נ:
הוציאו
לו פרק חמישי יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לדברי
האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד עושה תמורה או
לדברי האומר וכו'. רבי מאיר
קרייה לעיל קרבן יחיד: מאי
לב
א) ב)
א
ג)
אינו עושה תמורה כו'. מכלל דאיכא מאן דאמר
קמיבעיא ליה. הא ודאי פשיטא
לן דאחיו הכהנים מתכפרים בו
לג
ד)
ב
וקרבן השותפין אין עושין תמורה ומאי מספקא ליה בגוה: אי נימא
דשותפות. אף על גב דאיכא למימר דהא דקרי ליה רבי מאיר קרבן
ה) ו)
לד
אי בתר מקדיש אזלינן. לענין תמורה והאי יחיד אקדשיה דמשלו
יחיד לא אתא אלא לאפוקי מת"ק
דקא סתים
למילתיה וקאמר
ג
ז) ח)
הוא בא ולא משל שותפות: אי בתר
קרבנות צבור דוחה שבת וטומאה
לה
ט)
ד ה
❖
מתכפר אזלינן. והרבה מתכפרים
וקאמר ליה רבי מאיר לא היה לך
לדברי האומר פר יום
הכפורים קרבן יחיד
י)
לו ו
בו: פשיטא. דלענין תמורה מתכפר
לומר בהאי לישנא דאין הדבר תלוי
עושה תמורה או אינו עושה תמורה לאו
לז ז
הוי בעליו: דאמר ר' אבהו אמר ר'
בזה כדאמר לעיל אבל מודה הוא
מכלל דאיכא למאן דאמר דצבור לא מכלל
הגהות מהר"ב
יוחנן. שלשה דברים בנותן משלו
דקרבן שותפין הוי ואינו עושה תמורה
❖
דאיכא למאן דאמר דשותפין גופא בעי רבי
רנשבורג
את חובת חבירו: המקדיש. בהמתו
לדידיה כמו לת"ק ור' אליעזר משמע
ז)
(אליעזר) לדברי האומר פר יוה"כ קרבן יחיד
א] בת"י
ליה דקרבן יחיד ממש הוי מדקרי ליה
לצאת בו חבירו חובה שעליו המקדיש
עושה תמורה או אינו עושה תמורה מאי קא
רבינו חננאל
קרבן יחיד דאי לא אתא אלא לאפוקי
הוי בעלים לענין תוספת חומש אם
מיבעיא ליה אי בתר מקדיש אזלינן אי בתר
ב] בא"ד
מת"ק הכי הוה ליה למימר והלא פר
הוממה ובא לחללה אבל אם בא
לדברי האומר פר של יום
הכפורים קרבן יחיד הוא
מתכפר אזלינן פשיטא דבתר מתכפר אזלינן
יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח
המתכפר לחללה אינו צריך להוסיף
עושה תמורה או לא. כלומר
❖
שאינן קרבן צבור ודוחה שבת וכו'
חומש דגבי חומש כתיב
ג] צ"ל
דא"ר אבהו א"ר יוחנן המקדיש מוסיף חומש
אם ימירהו כהן גדול נתפסה
א
תמורתו אי לא. (ולעולם
ולמסקנא דמסקינן דרבי ח) אליעזר
ואם המקדיש יגאל וגו' מקדיש ולא
והמתכפר עושה בה תמורה והתורם
ב
ג
ר' אלעזר היא דא"ר אלעזר)
מתכפר: והמתכפר עושה בה תמורה.
מיבעיא ליה האי מקיבעא מכפרי או
משלו על של חבירו טובת הנאה שלו לעולם
המקדיש כשפודה הקדישו
מוסף רש"י
מקופיא היינו ספיקי' דמספקא ליה
אבל המקדיש אם המיר בה אינה
מוסיף חומש והמתכפר הוא
פשיטא ליה דבתר מתכפר אזלינן והכי קא
המקדיש מוסיף חומש.
