מט:
הוציאו לו פרק חמישי יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והאיכא
קמיצה. ומה שמקשה ר"י דבפ' קמא דמנחות (דף יא.)
כיצד הוא עושה. חפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את
כד א ב ג מיי' פ"ד מהל'
א) [לקמן נב:], ב) [לעיל
עבודת יוה"כ הלכה א:
מז: זבחי' סד: מנחות יא.],
אמרינן גבי מנחת מאפה ומחבת ומרחשת זו היא
ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה
כה ד מיי' שם פ"ה הלכה
ג) [מנחות טז.], ד) [צ"ל יצחק
של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו
עבודה קשה שבמקדש ובפרק כל המנחות באות מצה (שם דף נד.)
נפחא], ה) גיטין כה. פסחים
יג:
לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך
כו ה מיי' פ"ב מהלכות קרבן
אמרינן אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא נראה לי דהנך ג'
ס: פט., ו) ב"ק עח. ע"ש,
ז) בכורות יב. [חולין עד:],
פסח הלכה יד:
מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה
דקא חשיב הכא עבודות קשות הם
כז ו מיי' פי"ב מהלכות
ח) [חולין פא:], ט) [ב"ק
דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על
לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה
❖
כיצד הוא עושה אוחז את הבזך בראש
עז:], י) [שמות יב],
א
בכורים הלכה ח [טוש"ע
❖
הגחלים: נימנין. על הפסח מי
למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן
י"ד סימן שכא סעיף ב]:
אצבעותיו ויש אומרים בשיניו [א] ומעלה
שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי
קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער
בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו וחוזר
ב
תורה אור השלם
שרוצה לימשך עד שישחט: ואם איתא.
לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע
ומחזירה לתוך חפניו וצוברה כדי שיהא
מוסף רש"י
ג
א)
דלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על
קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן
1. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל
❖
עשנה שוהה לבוא ויש אומרים מפזרה כדי
הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת
הובא בסוף המסכת
השה עד שיזרק מיבעיא ליה: ואם
בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו
וְאַיִל לְעֹלָה: ויקרא טז ג
שיהא עשנה ממהרת לבוא וזו ב)היא עבודה
ימעט הבית. אם בעו מנויין להימעט
ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר
2. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת
קשה שבמקדש זו היא ותו לא והא איכא
ולמשוך את ידיהם: מהיות משה.
מאד שלא יכוה מחום הגחלים אבל
מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ
רבינו חננאל
הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת
מליקה והא איכא קמיצה אלא זו היא
גבי מנחת חוטא לא קאמר אין לך
בעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא
ת"ש כיצד הוא עושה
נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ
משישחט: אין פודין. פטר חמור: לא
עבודה קשה יותר ממנחת חוטא
עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש
שמות יב ד
אוחז הכף בראשי אצבעותיו
עַל הַשֶּׂה:
3. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה
בעגל ולא בחיה. דשה כתיב: ולא.
ויש אומרים בשיניו ומערה
אלא קשה לקמיצה קאמר לפי שאין
שמע מינה חופן וחוזר וחופן שמע מינה
בגודלין, עד שמעלה לבין
בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה
בשה שחוטה: ולא בכלאים. דעז
מגובלת אין יכול להשוות בשעת
איבעיא להו שחט ומת מה הוא שיכנס
אצילי ידיו, וחוזר ומרכינה,
וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם
❖
קמיצה אבל צער אין לו:
ורחל ואע"ג דמשני צדדיו הוא שה:
ומערה לחפניו וצוברה על
בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: שמות יג יג
אחר בדמו מי אמרינן בפר ואפילו בדמו של
שאני התם דיליף שה שה מפסח.
1
גחלי המחתה, כדי שתהא
ולא בכוי. דתיש וצבייה. קתני מיהת ולא
פר או דילמא בפר ולא בדמו של פר רבי
מעובה על הגחלים שיהא
מכאן יש לדקדק דהא
בשחוטה אלמא שחוטה לאו שה הוא:
עשנה שוהה לעלות. ויש
הגהות הב"ח
חנינא אומר ג) בפר ולא בדמו של פר וריש
דקאמר רבא במרובה (ב"ק דף עז:)
והוציא
אומרים מפזרה כדי שיהא
❖
(א) גמ' שאני התם דכתיב:
עשנה ממהרת לבוא, וזו היא
לקיש אמר בפר ואפילו בדמו של פר רבי אמי אמר בפר ולא בדמו של פר
זה בנה אב כל מקום שנאמר שה
ד
מעבודות קשות שבמקדש.
אינו אלא להוציא את הכלאים היינו
רבי יצחק אמר בפר ואפילו בדמו של פר איתיביה רבי אמי לרבי יצחק
ד)
ואסיקנא ש"מ חופן בחוץ
שה [דפסח] כדאמרינן הכא דילפינן
חוזר וחופן בפנים ש"מ.
נפחא נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט ואם איתא עד שיזרוק מיבעי
הגהות הגר"א
ה)
ה
שחט ומת מהו שיכנס אחר
מיניה שה דפטר חמור ובמרובה
ליה שני התם דכתיב מהיות משה מחיותה דשה מתיב מר זוטרא
[א] גמ' בשיניו ומערה בגודלו
(א)
בדם זה הפר, פליגי בה ר'
2
מסקינן דבנין אב דרבא לפטר חמור
לתוך חפניו. כצ"ל ושבנתיים
חנינה וריש לקיש, ור' אמי
ו) ו אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים
איצטריך וכדתנן אין פודין לא בעגל
סגור בעגולים (וערמב"ם
ור' יצחק נפחא. ומותבינן
ולא בכוי אלא בשה שאני התם דיליף שה שה מפסח אי מה להלן זכר
הלכות עבודת יוה"כ פ"ד
למאן דאמר בפר ואפילו
ז)
3
וכו' ולא כמו שפירש"י בפרק אותו
❖
הלכה א' ובלח"מ שם):
בדמו של פר, הא דתנן בפסח
תם ובן שנה אף כאן זכר תם ובן שנה ת"ל 3 תפדה תפדה ריבה
ואת בנו (חולין דף עח:) דבנין אב
מנין ומושכין ידיהם ממנו
אי תפדה תפדה ריבה אפילו כולהו נמי אם כן שה מאי אהני ליה
דרבא משה כשבים ושה עזים עד
עד שישחוט. ואם (ה)דמו
כמותו עד שיזרק הדם היה
איתיביה תוס' ישנים (המשך)
שיהא אביו ואמו שניהם כשבים או
לומר. ודחינן שאני התם
שניהם עזים ועוד קשה לפירושו
נפקא לן דאין פודין לא בעגל
משה דדרשינן ביה מחיותיה
ולא בחיה ושחוטה טרפה וכוי,
דשה. תוב מותבינן הא דתנן
מההיא דמרובה גופה דפריך התם ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה בנין אב דרבא למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור
אבל כלאים לא נפקא לן מהתם
אין פודין פטר חמור לא
ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא שמע מינה דבנין אב דרבא לא הוי
משה כשבים ושה
❖
דאין פודין דתפדה תפדה
בעגל כו'. ופשוטה היא.
