ה:
שבעת ימים פרק ראשון יומא
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
להביא
את המכנסים. מכאן קשה להא דבפ' אלו הן הנשרפין
מילתא דכתיבא בהאי ענינא. בפרשת צוואה דמלואים שנאמר בואתה
ח א
א) ב)
❖
תצוה: דלא כתיב. בפרשת המלואים בזה הדבר אשר תעשה וגו'
מפיק מיתה מחוסר בגדים מדדרשינן
לא כתיב שיתן אל החושן אורים ותומים כשהלבישן אבל בפרשת צו את
אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים והקשה רבינו
ג) ד)
אהרן שנאמרה שם
עשיית
המלואים כתיב (ג) ויתן עליו את החשן
יעקב מאורליינ"ש הא בהדיא כתיב מיתה בואתה תצוה נהי דהאי קרא
ה)
תורה אור השלם
ו) ז)
איצטריך לשווינהו זרים אף לעניין
ויתן אל החשן את האורים ואת התומים.
1. וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד
לחלל עבודה כמו זרים מ"מ ההוא קרא
וא"ת אף בואתה תצוה נאמר ונתת
מילתא דכתיבא בהאי ענינא מילתא דלא
ח)
תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה
דכתיב במחוסרי בגדים מיתה בהדיא
אל חשן המשפט את האורים ואת
כתיבא בהאי ענינא מנא לן אמר רב נחמן
שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם
התומים אין זו מפרשת המלואים אלא
למה לי תיפוק ליה מאין בגדיהם
אֶת מִשְׁמֶרֶת יְיָ וְלֹא
❖
בר יצחק יליף פתח פתח רב משרשיא אמר
תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:
עשיית הבגדים ובההוא ענינא לא
עליהם אין כהונתן עליהן ותירץ
ויקרא ח לה
1 ושמרתם את משמרת ה' עכובא רב אשי
כתיב ככה לעיכובא: פתח פתח.
דמכנסים לא כתיב הכא ואיצטריך
2. וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם
אמר כי כן צויתי עכובא ת"ר כי כן צויתי
1
2
קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ
בצוואה כתיב אל פתח אהל
ההוא קרא למחוסר מכנסים דהוה
הגהות הב"ח
הִוא מֵאִשֵּׁי יְיָ כִּי כֵן
3 כאשר צויתי 4 כאשר צוה ה' כי כן צויתי
מועד [יתירא] וכן בעשייה. [בצוואה
במיתה וקשה לרבי יוסי בר חנינא
(א) גמ' רבינו
ויקרא י יג
צֻוֵּיתִי:
באנינות יאכלוה כאשר צויתי בשעת מעשה
כתיב] תקריב (ד) פתח אהל מועד
כיון דנפקא ליה מכנסים מוזה הדבר
3. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ
יבא ויאמר
(ב) שם
אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל
אמר להם כאשר צוה ה' ולא מאלי אני
ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת
הוה ליה כאלו מכנסים נמי כתיבי
אבנט אהרן ובניו
תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ
הלחם אשר בסל פתח אהל מועד וכן
הכא ותירץ ריצב"א דמיתה דגבי
אומר א"ר יוסי בר חנינא מכנסים אין כתובין
(ג) רש"י
כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:
וישם
[מכנסים] איצטריך לחייב אפילו
בעשייה ואת כל העדה הקהילו אל
ויקרא י יח
ו)
ג)
בפרשה כשהוא אומר וזה הדבר אשר
5
(ד) שם
4. שֹׁוק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה
פתח אהל מועד בשלו את הבשר פתח
בביאה ריקנית אאהל מועד מי שנכנס
תעשה להם לקדש אתם לכהן להביא
אל
הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי
אהל מועד: ורב משרשיא אמר.
מחוסר בגדים כדכתיב
(ה) שם
הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף
המכנסים ועשירית האיפה בשלמא מכנסים
א
והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל
בפרשת עשייתן נמי עיכובא כתיבא
תְּנוּפָה לִפְנֵי יְיָ וְהָיָה לְךָ
(ו) שם
כתיבי בענינא דבגדים אלא עשירית האיפה
וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עֹולָם
אהל מועד וכן בשלא רחוץ ידים
ושמרתם משמרת משמע תשמור ככל
כַּאֲשֶׁר צִוָה יְיָ:
מנא לן אתיא זה זה מוזה קרבן אהרן ובניו
הכתוב ולא צריך גזירה שוה: ת"ר
דכתיב בבואם אל אהל מועד
6
באנינות יאכלוה שהן
ויקרא י טו
(ז) שם
5. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר
אשר יקריבו לה' עשירית האיפה א"ר יוחנן
כי כן צויתי וכו'. איידי דנקט הכא
ירחצו או בגשתם אל המזבח לשרת
פרשה.
תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם
למידרש כי כן צויתי לענינא דמלואים
מיחייב אאהל מועד אפילו אביאה
משום ר"ש בן יוחאי מניין שאף מקרא פרשה
לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן
דלעיכובא אתא קבעה לה ברייתא
ריקנית והא דקאמר פ"ב דזבחים
מעכב ת"ל ויאמר משה אל העדה זה
בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם
7
(ח) שם
תְּמִימִם: שמות כט א
הכא למדרש כי כן צויתי דשמיני
אי כתב רחמנא בבואם ולא
הדבר אשר צוה ה' אפילו דיבור מעכב
6. זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו
למאי אתא. ולאו ניהו ההוא קרא
כתב בגשתם ה"א אפילו אביאה
(ט) שם
כיצד הלבישן כיצד הלבישן מאי דהוה הוה
אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיְיָ בְּיוֹם
❖
דענינא דמלואים דצו את אהרן אלא
ריקנית כו' משמע דלפי האמת לא
וכו'
הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת
אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא לעתיד
הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד
דיום השמיני דכתיב במנחה
מיחייב אביאה ריקנית יש לומר היינו
מַחֲצִיתָהּ
בַּבֹּקֶר
לבוא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה (א)
אמזבח וה"פ אי כתיב בבואם אל
קחו את המנחה הנותרת מאשי ה'
וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:
מוסף רש"י
עמהם אלא כיצד הלבישן למיסבר קראי
ואכלוה מצות אצל המזבח כי כן צויתי:
אהל מועד או אל המזבח ולא כתיב
ויקרא ו יג
7. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל
כי כן צויתי.
(ה) כאשר צויתי. גבי שעיר חטאת
פליגי בה בני ר' חייא ורבי יוחנן חד אמר
לשרת ה"א דאפילו אמזבח מיחייב
הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר
אביאה ריקנית קמ"ל דאמזבח לא
אשר דרש משה והנה שורף כתיב
אהרן ואח"כ בניו וחד אמר אהרן ובניו
(זבחים
צִוָּה יְיָ לַעֲשׂוֹת:
קא.) באנינות.
מיחייב ובתוספתא דמסכת כלים [פ"א]
אכל תאכלו אותה במקום קדוש כאשר
ויקרא ח ה
ד)
בבת אחת אמר אביי בכתונת ומצנפת כולי
8. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת
(שם) כאשר
צויתי : כאשר צוה ה'. גבי
תניא אמר שמעון הצנוע לפני ר"א
עלמא לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו דבין
צויתי.
וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ
אני נכנסתי בין האולם ולמזבח בלא
שוק התרומה וחזה התנופה כתיב
אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן
בצוואה ובין בעשיה אהרן קדים כי פליגי
(שם)
רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב
תאכלו במקום טהור וגו' כאשר צוה
עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר
בשעת מעשה.
באבנט מאן דאמר אהרן ואחר כך בניו
אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד
אתה או כהן גדול שתק אמר לו בוש
ה' . ולמה לי חד מכל הני כו'
אמר
ויקרא ח ז
לוֹ בּוֹ:
דכתיב ויחגור אותו באבנט והדר כתיב
אתה לומר (העבודה) שכלבו של כהן
וכי כל הדברים שנאמרו למשה לומר
8
9. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי
להם.
ויחגור אותם אבנט ומאן דאמר אהרן ובניו
גדול יותר חביב ממך וכו' עד ואפילו
לישראל חזר ואמר (ו) כי כן צויתי:
אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתּ¢ נֹת
9
וַיַּחְגֹר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחְבֹש
אוננין על נדב ואביהוא וקדשים
כהן גדול מפצעים את מוחו בגיזרין
בבת אחת דכתיב וחגרת אותם ולמאן
(ב)
01
לָהֶם מִגְבָּעֹות כַּאֲשֶׁר
אסורין לאונן מקל וחומר ממעשר
אלא שלא מצאך בעל הפול ומסתמא
דאמר אהרן ובניו בבת אחת הכתיב ויחגור
צִוָה יְיָ אֶת מֹשֶׁה:
ויקרא ח יג
הקל דכתיב גבי מעשר לא
שמעון הצנוע לא היה משתמש בלא
אותו באבנט והדר כתיב ויחגור אותם אבנט
01. וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט
רחוץ ידים כי לא היה טועה בזה
אכלתי באוני ממנו והוא אמר להן
אמר
אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם
לאכול המנחה הוזקק לומר כי כן צויתי
אבל רש"י פירש בפירוש חומש בבואם
(שם) כאשר צוה ה'.
מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם
מאי
כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם
דהוה
באנינות תאכלוה: כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם. כשמצא מה
אל אהל מועד להקטיר ולא נהירא אלא כדפרישית ז):
וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד
הוה. בפ"ק דסנהדרין מיבעיא לן שור סיני בכמה מי גמר
❖
שעשו ששרפו שעיר החטאת והוא שעיר של ר"ח אמר להם הן לא
(שם) ולא מאלי
שמות כט ט
בָּנָיו:
אני אומר לכם.
הובא את דמה וגו' הלא לא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקודש
שעה מדורות או לא ולא פריך התם כי הכא מאי דהוה הוה :
ח)
❖
בכתונת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי. הא דלא נקט נמי מכנסים
(שם)
כאשר צויתי אתכם במנחה שאמרתי לכם בה שמפי הקב"ה נצטויתי:
רבינו חננאל
כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר. היו סומכין ע"פ הדיבור ואכלו אותו
נראה לי משום דמפרש דבין בצוואה בין בעשייה אהרן קדים
ומכנסים לא כתיבי לא בצוואה ולא בעשייה ורש"י פי' טעמא אחרינא:
אוננין ולא תעשו כאשר עשיתם בחטאת. ומשה טעה בדבר שלא
מילתא דלא כתיבא בהאי
תוס' ישנים
ענינא מנלן. פי', פרישת
נאמר לו אלא במנחה ובחזה ושוק ושעיר שמיני ובשעיר נחשון שהיו
אמר
שבעה דלא כתיבא הכא
קדשי שעה אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות לא הותר לאונן ושלשה שעירים קרבו בו ביום ולא נשרף אלא של ר"ח בלבד שנאמר
בפרשת צואת המלואים.
ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה זהו של ר"ח הבא על טומאת מקדש וקדשיו כמו ששנינו במסכת שבועות : אינן כתובין
בפרשה. בלבישת הבגדים לא בצוואה ולא בעשייה: כשהוא אומר וזה הדבר אשר תעשה להם. וי"ו מוסיף על ענין ראשון המדבר בצוואת
עשיית הבגדים ושם כתיב ועשה להם מכנסי בד: ועשירית האיפה. שהכהנים צריכים להביא ביום חינוכם ואפילו ההדיוט כדאמרינן במנחות
: בשלמא מכנסים כתיבי בעניינא דבגדים. דלעיל מיניה דההיא פרשתא איכא לרבויינהו מוי"ו מוסיף על ענין ראשון: זה קרבן
אהרן ובניו. בעשירית האיפה כתיב שההדיוט מביא ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום: מקרא (ז). פרשת מלואים שנצטוה בואתה תצוה
אמר להם לציבור בעשרים ושלשה באדר כשהתחילו המלואים והקהיל את העדה אל פתח אהל מועד שנאמר ותקהל העדה וגו' ויאמר משה
אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומקראות הללו בעשיית המלואים בצו את אהרן: כיצד הלבישן. סדר בגדים לאב ולבנים זה
אחר זה: מאי דהוה הוה. ומה צריך לנו לשאול: (ח) למסבר קראי. דלא לירמו אהדדי דבצוואה כתיב וחגרת אותם אבנט אהרן
ובניו משמע חגירתם של אב ובנים בסדר אחד ולא הפסיק לבישת בגד אחר בינתיים ובעשייה כתיב באהרן ויחגור אותו באבנט
בסדר לבישת בגדים וגמר והלבישו כל המלבושין ואח"כ הקריב בניו והלבישם [ולא] חגר אהרן ובניו בבת אחת: אביי מפרש לה
למילתייהו בכתונת ומצנפת (ט) להכי נקט כתונת ומצנפת ששוין בגדול ובהדיוט ומכנסים לא הוצרך לומר שהרי הן קודמין לכל כדאמרינן
לקמן ה) מניין שלא יהא דבר קודם למכנסים כו': כולי עלמא לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו. לאהרן הלביש תחילה כל שאר בגדיו חוץ
מאבנט ואחר כך התחיל להלביש את בניו: דבין בצוואה בין בעשייה. כך כתיב: כי
פליגי באבנט. שבצוואה נאמר חגירתם כאחת
וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו ולא נאמרה חגירה באהרן
כסדר לבישת בגדים
ובעשייה נאמרה חגירתו כסדר שאר בגדיו
מאן דאמר אהרן
ובניו בבת
אחת.
אזל
בתר צוואה.
ולקמיה
מפרש בבת אחת מי משכחת לה:
וחגירת בניו לעצמן
בסדר בגדיהם:
אמר