המימר. התורם משלו על
תמורה דאין ממירין בשל אחרים והאי
אי קרבן יחיד דר"מ דווקא או לאו
מיבעיא ליה אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי
של חבירו טובת הנאה
לאו בעלים דידיה הוא: והתורם משלו
דווקא אלא לאפוקי מת"ק קאתי
שלו. כלומר נותנו לכל כהן
אחיו הכהנים בקביעותא
או דילמא בקופיא מתכפרי ת"ש חומר בזבח
על של חבירו טובת הנאה שלו. בידו
כדפי':
שירצה. [ושנינן] הא דא"ר
יוחנן פשיטא ליה לר' אלעזר,
מבתמורה וחומר בתמורה מבזבח חומר
מכפרי או בקופיא מכפרי. הכא
לתתה לכל כהן שירצה ואם בא אחר
מיהו הכי קמיבעיא ליה
ואמר הילך סלע זה ותן תרומה זו לבן
משמע אי מקופיא מכפרי אז עושה
בזבח שהזבח נוהג ביחיד כבצבור ודוחה
לר' אלעזר, אחיו הכהנים
תמורה אע"ג דאיכא טובא דמכפרי
בתי כהן של זה היא שתרומה שלו
בקביעותא מתכפרים, וכיון
את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה
שנקבעו בזבח נעשה זבח
בה מקופיא לא חשיב קרבן שותפין
שנאמר כי תכלה לעשר את כל
מה שאין כן בתמורה חומר בתמורה מבזבח
של שותפין ואינו יכול
מעשר תבואתך [וגו'] ונתתה ללוי וגו'
ועושה תמורה ותימה דאמרינן בזבחים
המקדיש להמיר שהרי גם
ד שהתמורה חלה על בעל מום קבוע
בפ"ק הניח בהמה לשני בניו
תלה הכתוב הנתינה במי
אחרים מתכפרים בו. ותנן
ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד משא"כ
(לא) [דאין] השותפים עושים
ה
שמעשרה משלו: בקביעותא מתכפרי.
ומת קריבה ואין ממירין בה משום
תמורה. או דלמא בהיקיפא
בזבח האי זבח היכי דמי אילימא דיחיד מי
כשאר המכפרים שהפרישו אחרים
דאין שותפין עושין תמורה אע"ג
מתכפרים, כלומר אין לאחיו
דחי שבת וטומאה אלא דצבור מי עושה
עליהן שהקנו להם הבהמה לכפרה
דמסיק התם דיורש לא מכפר אלא
הכהנים בפר כהן גדול כלום
עד שעת הקפת הוידוי,
תמורה אלא לאו דפר ודוחה את השבת
אף כאן נקנה להן חלק בו והויא לה
מקופיא ויש לומר התם דליכא אלא
וכשמתקבצין ביום הכפורים
חטאת השותפין לענין תמורה: או
יורשין דמכפרי ביה מקופיא חשיב
ואת הטומאה דקביע ליה זמן ועושה תמורה
להאזין הוידוי באותה שעה
מתכפרים, ואם מימר מקודם
דילמא בקופיא מתכפרי. כלומר אין
קרבן שותפין אבל הכא דאיכא כהן
דקרבן יחיד הוא אמר רב ששת לא באילו
ו
לכן תמורתו תמורה אי
גדול דמכפר ביה מקיבעא לא חשיבא
כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב
של אהרן הכי נמי מסתברא דאי סלקא
לא. ת"ש מיהא דתני
כפרה דידהו כלום וכמאן דליתא דמי
כפרת כהן גדול כדבר הצף על פני
בתוספתא בתמורה חומר
דעתך דפרו תמורה דפר שבת וטומאה
בזבח מבתמורה שהזבח
ולא חשיב קרבן שותפין ומימר בה ט):
המים ואין הקרבן נקרא על שמם
(תמורה
דוחה שבת וטומאה ונוהג
הוא דלא דחיא הא בחול מקריב קרבה
או
דילמא מקופיא מכפרי. וביתו
וקרבן יחיד הוא. ויצף הברזל
ב:) והמתכפר עושה בה
ביחיד כבצבור ועושה
הא תמורת חטאת היא ותמורת חטאת
מתרגמא וקפא פרזלא: חומר בזבח.
