הוציאו לו פרק
חמישי יומא
נ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
איתיביה
רבי יצחק נפחא לרבי אמי והוציא את כל הפר. הכא
והוציא את כל הפר. אלמא לאחר שחיטה פר קרי ליה: שיוציא את
כח א
א)
כולו. תירוצא הוא כלומר לאו דאיקרי פר אלא הכי קאמר יוציא את
משמע דלמאן דאמר אפילו בדמו של פר מיקרי פר
ב)
כל הנשאר ממנו: ואת פר החטאת. קושיא הוא והכתיב
אפילו לאחר זריקה דהאי קרא לאחר זריקה איירי והא דפריך לעיל
כט ב
גבי פסח עד שיזרק מיבעי
ליה לאו משום דלאחר זריקה לא מיקרי
ואת פר החטאת גבי יום הכפורים ולאחר מתן דמו משתעי קרא
ג)
ד)
להוציאם לשריפה: בעור ובשר ופרש.
שה אלא משום דבתר זריקה דכבר
ל ג
ה)
היכא דמשתעי קרא בגוף הפר שעורו
נעשה עיקר כפרה במה יהא נמנה
איתיביה רבי יצחק נפחא לר' אמי והוציא
ו)
1
לא ד
ובשרו ופרשו כולן יחד כי התם כולי
עליו ותו לא מיקרי בעליו:
את כל הפר שיוציא את כולו 2ואת פר החטאת
❖
ואת פר החטאת ואת שעיר
ז)
עלמא לא פליגי דמיקרי פר: כי פליגי.
ואת שעיר החטאת אמר רב פפא בעור
החטאת. והכא ליכא למימר
לגבי ביאת פנים שאינו מכניס שם
ח) ט)
ובשר ופרש דכולי עלמא לא פליגי כי
י)
אלא הדם: במה הוכשר לבא. מה
שיוציא את כולו כל מה שנשאר מן
מוסף רש"י
פליגי בדם מר סבר דם איקרי פר ומר סבר
יעשה כדי שיהא רשאי ליכנס יביא
הפר שהיה כבר דהא לא כתב כל
❖
הובא בסוף המסכת
דם לא איקרי פר אמר רב אשי מסתברא
❖
פר חי לעזרה ויעשה עבודות שבענין:
כדכתיב בפר כהן משיח והא דלא
כמאן דאמר דם איקרי פר דכתיב בזאת
ותיפוק ליה. בעיין דבעינן לעיל דעל
פריך מולקח מדם הפר דהא איצטריך
3
רבינו חננאל
יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר אטו
כרחין אין אחר נכנס בשחיטתו דהא
לכדדרשינן בפ"ב דזבחים
תורה אור השלם
חטאת שמתו בעליה היא: חטאת
הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו
בקרניה מעייל ליה אלא בדמו וקרי ליה פר
ומותבינן תוב והוציא את כל
1. וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל
צבור היא. הואיל ועליו ועל אחיו
הפר כו'. ופריק רב פפא בעור
פסול שנאמר מדם הפר הפר שהיה
ואידך במה הוכשר אהרן לבא אל הקדש
חטאת
ובשר ופרש כולי עלמא לא
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם
צבור
הכהנים בא (ועל כל קהל ישראל)
כבר פירוש מחיים:
בפר בן בקר לחטאת ותיפוק ליה דחטאת
פליגי דאיקרו פר, כי פליגי
טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף
היא ולאו למיתה אזלא. תימה לי
דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ובעד
בדם הפר. ר' חנינא ור' אמי
אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל
שמתו בעליה היא וחטאת שמתו בעליה
א
אמרי לא איקרו פר, וריש
כל קהל ישראל) : אמר לו רבי
אכתי תיקשה ליה נהי דלא אזלא
שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף:
למיתה אזלא א"ל רבין בר רב אדא לרבא
ויקרא ד יב
לקיש ור' יצחק נפחא אמרי
מאיר. במס' תמורה (דף יד.) היא: לאו
למיתה הא רועה היא דהא ר"ש דאמר
2. וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת
דם נמי איקרי פר. ואע"ג
אמרי תלמידיך אמר רב עמרם חטאת צבור
מכלל דאיכא למאן דאמר דצבור.
