחמם בהן והובערו מאיליהן לא נקט לישנא דאין מתכוין אלא משני הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה
מכבה ריתוח האש במים.
וצירוף זהו כאותו הצירוף
צריכה לגופה חייב עליה הא ר"ש דאמר פטור אע"ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר בה ר"ש מ"מ הרי להתחמם הוא עושה אלא אינו
שחלקו בו ר' יוחנן וריש
מתכוין להבעיר אלא למשוך הגחלים אצלו להתחמם בהן ואינו צריך שיובערו יותר ממה שהם בוערים כבר ודבר שאין מתכוין לא הוי אלא
לקיש בתחילת פרק השוכר
את הפועלים בעינין הסייף
היכא דקשה לו בהבערתה דהיינו כשבא לכבות התם שייך להזכיר אין מתכוין לרבותא דר' יהודה ור' שמעון שרי ליה משום דהוי ליה
והסכין והפיגיון כו'. ואמרינן
מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף על גב דבפ' הבונה אמר התולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת אם לייפותה בכל שהוא
עלה מאימתי גמר מלאכתן,
ופריך אטו כולהו לאו לייפות קרקע נינהו ומשני לא נצרכה אלא
לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא
ר' יוחנן אמר משיצרפנו
בכבשן, וריש לקיש אמר
יהודה עשתות של ברזל היו מרתיחין כו', ולא נמצא כמכבה ביום הכפורים, ואוקמיה התם ר' יהודה סבר שאין תולדת אש
כאש, כלומר כיבוי ריתוח הברזל תולדת אש היא, לפיכך אינו ככיבוי האש. וזהו שאמר רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף,
כלומר, לא היו מרתיחין אותן ריתוח הרבה. אביי אמר אפילו הגיע לצירוף דבר שאין מתכוין כי האי גוונא מתיר ר' יהודה.
ואקשינן על אביי, ומי אמר אביי הכי ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין מותר, איני, והא תניא וביום השמיני ימול בשר ערלתו
ואפילו במקום שיש בהרת בערלה יקוץ דברי ר' יאשיה. כלומר, אע"ג שהזהירה תורה שלא לקוץ הצרעת כדכתיב השמר בנגע
הצרעת, וקיימא לן כל מקום דכתיב השמר פן ואל הרי הן בלא תעשה. בכאן מותר למול אע"פ שהוא קוצץ הבהרת בעת
שמוהל. והוינן בה למה לי קרא פשיטה דבר שאין מתכוין הוא. ופירק אביי כי איצטריך קרא לר' יהודה דאמר דבר שאין
מתכוין אסור. ופרקינן אליבא דאביי הני מילי דסבר ר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור בכל התורה, אבל הכא ביום הכפורים
צירוף כי האי גוונא דרבנן היא, מ"ט לאו מלאכה שצריכה לגופא היא, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה.