מו:
טרף בקלפי פרק רביעי
יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שבת היינו אפילו סופו הקטרתו ולרב חסדא תחילתו דוחה טומאה היינו דווקא שחיטה וזריקה וליכא למימר דלרבה נמי תמיד דשבת
מח א ב ג
א)
❖
ב) ג)
תחילתו דוחה שבת שחיטה וזריקה סופו הקטרתו אינו דוחה דהאמר בפרק אלו דברים בא וראה כמה חביבה מצוה
ד) ה)
בשעתה שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרים כל הלילה ואין ממתין להם עד שתחשך ועוד מאי קאמר רבה שבת תחילתו לאו בר
ו)
❖
מידחי שבת הוא סופו נמי לא דחי ואי
סופו אין דחי דקאמר אפילו בתמיד דשבת מאי קאמר דלאו בר מידחי שבת הוא הא בר מידחי
רבינו חננאל
שבת הוא על כן נראה לר"י פירוש
מה תחילתו אע"פ שהוא
שני שפירש"י תחילתו וסופו הכל
טומאה דתחילתו בר מידחא טומאה הוא
טומאה (א) דתחילתו. מה תחילתו
תמיד של חול דוחה
הגהות הב"ח
על הקטר חלביו קאי וקאמר רב
טומאה, דכתיב ביה
בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן
סופו נמי דחי שבת דתחילתו לאו בר
(א) רש"י
במועדו ואפילו בטומאה,
חסדא הקטר חלביו שלא ניתותרו
טהור לזרוק דמו: שבת דתחילתו.
מידחא שבת הוא סופו נמי לא דחי לרב
סופו כתחילתו
כך סופו דוחה טומאה
דוחין טומאה סופו איברים שניתותרו
דתמיד דערב שבת לאו בר מידחא
(ב) ד"ה
ואינו [דוחה] שבת
חסדא לא קשיא סופו כתחילתו (תחילתו)
אינן דוחין הטומאה לעשות להם
אותו
כתחלתו, מה תחלתו תמיד
שבת שהרי בין הערבים נשחט ודם
❖
לית ליה שבת דהותרה היא בציבור סופו
של ערב שבת, אם נאנסו
מערכה בפני עצמן ולהקטיר בטומאה
נפסל בשקיעת החמה: דחויה היא
ולא הקריבוהו אינו קרב
נמי דחי טומאה דדחויה היא בציבור
אלא מקטירן בטומאה על המערכה
בציבור. בקושי הותרה וכל כמה
בשבת עם תמיד של
תחלתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר
גדולה דכיון דטמאים הן אינן דוחין
שבת, כך סופו אינו דוחה
דאפשר מהדרינן אטהורין: המכבה
מוסף רש"י
שבת. לרב חסדא נמי
כפרה לא דחי איתמר המכבה אש מחתה
הטומאה דלא חשיב כתמיד דיומיה
אש מחתה ומנורה. לאחר שחתה
דדחויה היא בציבור.
האי דכתיב במועדו לא
ודוחה את השבת כדגמרינן
ומנורה אביי אמר חייב רבא אמר פטור
גחלים למחתה או למנורה כיבן:
קשיא סופו כתחילתו לית
ליה, שבת דהותרה בציבור
מבכל מושבותיכם ועושין להם מערכה
חייב. משום לא
תכבה ג): אינתיק
דכבייה בראשו של מזבח דכולי עלמא לא
שנאמר וביום השבת שני
בפני עצמן כיון דכשירים הן ורבה
למצותה. לשום (ב) למחתה ותו
פליגי דחייב כי פליגי דאחתיה אארעא
כבשים סופו נמי דוחה
ס"ל תחילתו דוחה את השבת איברים
לא קרינן ביה אש המזבח :
שבת, טומאה דדחויה היא
ד)
וכבייה אביי אמר חייב אש המזבח הוא
(לעיל ו:)
בצבור כדאסיקנא בפרק
דתמיד דיומיה סופו איברים
דכבייה בראשו של מזבח. לאחר
רבא אמר פטור כיון דנתקה נתקה אלא הא
ראשון לרב ששת דדחויה
שניתותרו אינן דוחין שבת לעשות
שניתקה ממערכתה:
היא, תחילתו דעיקר כפרה
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה
מערכה בפני עצמן אפילו אם הן
היא דחי, סופו דלאו עיקר
הדרן עלך טרף בקלפי (פסחים
כפרה לא דחי. מאחרי
המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב
טהורין אבל דוחה את הטומאה
עז.) כלומר בקושי
שנתברר כי לא בא זה
אם ניתותרו בחול עושין להם
כמאן כאביי אפילו תימא כרבא התם לא
נדחית אצלה דיחוי
הפסוק אש תמיד תוקד
מערכה בפני עצמן ומקטירן בטומאה
בעלמא על ידי נשיאות
על המזבח לא תכבה
אינתיק למצותה הכא אינתיקה למצותה
איכא דאמרי דאחתיה אארעא
עון שהציץ מרצה, ולא
אלא לאש מחתה ומנורה.
