ו:
שבעת ימים פרק ראשון יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
סיפא
איצטריך ליה אלא שחמור ממנו כו'. בפרק אלו דברים
שמטמא משכב ומושב. אפילו עשר מצעות זו על גב זו וטמא מת
יב א
א)
❖
ב)
אינו מטמא אלא מגעו: לטמא אוכלין ומשקין. ולא לטמא אדם וכלים
בפסחים פריך מהכא אילימא לטומאתם האי
טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא לאו למחנותם
כשאר כל עושה משכב ומושב כגון זב וזבה ונדה ומצורע שטומאתן
ג)
ומדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם מידי איריא הא כדאיתא והא
אב הטומאה לטמא אדם וכלים אבל בועל נדה כתיב ביה
ד)
תוס' ישנים
❖
ה)
כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא
כדאיתא וגמגמו שם התוס' אמאי
[ .
נתקו הכתוב מטומאה חמורה דמשכב
משני בדוחק ומוקי רישא וסיפא
אלא לאו לטבילתן
לא לעולם לטומאתן
בתרי טעמי לישני כי הכא לעולם
נדה עצמה שמטמא אדם כדכתיב
סיפא אצטריכא ליה אלא שחמור ממנו
הגהות הב"ח
וכל ג) אשר יגע במשכבה וגו'
לטומאתן וסיפא איצטריך ליה ונראה
בועל נדה שמטמא משכב ומושב בטומאה
(א) רש"י
והביאו לטומאה קלה לטמא אוכלין
לי לתרץ דההיא שינויא דהתם ניחא
ולאו הוא
קלה לטמא אוכלין ומשקין ת"ש דתני רבי
❖
ומשקין דאי לטומאה חמורה לישתוק
ליה לתרץ טפי דהיא גופא איצטריך
חייא הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל
קרא מיניה ואנא ידענא דמשכבו
מלומר דסיפא איצטריך ליה ותנא
נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת
טמא כמשכב נדה דהא כתיב ותהי
רישא משנה שאינה צריכה משום סיפא
גליון הש"ס
טבילתן בלילה תיובתא ועד שאתה מפרישו
נדתה עליו : ועד שאתה מפרישו
והכא לא מצי לשנויי כי התם דמסיפא
.
תוס' ד"ה שמטמא וכו'
מטומאת ביתו. ושאר כל אדם נכנסין
מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת
גופה פריך ואיצטריך לשנויי שינויא
והר"ר משה מפונטייזא
דחיקא אי נמי נ"ל דהתם נמי לא
ויוצאין אצלו הפרישו מטומאת מת
אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא (בר
פי'.
❖
מצי לשנויי כי הכא דהא מסקינן הכא
ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו
תחליפא) משמיה דרבא זאת אומרת טומאת
שמא ימות מת עליו: הותרה היא
דבועל נדה כטמא מת לטבילתו וטובל
המת הותרה היא בציבור רבינא אמר אפילו
בציבור. כדכתיב איש נדחה ואין ציבור
ביום ורב שימי מנהרדעא סבירא ליה
מוסף רש"י
תימא טומאת המת דחויה היא בצבור
דבועל נדה כנדה לטבול בלילה
נדחין וביום הכפורים כוליה קרבן
טומאת המת לא שכיחא טומאת ביתו
הזב והזבה כו'.
ומעיקרא פריך ליה מברייתא בועל
ציבור ואף קרבן שלו דוחה את
שכיחא איתמר טומאת המת רב נחמן
נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתו לא
הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו
(שבת
קכא.) טבילתן ביום.
אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר
תלוי בו: דחויה היא בציבור. אף
לטומאתו וסיפא איצטריך ליה והדר
איתותב מברייתא דתניא בהדיא בועל
על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה
דחויה היא בציבור היכא דאיכא טמאין
א
בקושי הותרה ולא היתר גמור (א) וכל
נדה וטמא מת טבילתם ביום ולהכי
וטהורין בההוא בית אב כולי עלמא לא
לא הוה מצי לשנויי התם לטומאתו
מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה
פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי כי
בטהרה: בההוא בית אב. שעובד באותו
דהא על כרחך בועל נדה כטמא מת
פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב
יום דכולי עלמא טהורין עבדי תמידים
נמי לטבילתו כדמסקינן הכא והשתא
אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור
(שבת שם)
דההוא יומא אע"פ שקרבן ציבור הן:
מאי טעמא הוי כטמא מת לטבילתו
נדה ויולדת טבילתן
ולא מהדרינן ורב ששת אמר דחויה היא
אלא ש"מ דכנדה הוי לכל מאי דכתיב
דכל בלילה.
בציבור ומהדרינן איכא דאמרי אפי' היכא
בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא
דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר עבדי נמי טמאין
יש לנו לדמותו לטמא מת מסברא
משום דהוי טומאת מגע כמותו וא"כ
דכל
ה"ה למחנותם ואע"ג דמעיקרא כי
(שם) דחויה היא
אמר למאי אי לטומאה לא הוה קשה ליה אלא האי טומאת ז' כתיב ביה כו' י"ל דקושיא הפשוטה נקט ומ"מ אי הוה משני ליה לטומאתו
בציבור.