עזים על כן נראה כמו שפירשתי דמשה דפסח נפקא אבל תימה דרבא קרי ליה בנין אב ובן בג בג פ"ק דבכורות (דף יב.) קרי ליה גזירה
ריבה כדאמרינן הכא גבי תם
זכר ובן שנה ולכך צריך בנין אב
שוה דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו וכו' ועוד מאי שנא דנקט רבא להוציא כלאים טפי מטריפה
דרבא למעוטי כלאים, וטעמא
תוס' ישנים
ושחוטה ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב ביה שה למעט טריפה כמו שהיינו ממעטי' כלאים אי לאו דכתיב או שה לרבות הכלאים כדאיתא בפ'
דר"א דמרבי כלאים היינו
אותו ואת בנו ובמרובה אלמה תנןח) אותו ואת בנו נוהג בטריפה ואפילו ר"ש לא פטר בטריפה אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה
שחט ומת כו'. וה"ה נמי
משום דאית ליה תפדה תפדה
ומג"ש למעט האחרים ויש לו
שחט ונטמא אלא מילתא אגב
שחיטה אבל ממשמעות שה לא פטר לא באותו ואת בנו ולא בתשלומי ד' וה' וכן רבי יוחנןט) אמאי מחייב בד' וה' מוכר את הטריפה ועוד
אורחיה קמ"ל דחטאת שמתו
טעם בכך, ובנין אב דרבא מוקי
רבי אלעזר דמתיר בכלאים לפדות ומוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור מנא ליה דאין פודין בשחוטה וטריפה ועוד כי פריך
ליה ר"א במרובה לנולד מן
בעליה דציבור היא ולא למיתה
במרובה לרבי אלעזר בנין אב דרבא ל"ל לימא דאיצטריך למעוטי שחוטה וטריפה וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקא ממשמעותא דשה
הטהור ועיבורו מן הטמא
אזלא כדלקמן, ועוד כיון
שהראשון חי והקרבן משלו
ודלא כר' יהושע, והא דלא
דהני לאו שה נינהו דהאמר בשמעתא דפר שחוט נמי מיקרי פר וי"ל דבנין אב דרבא וגזירה שוה לאו חדא מלתא היא אלא דתרוייהו
ממעטינן טריפה גבי תשלומי
כדפירשנו לעיל [יב, ב ד"ה
נפקי מפסח דכתיבי) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והשתא בנין אב דרבא נפיק מיתורא דמן הכבשים ומן
ארבעה וחמשה ואותו ואת בנו,
שני] היינו (משלו) [כשלו]
שאינו אלא שלוחו של ראשון
משום דאינו מופנה כמו שה
העזים דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דמגזירה שוה לא הוה מסתבר למעוטי כלאים דהוה שרינן לה כרבי אלעזר אי לאו משום
דגבי פדיון פטר [חמור]. וא"ת
ופר עצמו קרינא ביה.
בנין אב מפני שהוא שה והוה מרבינן ליה מתפדה תפדה ריבה ואע"ג דטריפה ושחוטה מיקרו שה ולא מרבינן להו כלאים מסתבר להו
עד שיזרק מיבעי ליה. ור'
למאי דפרישית דשה מבנין אב
לרבויי אבל מבנין אב דמן הכבשים ממעיט שפיר דלגופיה דפסח לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן בהו כלאים משור או כשב
שמעון קתני התם עד שיזרק,
דרבא היינו שה דפסח דלא
צריך לגופיה דהא מיעט כלאים
ומיהו פריך ליה מדרבנן עד
או עז ואע"ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ"מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטריך למיכתב להאי קרא
גבי קדשים, א"כ מאי האי
שיזרק מיבעי ליה אלא ש"מ
אלא זה בנה אב שכתב שה וכתב אצלו מן הכבשים כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ואם תאמר תמים דכתיב בהאי קרא למה
דמהיות משה עד שעת שחיטה
דקאמר בפרק מרובה ואלא הא
לי תיתי משאר קדשים נראה לי דאיצטריך לכדדרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר ולקח
דאמר רבא זה בנה אב כו'
קרוי שה. ומשני שאני התם
למאי הלכתא אי לקדשים
דכתיב מהיות משה, מחיותה
מדם הפר הפר שהיה כבר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין דכתיב זכר תמים בן שנה יהיה לכם שיהו כל הוייותיו תם ובן
דשה, ור"ש אומר עד שיזרק
בהדיא כתיב ביה שור או כשב
שנה ואף על גב דפריך עלה מכל הזבחים שנשתייר בהם כזית חלב זורק הדם אלמא לא בעינן שלם בשעת זריקה ומשני תרגמא אבן
כו', משמע דאי לא כתיב
דריש מהוויתה דשה. אבל
שנה נהי דכל הויותיו לא בעינן שיהא תם קבלה מיהו גמר מיניה דילמד סתום מן המפורש כיון דגלי לן בפר דבעינן שיהא תם בשעת
מיעוט כלאים גבי קדשים הוה
הקונטרס שהביא בהך פירכא
ניחא ליה דבנין אב דרבא בא
על השה לא דק דמיניה לא
קבלה והשתא ניחא לרבי אלעזר אע"ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר באחריני מגזירה שוה והא דקאמר התם נאמר
משני הכא (מיירי) [מידי]
למעט כלאים דקדשים, והא
כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו לאו דווקא דכלאים לא מגזירה שוה נפקא אלא מבנין אב אלא ניחא ליה לכלול
פרישית שלא היה בנין אב
דתכוסו על השה מישתעי
כולם יחד דהא עגל וחיה נמי לא נפקי מגזירה שוה אלא ממשמעות דשה וניחא נמי הא דאותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד' וה'
בהמנאה ולא במשיכה ובההוא
דרבא אי לא מייתר משום
מודו כ"ע דתלי בשחיטה
דכתיב מיעוטא גבי קדשים.