נמי מקופיא מכפרי דאי לאו
ז
תמורה.
תמורה, מה שאין כן
בתמורה. ותנינן בסוף תורת
למיתה אזלא לא לעולם פרו ומאי תמורה
הכי הויא ליה דשותפין ואין עושין
שבא תחילת הקדש מבתמורה שהומרה
תמורה: חומר בתמורה כו'.
כהנים והיה הוא, הוא הקודש
בו: שהזבח וכו'. ולקמיה מפרש
שם תמורה אי הכי זבח נמי שם זבח שם
עושה תמורה ולא תמורתו
ואזיל בהי זבח משכחת לה: מה שאין
תימה לי אמאי לא חשיב שהתמורה
עושה תמורה, ומוקים לה
זבח לא קתני ממאי מדקתני חומר בתמורה
להאי זבח דקתני הכא פר כהן
כן בתמורה. שהתמורה אינה בצבור
חלה אפילו בטעות דאמר יהיה
שהתמורה חלה על
בעל מום קבוע
גדול הוא, ודחי שבת וטומאה
ואינה דוחה שבת שאין זמנה קבוע
לרבות שוגג כמזיד מה
(זבחים ו.) והתורם
משום דקביע ליה זמן. ותנינן
ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד ואי
משלו על של חבירו.
שאין כן בזבח דהקדש טעות אינו
ואינה עושה תמורה דכתיב ה) והיה הוא
כל הקבוע לו זמן מן התורה
סלקא דעתך מאי זבח
שם זבח והא איכא
דחי שבת ודחי טומאה
ותמורתו ולא תמורת תמורתו:
הקדש באותו זבח שדוחה שבת
ועושה תמורה דקרבן יחיד
בכור
שהתמורה חלה. עלה קדושת הגוף
וטומאה ואע"ג דמעשר בהמה נמי
טובת הנאה שלו.
הוא, ש"מ בהיקיפא מתכפרי.
ודחי רב [ששת] ואמר הכי,
ישנו בטעות שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר
אפילו היא בעלת מום קבוע בשעת התמורה ואם בא לחללה אינה
האי זבח לא יכלת למימר דפר
יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד שאין
עשירי שלשתן מקודשין הכא לא איירי במעשר שהרי אינו דוחה
כהן גדול הוא, אלא האי זבח
חילוק בה בין תם לבעל מום דכתיב (ויקרא כז) ו) רע בטוב או טוב ברע
שבת וטומאה ויש לומר דשמא תנא ושייר דאיכא נמי מילי אחריני
אילו של כהן גדול הוא שהוא
עולה, ותמורת עולה אע"ג
ואם המר ימיר וגו': משא"כ בזבח. שהזבח אם קדם הקדישו את
אי נמי לא קא חשיב אלא מילי דאידי ואידי חיילא אלא דהאי
דקרבה עולה, כדתנן תמורת
עדיף וחמור מהאי אבל בטעות דתמורה חיילא וזבח לא חייל
מומו אין יוצא בפדיונו לחולין ליגזז וליעבד דכתיב בפסולי המוקדשין
עולה וולדותיה הרי הן כעולה
תמורת חטאת היא ותמורת חטאת
כלל לא קא חשיב:
תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אבל
טעונה הפשט וניתוח, אינה
דוחה לא שבת ולא טומאה
למיתה אזלא. ולא מצי לשנויי רבי שמעון היא י) דלית ליה מיתה
קדם מומו להקדישו הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים לדמי עולה שאין
(תמורה ב:
בחטאת שותפות דמ"מ רעייה אית ליה: ואי ס"ד מאי זבח שם
דלא קביע לה זמנא, אבל
קדושת הגוף עליהן אלא קדושת דמים בלבד ויוצאין בפדיונן לחולין
❖
וכעי"ז שם י.)
