אמר
להם
הממונה
פרק שלישי
יומא
לה.
מסורת הש"ס
תורה אור
דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא נצרכה דעביד בארעא דחבריה שאינו נהנה כלום ומכל מקום אסור
א) ב)
1. כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ
ג)
לכתחילה כמו שאפרש בסמוך אלא שאין חייב חטאת ומשמע הא בארעא דידיה חייב חטאת ואע"ג דאין מתכוין לייפות קרקע חייב כיון דהוי
וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ
ד) ה)
וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת
פסיק רישיה ונהנה הוא ולא דמי לחותה את הגחלים להתחמם בהן והובערו מאליהן דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור לרבי שמעון שאין
ו)
בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם
נהנה כלל בהבערה זו שבלא תוספת
הבערה יש כל כך גחלים שיוכל להתחמם בהן וא"כ בברור
לא נתכוון להבעיר אבל בההיא דהבונה
ז)
וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ
❖
❖
ויקרא טז ד
כיון שהוא נהנה אנן
וּלְבֵשָׁם:
גמ' מאי פרוה אמר רב יוסף פרוה
גמ'
סהדי שהוא מתכוין לייפות מיהו קשה
פרווה אמגושא. מכשף אחד
דבשמעתין משמע דדבר שאין מתכוין
בנאה ושמו פרווה: תנא מניינא
אמגושא: פרסו סדין של בוץ: מאי שנא
מוסף רש"י
גליון הש"ס
אפי' פסיק רישיה לא הוי דאורייתא
אתא לאשמועינן. דקתני הכל שלשים
של בוץ אמר רב כהנא כדי שיכיר שעבודת
תוס' ד"ה הנ"מ באיסורא
שעבודת היום בבגדי
לעניין שבת אליבא דר' יהודה דע"כ
מנה וכי אין אנו יודעין ששמונה עשר
בוץ.
כו'. דמיעוט ענביו אין נראה
היום בבגדי בוץ: בשחר היה לובש פלוסין
צירוף עששיות פסיק רישיה הוא
תיקון כ"כ.
ושנים עשר הרי שלשים: הא קמ"ל.
❖
של שמונה עשר וכו': ותנא מניינא אתא
מדפריך עלה מההיא דבהרת אפי'
להכי הדר כיילינהו לאשמועינן דהא
❖לא:)
לאשמועינן הא קמ"ל דבציר מהני לא נעביד
הכי אמר דמדרבנן הוא ובההיא
דשלשים מנה סך הכל הוא דיהיב
(לעיל
הא אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה
[דכריתות] מחייבין לרבי יהודה בההיא
שיעורא ליטול מן ההקדש ובציר
רבינו חננאל
דכולי
עלמא מיהת דשחר עדיפי מנא לן
דהחותה את הגחלים שנתכוון לכבות
משלשים מנה לא ליעביד סך הכל:
פי' פרוה שם אדם מגושי.