דבנין אב לא הוי אלא מכלאים וא"ת מכל מקום ליתי בגזירה שוה דשה שה כדילפינן פדיון פטר חמור יש לומר דשה דידהו לא מופנה לגזירה
דכתיב במכסת (והרי) [והדר]
ואומר רבינו שכן דר[ך]
שוה ותימה דקא דייק במרובה בנין אב דרבא למה לי אי לקדשים בהדיא כתב בהו ומשמע דאי לא הוה כתב בהו בהדיא אלא ילפינן
תכוסו, אבל ממשיכה פריך
תלמודא שמקשה כמו שהיה
הכא דמהיות משה משמע ליה
בנין אב דרבא הוה ניחא ליה ואמאי הא אי לא כתב בקדשים אז לא היה מיותר מן הכבשים ומן העזים דהוה צריך למעוטי כלאים בגופיה
פשוט לו (מבנין) [הבנין] אב
משיכה כדדרשינן בפרק האשה
ממקום אחר, וקאמר דלקדשים
ואומר ר' יצחק דדרך הגמרא להקשות כן לפי מה שלא פירש רבא בבנין אב שלו וה"ק אי לקדשים ותימה דמן הכבשים ומן העזים מיותר בלא
[פסחים פט, א], אבל תכוסו
לא איצטריך אפילו היה פשוט
מילף מקדשים אלא מקרא אחריני אפילו אי אמרינן הכי לא ניחא דהא בהדיא כתב בהו וכי האי גוונא איכא בכתובות בפרק נערה
פשיטא ליה לתלמודא דהוי עד
לו (דבנין) [הבנין] אב ממקום
שעת שחיטה מדכתיב במכסת
אחר דכי האי גוונא פריך
(כתובות דף מו:) ובריש מסכת קידושין (דף ג:) גבי כסף קידושיה מנלן דאבוה הוה אי מבושת ופגם ואף על גב דבושת ופגם גופייהו לא
והדר תכוסו ולהכי לא פריך
תלמודא בריש קידושין [ג, ב]
קי"ל בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות דף מ: ושם) דאבוה הוו אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא לרווחא קאמר
מיניה. שאני התם דיליף שה
וכ"ת נילף מבושת ופגם,
גמרא אפילו את"ל דבושת ופגם מקרא אחרינא נפקא לא מצי למילף כסף קידושיה מהתם דמה להנך שכן אבוה שייך בגווייהו מיהו יש
שה מפסח. תימה על הא
פירוש דקדושי קטנה לאביה
דאמרינן בב"ק פרק מרובה
כמו בושת ופגם מה לבושת
פירושים הרבה לשם ואין להאריך כאן בזה ולא ידענא מאי קשה מההיא דמרובה דאפילו אי לא מייתר מן הכבשים אלא משום דגמרינן
[עז, ב] אמר רבא זה בנה אב
ופגם כו' והיכי הוה יליף
מקדשים ניחא הא דקאמר אי לקדשים אי לא הוה כתב בהדיא בהו הוה אמרינן נהי דאיצטריך מן הכבשים לגופיה קדשים גמרינן
כל מקום שנאמר שה אינו אלא
מבושת ופגם והא לא קים לן
שפיר מהכא דקדשים מקדשים גמרינן בהיקשא דוזאת התורה לעולה וגו' וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפ"ק דבכורות (דף יב.) לרבנן דאסרי
להוציא את הכלאים, ומפרש
דבושת ופגם לאביה אלא מכח
רבינו דהיינו שה של פסח
שבידו למוסרה למנוול ומוכה
בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגזירה שוה אלא מבנין אב ואם כן נדמה מהיכא תיתי וי"ל כיון דכלאים הוה מיסתבר