וסיפא איצטריך ליה אכתי הוה פריך ליה והא על כרחך בועל נדה כטמא מת לטבילתו כדמסקינן הכא וכיון דדמי לטבילה דמי נמי
למחנותם כדפי': אלא שחמור ממנו בועל נדה כו'. תימה לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי
מתכות לעשותם אב הטומאה כיוצא בו כדתנן בריש מסכת אהלות ג' טמאין במת כלים במת ואדם בכלים טמאים טומאת ז' וכו' ושמא
שמטמא
משכב ומושב בטומאה קלה. כאן חזר בו רש"י ממה
בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה:
שפירש בפרק אלו דברים בפסחים אהא דקאמר התם אדרבה זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב וכו' משמע דמצורע
אינו עושה משכב ומושב והקשה מדאמר בתורת כהנים וגילח את כל שערו פרט לבית הסתרים ודין הוא נאמר תגלחת בימי ספרו
ונאמר תגלחת בימי גמרו מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים
ומקשה אם הקל בימי ספרו שאין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה נקל בימי גמרו שמטמא משכב ומושב כו' ותירץ רש"י וגם
ר"ת דההיא דאלו דברים דמשמע דזב עושה משכב ומושב ולא מצורע היינו לטמא אדם ובגדים וההיא דת"כ מיירי לטומאה קלה (זבחים לג.)
.
לטמא אוכלין ומשקין דאתי בק"ו כדאיתא בריש פרק דם הנדה ומה זב שאין מטמא בביאה עושה משכב ומושב אבן המנוגעת
ומצורע שמטמאים בביאה אינו דין שיעשו משכב ומושב וממיעוטא דהזב ולא אבן המנוגעת ממעט התם מטומאה חמורה והכי נמי נמעט
מצורע גופיה מההוא קרא מטומאה חמורה וכאן פרש"י שעושה משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין ולא כשאר משכב ומושב שעושה
לטמא אדם וכלים כגון הזב והמצורע וכו' $ וה"ר משה מפונטייז"א פי' כמו שפרש"י בכאן וההיא דאלו דברים מוקי לה במצורע בימי
ספרו וכדמשמע בת"כ שאין עושה משכב ומושב ועוד האריכו בו התוס' באלו דברים וכאן לא שייך ולי הוקשה על מה שפי' התוס'
דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו מזב לטומאה קלה והיכי אתו האיכא למיפרך מה לזב שעושה משכב ומושב לטומאה חמורה תאמר בהני
ומיהו הא לא קשה דאיכא למימר בועל נדה יוכיח מיהו אכתי איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמטמא כלי חרס בהיסט דאף בועל
נדה מטמא כלי חרס בהיסט כמו שהוכיח שם ר"י מדאמר פרק בנות כותים מה היא מטמאה כלי חרס אף הוא מטמא כלי
חרס ומדנקט כלי חרס שאין מטמא מגבו ש"מ בהיסט קאמר אלא נ"ל דטומאה חמורה נמעטיה מהזב וטומאה קלה מטמא בהיקשא
דוהזב את זובו לזכר ולנקבה ודרשינן בפרק בנות כותים לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ואיתקש מצורע לזב גמור ומן
הדין הוה לן למימר דאיתקש לזב אפילו לטומאה חמורה אלא דאתא מיעוטא דהזב ומעטיה ונוקי מיעוטא לטומאה חמורה והיקשא לטומאה
אמר
רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור. תימה דבזבחים ר"פ כל הפסולים קאמר
קלה:
מכלל דתרוייהו סבירא להו פי' אביי ורבא טומאה דחויה היא בציבור ותירץ ר"י דהא דקאמר רבא הכא טומאה היתר היא זאת אומרת וליה
לא ס"ל דס"ל ד)(כרב) דאמר בסמוך טומאה דחויה היא ול"נ דאין אנו צריכין לומר דלא ס"ל כסתם מתניתין אלא ההיא דהתם לענין פסח
איירי דקאי אמאי דקאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ופריך ליה ממצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי אע"פ שאין טבול
יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש
בו כרת הוא א"ל מטונך הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אמר רב יוסף ש"מ דקסבר עולא רובן זבין ונעשו טמאי מתים הואיל והותרו לטומאתן
הותרו לזיבתן א"ל אביי מי דמי טומאה אישתראי זיבה לא אישתראי וכו' דילמא הכי קאמר מר רובן טמאי מתים וכו' ואכתי לא דמי מצורע
היתירא הוא טומאה דחויה היא להא אידחאי להא לא אידחאי א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא וכו' וכיון דהתם לענין פסח איירי איכא
למימר נהי דפסח כיון דאתי בכינופיא חשיב כקרבן ציבור ה)ודוחה את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות
מהדרינן אטהורין אפילו למ"ד טומאה היתר היא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך דאילו של אהרן אע"ג דזימנא
קביעא ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור מכל מקום כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורין לכולי עלמא וכ"ש דניחא טפי
הא דאצטריך למידק התם מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה דמאי נפקא מינה בההוא דיוקא אלא משום דרבא סבירא ליה
הכא טומאה היתר היא איצטריך למידק התם דאפילו הכי מודה הוא בפסח וש"מ דשינויא דשנינן הכא ביומא בסמוך אילים באילו של אהרן
דאפילו למ"ד היתר הוא בקרבן יחיד כמו אילו של אהרן ופסח אע"ג דזימנא קביע להו ודחו שבת
וטומאה מודה הוא דמהדרינן אטהרה:
פרים