תוס' ישנים
העליונות והובערו התחתונות אף
הא אי בציר מהני. דשחרית משמונה
אמר רב הונא בריה דרב עילאי אמר
ויש מן החכמים שאומרים כי
חפר מחילה תחת הקרקע
ע"ג דלא מכוין להבעיר התחתונות
עשר וטפי אהני
דערבית משנים
קרא
בד בד בד בד מובחר בבד
1
בקודש עד שיראה עבודת
וי"ל דצירוף עששיות לא הוי פסיק
עשר לית לן בה: בד בד. ארבעה
כהן גדול [ב]יום הכפורים,
רישיה ואפילו הכי פריך שפיר מדמשני אביי לא צריכא אלא לר'
זימני כתיב בלבישת בגדי שחרית למימר דהוי בד בד המובחר בבד:
והרגישו הכהנים בחפירה
באותו מקום וחפרו
יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור מכלל דלא שאני ליה בין מתכוין
מיתיבי
(ומצאנוהו) [ומצאוהו שם
לשאין מתכוין דאי שני ליה אפילו כרבי שמעון אתיא ונהי דלבסוף הדר ביה כדמשמע בפרק ר' אליעזר דמילה מ"מ מדמשני
והרגוהו]. ונקראת אותה
הכי מעיקרא מכלל דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור מדאורייתא אע"ג דלא הוי פסיק רישיה ובערוך ג) פי' בע"א ההיא דהבונה
הלשכה על שמו. פרסו סדין
של בוץ. ולמה של בוץ, אמר
לא צריכא דעביד בארעא דחבריה כיון שאין נהנה כלל בייפוי קרקע חבירו שרי אפילו לכתחילה אע"ג דהוה פסיק רישיה והא דאמר
רב כהנא שיכיר שעבודות
מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ה"מ בדבר שהוא נהנה כגון בארעא דידיה וקוצץ בהרת בנו שהוא נהנה ומתוך כך התיר ברזא הכרוכה
היום בבגדי בוץ. פילוסין
בפשתן למשוך ממנו בשבת אע"ג דקא עביד סחיטה והוי פסיק רישיה הואיל ואינו נהנה באותה סחיטה דקא אזיל לאיבוד ומותר ולאו
והנדווין שניהן לשון מלבוש
הן בלשון [ערבי]. הכל ל'
ראיה היא מההיא דקעביד בארעא דחבריה דלשתרי לכתחילה דהתם לענין חיוב חטאת קאמר דאין חייב חטאת ומיהו איכא למימר
מנה. כלומר אלו נוטל מן
דאסור לכתחילה ועוד הביא הערוך ראייה לדבריו מדאמר פ' ר' אליעזר דמילה ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי
ההקדש כו' ולדברי הכל של
❖
עביד ליה באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעביד כדריש לקיש ומשני דליכא אחר אבל אי איכא אחר
שחר מעולין משל ערבית.
היה מותר לכתחילה אלמא שרי רבי שמעון פסיק רישיה לכתחילה בדבר שאינו נהנה ואין זו ראיה דהא דמוקי ליה אביי באומר אבי הבן
כו' היינו מקמי דשמע מרבא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה כדקא מסיק התם לבתר דשמע מרבא סברה ולהכי פריך ואביי אליבא
תוס' ישנים (המשך)
דר"ש כיון דפליג אף בפסיק רישיה וא"כ לא שנא פסיק רישיה משאר שאינו מתכוין האי בשר מאי עביד ליה אבל למאי דמסיק דלאביי
נמי מודה בפסיק רישיה ל"ש אביו ל"ש אחר ועוד מה ראיה היא מהתם דילמא התם מדאורייתא שרי אבל מדרבנן איכא למימר דאסור
מיהו איכא למימר דהכי מייתי ראיה כיון דבשאר [איסורי] דלא בעינן מלאכת מחשבת מותר מן התורה אין סברא לאסור גבי שבת
אפי' מדרבנן ודאי אי בשאר איסורי אסור מדאורייתא משום דלא בעינן בהו מלאכת מחשבת אז היה ראוי לגזור גבי שבת
מדרבנן להשוותו לשאר איסורי אע"ג דמדאורייתא שרי משום מלאכת מחשבת מיהו למאי דפרישית דלבסוף הדר ביה וס"ל דמודה ר"ש
בפסיק רישיה ובקציצת בהרת אסור מדאורייתא אע"ג דלא מיכוין וא"כ בשבת אסרינן לכתחילה ל"ש אביו ול"ש אחר ואדרבה משם
.
קשה לפי' הערוך מדלא קאמר אלא לאביי האי בשר מאי עביד ליה אבל לרבא דסבירא ליה מודה ר"ש בפסיק רישיה לא שני ליה
בין אביו בין אחר כיון דסבירא ליה בשבת דמדרבנן [אסור] פסיק רישיה אע"ג דמדאורייתא שרי משום מלאכת מחשבת מכלל דבשאר
איסורי אסור מדאורייתא ועוד מייתי ראייה מפרק כל כתבי דשקיל ליה בברזי ואע"ג דמודה ר"ש בפסיק רישיה הואיל
ואין נהנה מותר ואינו ראייה כמו שפי' שם רש"י דלאו מלאכה היא דאין דרך הפשט בכך עוד יש לפרש דשקיל ליה בחתיכות קטנות
כל כך שאין בהם באחת מהן לעשות קמיע הלכך לא חשיב עור ואין זה הפשט עוד הביא ראיה מדאמר פ' לולב הגזול
אין ממעטין אותו בי"ט משום ר' אלעזר בר"ש אמר ממעט ופריך הא קא מתקן מנא ומשני הכא במאי עסקינן שליקטן לאכילה ודבר
שאין מתכוין מותר ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי דמאחר שאינו נהנה בדבר מותר אע"ג
דהוי כפסיק רישיה ואין לדחות ולומר מאחר דאית ליה הושענא אחריתי לא הוי מתקן כיון דאינו מתקנה לשם מצוה דאם כן מאי דוחקיה
'.