דכתיב שה תמים זכר מן
שחין, אלא כך דרך התלמוד
לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי מהשתא נמעט נמי
נדמה מגזירה שוה ונימא דג"ש דווקא ולא נרבייה מתפדה תפדה:
הכבשים ומן העזים, כלומר
להוכיח שאפילו היה לו [לימוד]
איתיביה ממקום אחר שבושת ופגם לאב
שאינו כלאים ומיותר הוא האי
שה מדכתיב מן הכבשים ומן
לא היה יכול ללמוד קידושין
העזים דלגופיה הוא למעט הכלאים לא איצטריך דילפינן ליה משאר קדשים דממעטי בהו כלאים בפרק מרובה מאו, והשתא קשה ל"ל
מבושת ופגם. מיהו לשם דקדקתי בענין אחר. וא"ת והלא שאר קדשים לא נאמרו עדיין והוצרך לכתוב שה בפסח מצרים, י"ל כי משה
בנין אב דרבא, מהך ג"ש דשה שה מפסח נפקא וג"ש זו בן בג בג קאמר לה בפ"ק דבכורות [יב, א], ועוד אמאי קאמר רבא להוציא את
מיהא לא הוצרך לכותבו. [ותמים] דכתיב גבי פסח ואע"ג דמשאר קדשים מצינו למילף, איכא למימר דלשום דרשא בעלמא איצטריך.
הכלאים ולא קאמר כל השמות הללו דעגל חיה שחוטה וטריפה, ועוד רבי אלעזר שמתיר בכלאים אמאי לא שרי בכל אחרים דשה שחוט
וקשה לרבינו אריה למה לא הוצרך הכתוב לכתוב כלאים ובעל מום גבי פסח, והלא יצא [פסח] מצרים לידון בדבר החדש שהיו בו כמה
מיקרי שה כדאמרינן הכא דכ"ע בעור ובשר ופרש הוי פר גמור וה"ה שה, ובבהמה המקשה [חולין עד, ב] גבי מהו לפדות בבן פקועה
דבר[ים] שלא היו בפסח דורות, ותירץ לו רבינו דלא שייך כאן דבר החדש כי אם בדבר שהוא חדש כנגד אותן דברים שבאחרים כגון
פשיטא [ליה] דאין פודין לפי שהוא כשחוט וכבשרא בדיקולא (וילפינן) [דילפינן] שה שה מפסח, ועוד כי פריך תלמודא בפרק מרובה
בפרק קמא דיבמות [ז, א] דחשיב דבר החדש מתן בהונות שהוא כנגד מתן דמים ואימורים על גבי מזבח כמו שפירש לשם, ועוד נראה
לר"א בנין אב דרבא למאי הלכתא [לימא] דאתא למעט האחרים לבד מכלאים, ועוד בכל מקום שיש (שם) [שה] כגון גבי אותו ואת בנו
שאין זה קרוי החדש כיון שלא נכתב עדיין פסח של דורות דאדרבה פסח דורות הוי דבר החדש. ואם תאמר למאי (דפריך) [דפרישית]
וגבי תשלומי [ד' וה' אמאי] לא נתמעט טריפה כי היכי דממעטינן כלאים במרובה ואמאי מחייב רבי יוחנן התם בטביחה דטריפה, וכן
לעיל דלר' אלעזר שמעינן כלאים דמותר מתפדה תפדה ריבה, מאי האי דקאמר בפרק קמא דבכורות אליבא דר"א בכלאים פרקינן
גבי אותו ואת בנו [אמאי מחייבין] בטריפה לרבנן דר"ש. על כן נראה לרבינו דתרווייהו צריכי שפיר ג"ש זו ובנין אב דרבא, דמגזרה שוה
בנדמה מיבעיא, ומאי קשיא כלאים [מרבינן] מתפדה ולא נדמה, י"ל דנדמה פשיטא ליה דלא גרע מכלאים, כן פיר' בבבא קמא.