לקמן דאין חטאת צבור מתה קאמר
דאמר רב אשי מסתברא כמאן
שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא
דאמר דם נמי איקרי פר, הא
היא ולא למיתה אזלא דתנן אמר לו ר"מ
אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ
לאו מכלל דשמעיה לתנא קמא דאמר
ירעו עד שיסתאבו ונראה לי דיש
דחו רבי חנינא ור' אמי ואמרי
יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
דצבור היא והיינו טעמא דדחי: אמר
לומר דההיא רעייה דרבנן היא ולא
והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול
במה הוכשר אהרן לבוא אל
וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם
לו רבי יעקב. לתנא קמא דר' מאיר
גזור אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו
הקדש בפר בן בקר לחטאת,
וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם:
ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת
ויקרא טז כז
ולעולם כדאמרינן בפר ולא
בעליה באחר לגמרי כיון דכיוצא בה
תרוייהו לחד תנא קמהדרי דאמר
ואת הטומאה לאו מכלל דאיכא למאן
3. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל
בדמו של פר. ואקשינן למאן
בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא
קרבן צבור דוחה קרבן יחיד אינו
דאמר בפר ואפילו בדמו של
הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת
דאמר דצבור ולטעמיך דקתני אמר לו רבי
❖
דוחה: חגיגה. מפרש לקמיה (א) מאי
מתו כל בעליה לגמרי שהרי אחיו
וְאַיִל לְעֹלָה: ויקרא טז ג
פר, היאך מקריבין זה הפר
יעקב והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי
וכבר מת בעליו, וקיימא לן
טעמא קרי ליה קרבן צבור: חביתי
הכהנים קיימין ועוד דכהן גדול אחר
דחטאת שמתו בעליה למיתה
עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן צבור ואין
כהן גדול. זמנן קבוע בכל יום כתמיד
ממונה תחתיו דלא דמו למתו בעליה
אזלא ולא קרבה כלל. אמר
הגהות הב"ח
דחטאת יחיד לא גזרו: פר העלם
דוחין לא את השבת ולא את הטומאה מכלל
חגיגה אין זמנה קבוע לדחות שבת
ליה רבין בר רב אדא לרבה
(א) רש"י
הכי אמרי תלמידיך אמר
של צבור ושעירי עבודת כוכבים.
שהרי יש לה תשלומין כל שבעה: כולן
דאיכא למאן דאמר דיחיד אלא לתנא קמא
רב עמרם זה הפר חטאת
ימותו. דהויא לה חטאת שכפרו בעליה
בכל דוכתא נקט פר לשון יחיד
(ב) ד"ה
קא מהדר ליה דשמעיה דקאמר קרבן צבור
צבור הוא וחטאת צבור לא
❖
מודינא
אזלה למיתה אלא קריבה
ושעירי עבודת כוכבים לשון רבים
וחמש חטאות מתות ולד חטאת
דוחה את השבת ואת הטומאה וקרבן יחיד
משום דלא איפשר שימות
ותימה הוא אמאי אי כמאן דאמר
ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה
אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה
ציבור כולו. דתנן בתמורה
ושכפרו בעליה ושעברה שנתה: שאין
בפ"ק דהוריות דכל שבט
הגהות מהר"ב
פרק ב' א"ר מאיר והלא
אמר לו רבי מאיר קרבן יחיד כללא הוא
פר יום הכפורים וחביתי
חטאת צבור מתה. וכי גמירי חמש
ושבט מביא שעיר בעבודת כוכבים
רנשבורג
כהן גדול ופסח דקרבן
והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח
חטאות מתות ביחיד גמירי: לנדבה.
ולהכי נקט לשון רבים אם כן נימא
א] רש"י
יחיד הן ודוחין את השבת
דקרבן יחיד הוא ודוחין את השבת ואת
נמי פרי העלם דבר דסבירא ליה
לקיץ המזבח והיא קרויה נדבת צבור
ואת הטומאה, לאו מכלל
❖
דאיכא תנא דתני דאינון קרבן
הטומאה ואמר לו רבי יעקב קרבן צבור
דבשאר מצות כל שבט ושבט מביא
ובאה מן המותרות של כל הרועות
ציבור. ואתמהינן ולטעמיך
האמורות בכל מקום: ה"ג והתניא
פר ונראה לי דסבירא ליה כל שבט
כללא הוא והלא פר העלם דבר של צבור
הא דתניא א"ר יעקב והלא פר
פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים:
ושבט מביא שעיר והא דלא נקט פרי
העלם דבר של ציבור ושעירי
ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן צבור
תוס' ישנים
ע"ז וחגיגה דקרבן ציבור הן,
שאין חטאת השותפין מתה. דרבי
העלם דבר משום דלא פסיקא ליה
הוא ואין דוחין לא את השבת ולא את
ואין דוחין לא את השבת ולא
שמעון סבר חמש חטאות המתות
דאתי למיטעי למימר דאיירי נמי בפר
.
את הטומאה מכלל דאיכא
הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך ב כל
שמביא צבור בעבודת כוכבים וזה
בחד מקום אגמרינהו רחמנא למשה מה
תנא דתני הני דקרבן יחיד
שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה
נינהו. אלא ר' מאיר ור' יעקב
תמורת חטאת מתה ליתא בשותפות
אינו י) דההיא עולה הוי הלכך נקט
תרווייהו [קמהדרי] להאי
אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו
שאין קרבן השותפות עושה תמורה ט)
פר דלא ניתו למיטעי:
תנא דתני במתניתין במסכת
והתניא פר של יום הכפורים
דוחה לא את השבת ולא את הטומאה
תמורה יש בקרבנות הציבור
דכתיב ואם המר ימיר לשון
מה שאין בקרבנות היחיד,
ושעיר של יום הכפורים
ואפילו בצבור איתיביה אביי פר ושעיר
יחיד אף כולן אינן מתות בצבור ולא
שקרבנות הציבור דוחין
כו'. ה"ג רש"י ובספרים ישנים יש
בשותפין אפילו המצויות בהן והכי
של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים
השבת והטומאה, וקרבנות
יחיד אין דוחין לא שבת
מפרש בהוריות (ו.): ומאי נפקא מינה.