הפר של כהן גדול ביום
זבח האיכא בכור ומעשר וכו'. הא דלא אוקמה בזבח שלמים
גמורין כדתנן בבכורות ובשחיטת חולין : אלא לאו
הכפורים חטאת היא ותמורת
חטאת למיתה אזלה, דתנן
דפר. יום הכפורים נוהג בצבור כביחיד דחטאת היא וחטאת
דנוהגין בצבור כביחיד דאיכא שלמי צבור ואיכא שלמים דדחו
בתמורה תחלת פרק ד' וולד
תוס' ישנים
שבת וטומאה כגון כבשי עצרת ואיכא שלמים דעושין תמורה כגון
נוהגת בצבור ועושה תמורה אלמא פר יום הכפורים עושה תמורה:
חטאת ותמורת חטאת וחטאת
באילו של אהרן. דיום הכפורים: מאי תמורה שם תמורה. לעולם
שלמי יחיד יש לומר כיון דלא שוו להדדי שלמי צבור דזה ליום
שמתו בעליה כולן ימותו
שייך לעמוד קודם
וכיון דלמיתה אזלו [למאי]
ולילה ולפנים מן הקלעים לזכרי כהונה וקדשי קדשים ושלמי יחיד
בפר והאי חומר בזבח מבתמורה דקתני לאו אתמורה דידיה קאי
הוצרך לומר שאינה דוחה לא
לשני ימים ולילה אחד ובכל העיר לכל אדם וקדשים קלים הן לא
אלא הכי קאמר חומר בזבח משם תמורה שאין לך דבר ששמו
שבת ולא טומאה. ופרקינן
תמורה דוחה שבת ואפילו התמורות הקריבות: אי הכי. דשם קתני
הוה כייל להו תנא למיקרינהו זבח סתמא ובעולה או בחטאת לא
מאי תמורה שום תמורה. פי',
לעולם פר כהן גדול הוא
אוקמיה שבאין בצבור כביחיד ויש מהן מן העולות והחטאות
זבח נמי שם זבח קתני וכיון דשם זבח תני תנא מאי דוחקיך לאוקומי
והאי דאמרת תמורתו למיתה
שדוחין שבת וטומאה ויש מהן עושין תמורה יש לומר כיון שאין כל
בחד זיבחא דתשמע מינה דבפרו של אהרן או באילו מיירי דילמא
אזלא ודאי הכי הוא, אלא האי
דקתני מה שאין כן בתמורה
אלו הדרכים נוהגין בכל העולות לא הוה קרי ליה תנא זבח בסתם:
הכי קאמר תנא חומר בדבר ששמו זבח מדבר ששמו תמורה שיש
לאו אהאי דא' ועושה תמורה
זבח נוהג בצבור כביחיד ויש זבח (תמורה) שדוחה שבת כגון
נוקמה
קאי, אלא אתמורה דעלמא
יחיד: שם זבח לא קתני. האי תנא אלא בחד זיבחא נקט למילתיה:
דצבור או דיחיד שזמנו קבוע ויש זבח שעושה תמורה כגון קרבן
דחיילא עלייהו תמורה, עלה
תני אינה דוחה את השבת
ולא את הטומאה. ואקשינן אי הכי האי דקתני זבח נוקמה שם זבח ולא פר כהן גדול, וא"ל לא יכלת למימר שום זבח קתני, דקתני
סיפא דהא מתניתא חומר בתמורה שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד, מה שאין כן בזבח. ואי ס"ד
שום זבח, הא איכא בכור ומעשר דחלין על בעל מום קבוע ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, אלא שום זבח לא קתני ומאי שנא.