והיינו פלוגתא דלעיל קאמר אפילו
וכבייה דכולי עלמא לא פליגי דפטור כי פליגי דכבייה בראשו של מזבח
כהיתר גמור (זבחים לג.)
אתמר המכבה אש הנלקח
❖
פסולין עושין להם מערכה בפני עצמן
הדרן עלך טרף בקלפי
מעל המזבח למחתה או
אביי אמר חייב אש המזבח הוא א רבא
אמר פטור כיון דנתקה נתקה
ואפילו בשבת והיינו פלוגתא דרב
להדליק המנורה, אביי
אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוריד גחלת מעל גבי
אמר חייב אע"ג דאחתה
ב
הונא בין לרבה בין לרב חסדא ורבה
לארעא וכביא, אש המזבח
המזבח
וכבה חייב
כמאן לא כאביי ולא כרבא התם לא אינתיק למצותה
תוס' ישנים
דאמר סופו אינו דוחה שבת לית
קרינן ביה, וכתיב לא
הכא אינתיק למצותה:
ליה פירכא דרבה דאמר בכל יום
תכבה. רבא אמר כיון
ה)
ג
.
דאחתה נעתקה מאש
תנן אלא סבירא ליה לבר משבת ומה
הדרן עלך טרף בקלפי
המזבח ופטור. ואקשינן
שכתב רש"י הראשון עיקר נראה כי
אלא הא דאמר רב
נחמן המוריד גחלת מעל
הוקשה לו על פירוש שני דקאמר
המזבח וכיבה חייב, כמאן
תחילתו דעיקר כפרה ואי אאיברים קאמר הני לאו
עיקר כפרה נינהו ומיהו לא קשה דבהקטרה נמי איכא כפרה ועיקר כפרה קרי
כאביי, כלומר הלכתא כרב
לתמיד דיומיה וגדולה מזו אמרינן לעיל בפ"ב איצטריך ס"ד אמינא כיון דעבודה דלא מעכבא כפרה היא כו' אבל הפשט
נחמן, וקימא לן אביי
ורבא הלכתא כרבא וקשיא
וניתוח דמעכבא כפרה בעי כהונה אלמא אפילו הפשט וניתוח קרי עיקר כפרה לגבי נתינת אש דהדיוט אף על גב דעיקר כפרה
הלכתא אהלכתא. ופרקינן
בדם היא כל שכן בהקטרה דיומיה ניחא דקרי ליה עיקר כפרה לגבי איברים דניתותרו:
התם לגבי רב נחמן
כי פליגי דאחתה אארעא וכבייה אביי אמר חייב.
הקשה רבינו שמחה דאמר לעיל נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה
.
