שבעת ימים פרק ראשון יומא
ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
לך אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו כו'. וא"ת היכי
אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו וכו'. כלומר
י א
א)
לעולם קרא דצוואה דווקא בבת אחת ובעשייה דפלגינהו ללמדנו
דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם ומאותם נימא שהאבנטי'
יא ב
ב)
בא שאין האבנטים שוין שנאמר במעשה האבנט של כהן גדול
שוין וא"כ קרא לא כמר דייקי ולא כמר דייקי וי"ל סברא הוא לאוקמא
ג)
ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן למדנו שהוא של
קרא דואת האבנט תעשה
שש משזר וגו' בכהן גדול דווקא כיון
ד)
ג
כלאים דשש כיתנא ותכלת עמרא
דשאר בגדיו היו נמי דכלאים אפוד
❖
ח)(ומעיל) אבל הדיוט דכל שאר בגדיו
ואבנט הבנים לא פירש הכתוב ממה
אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא
ה) ו)
דבוץ נימא נמי אבנטו דבוץ ואשכחן
היו ואשמועינן הכא דאבנטו של כהן
זה הוא אבנטו של כהן הדיוט
ולמאן
ז)
נמי כי האי גוונא כהן גדול ביום
גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט
תוס' ישנים (המשך)
דאמר אהרן ואח"כ בניו והכתיב וחגרת
ח)
שזה של כלאים וזה של בוץ: זהו
הכפורים לפי שהיו שאר בגדיו דבוץ
❖
ט)
אותם אבנט (א) אמר לך ההוא קמ"ל
אבנטו
אבנטו. כלומר שניהם של כלאים:
היה נמי אבנטו דבוץ וה"ר
מנחם
של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט
ובבת אחת מי משכחת לה. שיהא
מיואני זצ"ל פירש דנפקא ליה
מג"ש
ויחגור אותו (ב) אבנט ויחגור אותם למה לי
הגהות הב"ח
משה לבדו חוגר חמשה בני אדם
דרוקם רוקם דכתיב בואתה
תצוה
שמע מינה אהרן ואח"כ בניו ובבת אחת מי
כאחת: לא צריכא דאקדים. לא
(א) גמ' אהרן ובניו
ואת האבנט תעשה מעשה
רוקם
ט)
.
(ב) שם
משכחת לה לא צריכא דאקדים: מפרישין כהן
בבת אחת ממש קאמר אלא זה אחר
ובכהן גדול מיירי מדכתיב ולבני
באבנט
זה אבל בסדר אחד היו ולא הפסיק
אהרן תעשה כתנות ועשית
להם
גדול וכו': למה מפרישין למה מפרישין כדקאמרי'
(ג) רש"י
משה
בגד אחר בנתיים הלביש לאהרן כל
אבנטים ומגבעות אם כן קמא דכהן
אי לר' יוחנן כדאית ליה אי לריש לקיש כדאית
אבנט
בגדיו ולא חגר אותו אבנט ואח"כ
גדול ובפרשת פקודי כתיב בשעת
ליה הכי קאמר מביתו למה פירש תניא
(ד) שם
הלביש את בניו מכנסים כתונת
עשייה ואת האבנט שש משזר תכלת
על שלה
ר' יהודה בן בתירה אומר שמא תמצא
ומצנפת ואח"כ נטל את האבנטים
וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם
אשתו ספק נדה ויבא עליה אטו ברשיעי
בדיקתה ומצאת דם
וחגר את אהרן ואח"כ בניו. ולמאן
וילפינן בגזירה שוה דכמו דאותו רוקם
❖
עסקינן אלא שמא יבא על אשתו ותמצא
דאמר אהרן ואח"כ בניו ככתבו
כלאים הוה כך ואבנט תעשה מעשה
א
ספק נדה אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא
האמור בעשייה ויתן עליו את
רוקם שכתב בכ"ג כלאים הוה אבל
גליון הש"ס
הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש
באבנט של כהן הדיוט לא כתב רוקם
כמאן כרבי עקיבא דאמר נדה מטמאה
אותו את המעיל ואח"כ ויקרב (ג) את
ולמאן דאמר דתרוייהו של כלאים
תוס' ד"ה מביתו וכו'
את בועלה דאי רבנן הא אמרי ב אין נדה
שאין ישיבה בעזרה.
בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור
משוה להן מדכתיב אותם:
מטמאה את בועלה אמר להו רב חסדא
מביתו
❖
למה פירש. פי' רש"י
אותם באבנט ודברי הכל לאהרן
אפילו תימרו רבנן ע"כ לא
פליגי רבנן
תחילה קודם שהתחיל לבניו: אי לר'
תבא אשתו עמו שם
עליה דר"ע אלא באחר אחר אבל בחד
יוחנן כדאית ליה. דיליף ממלואים
שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא
הגהות מהר"ב
אחר מודו ליה אמר ר' זירא
שמע
מינה
אי לרשב"ל כדאית ליה דיליף מסיני:
היתה קדושה $ שאין ישיבה בעזרה
רנשבורג
בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום דאי
מביתו למה פירש. מאשתו למה
כ"ש שכיבה וקשיא לן דנהי דלא
א] ברש"י
אמרת בועל נדה כנדה אימת טביל בליליא
קדישא כקדושת עזרה מ"מ כהר
פירש תבא אשתו עמו שם שהרי על
הבית היתה דאמרי' בפרק פרת חטאת
כרחך לשכת פרהדרין לא היתה
למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב
קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא
דכל הר הבית מחנה
השמש אלא לאו שמע מינה בועל נדה
❖
למלכי בית דוד כ"ש שכיבה: הכי
לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס
אינו כנדה רב שימי מנהרדעא אמר אפי'
גרסינן תניא רבי יהודה בן בתירה
במחנה לויה דאמר בפסחים פרק אלו
תימא בועל נדה כנדה דמפרשינן ליה שעה
אומר שמא תמצא אשתו וכו':
דברים זב וכל זב לרבות בעל
מוסף רש"י
אחת סמוך לשקיעת החמה מיתיבי כל
ברשיעי עסקינן. שיבא על ספק נדה:
קרי אלא יש לפרש מביתו למה פירש
אבנטו של כהן גדול.
חייבי טבילות טבילתן
ביום נדה ויולדת
אלא שמא יבוא על אשתו ואח"כ
הוה לן למימר שיפרישוהו למחילה
ג
טבילתן בלילה נדה אין בועל נדה
תמצא ספק נדה. שתמצא דם על
אחת בהר הבית דאמרי' פרק כיצד צולין
הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת
דמחילות לא נתקדשו:
לא נדה וכל דאתי מרבוייא מיתיבי
לא זהו אבנטו
ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה
סיפא
של כהן הדיוט.
בעל קרי כמגע שרץ בועל
נדה כטמא
ובועל נדה טמא שבעת ימים ויהא
מת מאי לאו לטבילה לא
לטומאתן
טומאתן
בהדיא כתיב בהו
אסור לבא במקדש ביום הכפורים:
האי טומאת שבעה כתיב
ביה והאי
טומאת
שבעה
כתיב ביה
כמאן כרבי עקיבא דאמר הרואה דם
אלא
מטמאה את בועלה. למפרע כל
(לקמן סט.
מעת לעת כשם שגזרו שמטמאה טהרות מעת לעת למפרע. ופלוגתייהו במסכת
נדה בפרק כל
היד
והכי תנן דרך בנות ישראל
וחולין קלח.) זהו אבנטו
של כהן הדיוט.
משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה נמצא על שלו טמאין שניהן כל שבעה דודאי היה דם בשעת ביאה שאין דרך האיש לצאת
ממנו דם נמצא על שלה אותיום והוא לשון מיד בלשון יוני שקנחה בפרישת יציאת השמש מיד טמאים ודאי נמצא (ד) לאחר זמן כלומר
❖
(שם ושם)
שהרחיקה בדיקה טמאים מספק ואיזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה של מטה ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה
את בועלה והכי פירושה ואם יותר מכאן שהתה לבדוק ואח"כ בדקה ומצאה הרי היא כשאר נשים לטמא למפרע טהרות של מעת
תוס' ישנים
לעת ואינה מטמאה את בועלה שלא גזרו טומאת מעת לעת לענין טומאת בועלה ר"ע אומר אף מטמאה בועלה: אלא באחר אחר.
ששהתה יותר מאחר זמן שהזמן אותיום ואחר זמן לאחר אותיום בתוך כדי שתרד ותדיח כדקתני איזהו אחר זמן והתם קתני טמאים
[ "
' '.
מספק ולא פליגי עם ר"ע ובאחר אחר זמן פליגי כדקתני ואח"כ מטמאה את בועלה א] מעת לעת אבל בחד אחר בתוך אחר זמן דהיינו
בתוך כדי שתרד מודו: ש"מ. מדקתני מפרישין שבעת ימים ואוקימנא טעמא משום חשש טומאת נדה: בועל נדה אינו כנדה. שאסורה
לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי ביום הלכך לא בעי פרישה אלא שבעת ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת
היום ככולו כנדה וטובל ערב יוה"כ שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביוה"כ: דאי ס"ד בועל נדה כנדה אימת טבל. זה אם
בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיוה"כ למחר היכי עביד עבודה: סמוך לשקיעת החמה. שמונה ימים לפני יוה"כ והאי דקרי ליה שבעה
דמשום ההוא פורתא לא חשיב ליה וטביל אור של ערב יוה"כ ועביד למחר של ערב יוה"כ הערב שמשו: כל חייבי טבילות טבילתן ביום.
כדיליף במסכת מגילה מוחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו' : נדה ויולדת טבילתן בלילה. נדה דכתיב
שבעת ימים תהא בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דוותה תטמא : בעל קרי כמגע שרץ. לטבול ביום טומאתו כדאמרינן בפרק אלו
.
דברים בפסחים ובועל נדה כטמא מת לטבול ביום שביעי אלמא טובל ביום: לא לטומאתן. בעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון
לטומאה בועל נדה טומאת שבעה ואב הטומאה כטמא מת: האי טומאת שבעה כתיב ביה. ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים :
שמטמא
.
.