למימר ר' אלעזר בר"ש סבר ליה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר אפי' כר' יהודה מצי לאוקמי מהאי טעמא מיהו יש לדחות מאחר
שאותו תיקון אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן $ דמיעוט ענביו אין נראה תיקון כל כך שיחשב תיקון מן התורה לא גזרו ביה רבנן
כיון שאין נהנה ולדברי הערוך אתי שפיר הא דאמר בפ' כל התדיר המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא
מכבה ומוקי לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואפי' דהוי פסיק רישיה שאי אפשר לזלף על גבי האישים שלא יכבה מתיר ר"ש
לכתחילה מאחר שאין נהנה מיהו אין נראה דברי הערוך דהא מפיס מורסא כדי להוציא ממנה לחה פטור אבל אסור ד)אי לאו משום צערא
דאינשי אע"פ שאינו נהנה כלל ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח וכן קשה ממחט של יד ליטול בה את הקוץ ומפרש לה בסנהדרין
אליבא דר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ודוקא משום צערא דגופה הא לאו הכי לא אע"ג דלא מיכוין לעשות חבורה
כי אם להוציא הקוץ ולפי זה צריכין אנו ליישב ההיא דכל התדיר דלאו פסיק רישיה הוא שמזלפו בטיפים דקות אי נמי על גבי האיברים
פרווה
אמגושא. פי' בערוך וזה לשונו יש מן החכמים שאומרים כי חפר מחילה תחת הקרקע בקדש
דאפשר שלא יכבה את האש ה):
הנדווין
של ח' מאות זוז. לא ידענא
עד שיראה עבודת כהן גדול והרגישו הכהנים בחפירה ומצאוהו וקרא אותה הלשכה על שמו: ו)
אמאי לא קאמר של ח' מנה כדקאמר ברישא של י"ב מנה ועוד ק"ל אמאי לא קא תני במילתיה דר"מ שהן עשרים מנה כדקתני בסיפא
במילתייהו דרבנן שהן שלשים מנה מיהו הא לא קשה דמשום דברישא לא תנא כולה מילתא בלשון מנה להכי לא קתני נמי בסיפא בסך
הכל לא בלשון מנים ולא בלשון זוזים מיהו (ממנה) היא גופה תימה לי אמאי לא קתני ברישא הכל בלשון מנים וליכא למימר דח' מאות זוז
דקאמר זוזי פשיטי נינהו כי ההיא דס"פ אע"פ ונותן לה כלים של נ' זוז דמפרשה התםז) נ' זוזי פשיטי זוזי מדינה שהן שמינית של
דינרי צורי וכן ההיא דפ' מציאת האשה דהמשיא יתומה לא יפחות לה מנ' זוז חדא דמאי נפקא מינה ולימא הנדווין של מנה סך הכל י"ג
מנה ועוד מסתמא בזוזי צורי איירי דהוו להו של שחרית עדיפי מנייהו רק שליש דומיא דרבנן ושמא י"ל אין הלשון נופל בטוב לומר שמונה מנה:
בד
בד בד בד. נראה לי חד לגופיה וחד בד לשון לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כדרך שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי לומר יותר
טוב מבד של שאר ימות השנה והרביעי לומר שטוב משל ערבית אי נמי בד שלישי ורביעי מידריש הכי בד המובחר שבבד:
.
.
.
.
.
.
.
.
.