אפילו רבא מודה שחייב,
כיון דשלא לשום מצוה
ופרש"י לאמת המים שבעזרה וקשה לאביי ופי' דלאמה דלעיל אין זה אמת המים אלא מקום הוא ולי נראה דלא קשיא דלא מיחייב
הורידה, אש המזבח קרינא
משום דכיון דבמתכוין חותה בשל ד' קבין ומערה לשל ג' קבין ונתפזר מהן קב ומה שנתפזר אינו עומד לאוספן אפי' אביי מודה כיון
ביה וחייב. כי קאמינא
דאינתיק אינתיק אבל אש דמחתה ודמנורה מיירי דאחתה אארעא ובכלי וחזי למצותה ולהכי חייב לאביי ולרבא פטור דלא מיחייב
דפטור היכא דנתקה
למצוה למחתה או למנורה
אלא או בראש המזבח או אפילו למטה היכא דקאי לאהדוריה כמו המוריד גחלת וכיבה דחזיא לאהדורה ושוב מצאתי בתוספ'
(דכיון דנתקה למצוה
תמיד של רבי ברוך ברבי יצחק שהקשה הקושיא ותירץ כמו שתירצתי עוד תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו וכתב שרבינו נסים
למחתה או למנורה) דכיון
זצ"ל הקשה אותה במגילת סתרים וזהו לשונו הא גחלים קדושים הן כדתנן הוסיף ר"ע הסלת והלבונה והגחלים שאם
דנתקה למצותה, לאו
אש מזבח היא. ובמנורה
נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן וא"כ איך מכבדן לאמה והלא מפסיד קדשים ותירץ דבירושלמי מקשה זאת הקושיא בפרק בתרא
ובמחתה לא אשכחנן
דחגיגה וה"ג התם תינח קטורת ולבונה גחלים מאי פירוש אמאי פסל את כולן והלא אינם קדושים אמר רבי בון בר רב כהנא
בה קרא לא תכבה.
איכא דאמרי היכא דאחית
תיפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה את כולן הוא מכניס אבל גחלים של כל יום לא כההיא דתנינן נתפזר הימנה
גחלת לארעא וכביה דברי
קב גחלים מכבדן לאמה פי' גחלים של יום הכפורים בכלי שחותה בו הוא מכניס להכי הכלי מצרפן אבל מחתה של כסף שאין כליין
הכל פטור, כי פליגי
לא מצרפן להו ואינן קדושים ולכן מכבדן לאמה ומיהו רבינו ברוך פירש פירוש הירושלמי בע"א דבעי למה פסל את כולן והלא אינו
במכבה גחלת למזבח,
אביי אמר חייב, אש מזבח
צריך לכלי שהרי נתפזר מהן קב גחלים ואפילו למאן דאמר בחגיגה דכלי מצרף אפילו שאין צריך לכלי היינו למאן דאמר
היא. רבא אמר פטור,
צירוף דאורייתא דאז הוסיפו חכמים אפילו שאין צריך לכלי אבל למ"ד צירוף דרבנן לא וכדמוכח בפרק הקומץ רבה
כיון דנתקה למחתה או
ומשני בשל יוה"כ שהיו כולם קדושים והוא הדין דהוה מצי לתרוצי במחתה שניה של ג' קבין שמאותה לא נתפזר כלל ורבינו תם
להדלקת המנורה יצאה
מתורת אש מזבח ונעשית
משיב להרב רבי יעקב ישראל בע"א דלכך מכבדן לאמה דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ולא מיקדשי הנך גחלים וקשה דאם כן
אש מחתה ומנורה.
תקשה מכאן למאן דאמר פרק לולב וערבה כלי שרת מקדשין שלא מדעת מיהו בפרק קמא דמנחות דייק רבי
הדרן עלך טרף בקלפי
יוחנן
מברייתא זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ושמא סבור כההיא ברייתא והכי נמי אין לומר דמחתה ראשונה של ד'
קבין
לא היתה כלי שרת דהא כתיב ולקח מלא
המחתה גחלי אש משמע שהיתה כלי שרת ולא יתכן לומר דווקא דיום הכפורים
קדושה דביום כפור כתיב קרא ועוד כיון
דהוו על המזבח מקדש את הראוי לו ודוחק
לומר דהיינו דווקא
בקרבנות ו):
הדרן עלך
טרף בקלפי