והא קתני ולהכי ל"ג ליה דוהא קתני
תחתיהן כולם ימותו וכן שעירי עבודת
ולא טומאה. ואמר ליה ר'
כיון דסוף סוף לאו למיתה אזיל ושפיר
משמע והא קתני בברייתא דאייתינן
"
כוכבים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן
מאיר כללא הוא ביחיד, והרי
כבר וזה אינו דאי מיתני' הכי פר
תריץ רב עמרם לעיל להא דקשיא לן
.
פר יום הכפורים כו', וא"ל
כולם ימותו דברי רבי יהודה רבי (אליעזר)
ר' יעקב כללא הוא בציבור,
של יוה"כ ושעיר של יום הכפורים
תיפוק לי דחטאת שמתו בעליה היא
והרי פר העלם דבר של צבור
ורבי שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו
במאי טעי מעיקרא דשני ליה
מאי נפקא ליה לרבא לסלוקיה לרב
כו', אלא אי שמיע לך כללא
וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת
אשעיר אלא ודאי והתניא גרסינן
עמרם ממאי דקרייה חטאת צבור
האי כללא, כל שזמנו קבוע
דוחה שבת ודוחה טומאה
צבור מתה אמר ליה מאי פר פר העלם
ולאוקמי' בחטאת השותפין: דלא
וברייתא אחריתי היא בעלמא דתניא
ואפילו קרבן יחיד, וכל שאין
מייתי כהנים פר בהוראה. כלומר
הכי ולאו ההיא דלעיל היא:
דבר של צבור והא של יוה"כ קתני כי קתני
זמנו קבוע לא דחי לא שבת
ונפקא מינה דלא מייתו כהנים
בבעיין ודאי מודינן דמתרצי בין
ולא טומאה, אפילו קרבן
(ב)
אדשעיר והתניא פר של יוה"כ ושעיר של
צבור. [איתיביה אביי] וכי אין
פר בהוראה. הא דלא
אי איקרי חטאת צבור בין אי איקרי
יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים
מי ששונה כי פר יום הכפורים
חטאת השותפין אבל לא ניחא ליה
קאמר דנפקא מינה לאהדורי אטהורים
קרבן ציבור הוא, והתני פר
תחתיהן כולם ימותו דברי רבי יהודה רבי
לרבא לקרותן צבור כדי שלא יאמרו
דאי קרבן צבור הוא לא מהדרינן
של יום הכפורים או שעירי
(אליעזר) ורבי שמעון אומרים ירעו עד
ע"ז שאבדו כו' ר' אלעזר
ג
התלמידים שאם הורו בית דין א] של
למ"ד טומאה הותרה היא בצבור
ור' שמעון אומרים ירעו
שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין
כהנים לעבור על אחת מן המצות
ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע
עד שיסתאבו וימכרו ויפלו
חטאת צבור מתה לא תימא שאין חטאת
לנדבה, שאין חטאת ציבור
ועשו כהנים על פיהם שיהו מביאין
בפ"ק דדווקא בצבור היתר
מתה. הנה אילו התנאים
צבור מתה אלא אימא שאין חטאת
פר העלם דבר כאחד מכל השבטים
היא ותו לא לא בשל יחיד ולא בשל
ד
אומרים כי פר יום הכפורים
דקיימא לן שבט אחד
שותפין ורבא דהכא סבירא ליה התם
השותפין מתה ומאי נפקא מינה דלא מייתו
חטאת ציבור היא. ודחינן
מאי פר, ופר העלם דבר
איקרי קהל כהנים ודאי לאו איקרו
טומאה היתר היא בצבור וי"ל
כהנים פר בהוראה
ת"ש דבעי ר' (אליעזר)
של צבור כו'. והתניא בהדיא
קהל אלא אותן
שנטלו נחלה:
משום דר"ש קאמר הכא אין חטאת
לדברי
פר של יום הכפורים ושעיר
צבור מתה וצריך להגיה נמי בדבריו
לדברי
של יום הכפורים. ותריצנא
לא תימא שאין חטאת צבור
טומאה דסבירא ליה בפרק קמא טומאה דחויה היא בצבור:
אין חטאת שותפים מתה ולדידיה לא
נפקא מינה מידי לענין
מתה, אלא תני שאין חטאת
לדברי
השותפין מתה. למאי נפקא
מינה דלא מייתו כהנים פר בהוראה. כדגרסינן בהוראות פרק ראשון, א"ל אביי לרב יוסף שמענא ליה לר' שמעון דאמר
חטאת השותפין לא אזלה למיתה, דתניא פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר'
[ . יהודה, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו, א"ל רב יוסף כהנים קאמרת שני כהנים דכהנים עם לעצמן איקרו,
.
שנאמר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. אלא מעתה לייתו פר בהוראה, וכי תימא הכי נמי, אי הכי נפישו להו פרים
כו'. ופשוטה היא. בעי ר' אלעזר