הוציאו לו פרק חמישי יומא
נא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נוקמה
בפסח. נראה משום דחטאת ואילו של אהרן לא הוה
בכור. קדושתו מרחם בין תם בין בעל מום ואין לו שום פדיון דכתיב
לח א ב
א)
ב)
ביה אך בכור שור לא תפדה. ובמעשר בהמה נמי כתיב
ליה למיתנינהו בלשון זבח סתמא דלא אשכחן דאיקרי
לט ג
לא יבקר בין טוב לרע אלמא חל על בעל מום ופדיון אין
זבח אבל פסח כתיב זבח פסח הוא תימה לי לוקמה בפסח ראשון
❖
ג)
מ ד
לו דכתיב לא יגאל: אלא שם זבח לא קתני. אלא בחד זבחא
ונימא דהכי קאמר חומר בזבח שיש זבח אחד דשייך ביה כל הני
מא ה ו
נקט למילתיה וקאמר חומר בו מה
מילי דקא חשיב דנהיג ביחיד כבציבור
❖
תורה אור השלם
שאין בשם תמורה וחומר בשם תמורה
ודוחה שבת וטומאה ועושה תמורה
בכור ומעשר אדחלין על בעל מום קבוע בואין
שאין באותו זבח שאנו עסוקין כאן:
אם לא קרב בזמנו דהוה ליה מותר
1. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד
יוצאין לחולין ליגזז וליעבד אלא שם זבח
בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ
מאי שנא. דלינקוט תנא מילתיה
פסח וממירין בו אפילו למאן דאמר
רבינו חננאל
לא קתני ומאי שנא תמורה שם תמורה אחת
כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ
בתרי גווני: שם תמורה אחת היא.
דאין שוחטין הפסח על היחיד אם
❖
במדבר ט יב
ושנינן כל שום תמורה אחת
אֹתוֹ:
היא זבח איכא בכור ואיכא מעשר ולרב
כל התמורות שוות בכל הנך דקתני
משכו בעליו את ידיהם ולא נשאר
היא, אבל זבח האיכא זבח
ששת אדמוקים לה באילו של אהרן לוקמה
ואיכא בכור ואיכא שלמים
הכא בציבור ובדחיית שבת ובעשיית
עליו אלא אחד עושה תמורה
ואיכא מעשר. ואקשינן ולרב
בפסח דדוחה את השבת ואת הטומאה
הגהות הב"ח
ג
ד
תמורה ובגיזה ובעבודה אבל זבח לא
כדאמרי' בפרק מי שהיה טמא
ששת אדמוקים לה באילו של
ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא קסבר אין
(א) רש"י
מצי למיתני שם דהא קתני גיזה
דפסח בשאר ימות השנה
אהרן נוקמה בפסח כו'.
❖
ושנינן פסח אינו קרבן יחיד
שוחטין הפסח על היחיד ונוקמיה בפסח שני
ועבודה דלא מצי למימר מה שאין כן
עושה תמורה מה שאין כן בשום
דקתני אין שוחטין את הפסח
בשם זבח דהא איכא בכור ומעשר:
תמורה חומר בתמורה שכן חלה על
מי דחי טומאה אמר ליה רב הונא בריה
על היחיד. ופסח שיני נמי לא
הגהות מהר"ב
קסבר אין שוחטין פסח על היחיד.
דחי טומאה דתניא הראשון
בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין
דרב יהושע לרבא ותנא מ"ש פסח דקרי ליה
דוחה טומאה השיני אינו
רנשבורג
כר' יהודה דאמר הכי במסכת פסחים
ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח פסח
קרבן יחיד ומ"ש חגיגה דקרי לה קרבן
דוחה טומאה. ואקשינן לר'
שאמרנו וי"ל דמותר פסח נמי חל
ויליף לה מלא תוכל לזבוח
א] בתו"י
יעקב מאי שנא פסח דקרי ליה
ציבור אי משום דאתי בכנופיא פסח נמי
קרבן יחיד, וחגיגה קרי לה
על בעל מום קבוע דאם הפריש פסח
את הפסח באחד וכיון דאינו בא בלא
אתי בכנופיא איכא פסח שני דלא אתי
קרבן צבור. אי משום דאתי
שותפות אין עושה תמורה: מי דחי
והומם ועבר עליו הפסח הוי מותר
❖
בכנופיא, כלומר בבוא כל
בכנופיא אמר ליה אם כן יהא דוחה את
טומאה. איכא למאן דאמר לקמן
פסח ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד
ישראל לחוג. פסח נמי
בכנופיא אתי, דהא כל ישראל
השבת ואת הטומאה אמר ליה אין כמאן
בשמעתין דלא דחי: ותנא מאי שנא
כיון דקדם הקדישו דפסח למומו:
חייבין לעשות הפסח. ודחי
דוחה
מוסף רש"י
השבת ואין דוחה הטומאה.
חגיגה וכו'. ההוא תנא דתמורה
דאמר דחי דתניא פסח שני דוחה את
ה
האי פסח דקתני ר' יעקב פסח
דגבי רבי מאיר ורבי יעקב דאייתי
נ"ל דבין רבי יהודה ובין
דאתי בכנופיא.
שני הוא דליתיה בצבור. ומי
השבת ו ואינו דוחה את הטומאה ר' יהודה
(פסחים עו:)
דחי טומאה סבר לה כר'
לעיל (א): בכנופיא. ברגלים:
רבנן גמרי מככל חקת הפסח ובהא
אומר אף דוחה את הטומאה מ"ט דתנא
פסח שני דוחה את
יהודה דתניא השני דוחה
סברא פליגי דתנא קמא סבר ככל חקת
ותיפוק
השבת.
שבת ולא את הטומאה דהאי
קמא אמר לך מפני טומאה דחיתו ויעשה
פסח ראשון אין דוחה טומאה אלא
מפני טומאה דחיתו, יחזור
בטומאה ורבי יהודה אמר לך אמר קרא ככל חקת הפסח יעשו אותו ואפילו
(פסחים
ויעשנו בטומאה. ר' יהודה
1
ברוב ציבור אבל במיעוט ציבור נדחה
צה:) מפני טומאה דחיתו
אומר דוחה אף את הטומאה
בטומאה התורה החזירה עליו לעשותו בטהרה לא זכה יעשנו בטומאה
מפני הטומאה אף פסח שני ורבי
ויעשה בטומאה.
התורה הזהירה עליו לעשות
❖
ותיפוק
(שם)
יהודה סבר ה"ק מה פסח ראשון אין
בטהרה, לא זכה יעשנו
בטומאה שנאמר ככל חקת
בטל לגמרי אף וכו' אבל מבמועדו
❖
הפסח יעשו אותו.
במועדו בגזירה שוה לא גמרינן חדא דלמה לי ג"ש הא אתיא שפיר מככל חקת הפסח ועוד אי מגזירה שוה מאי טעמא דתנא קמא דלא
תוס' ישנים
דחי טומאה ניגמר מגזירה שוה דדחי שבת וטומאה וליכא למימר דאדרבה גמרינן מפסח ראשון מה פסח ראשון לא דחי טומאה ביחידים אף
לדף נ' ע"א
תוס' ישנים (המשך)
פסח שני דאם כן מנלן דפסח דחי שבת אפילו כשהוא בא ביחיד כגון שרוב ציבור זבין ומיעוטן עושין את הראשון בשבת מנלן הא מתמיד
ליכא למיגמר אלא כשכל ישראל עושין פסח דומיא דתמיד דהוי קרבן של כל ישראל ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן כל ישראל
אף כאן כל ישראל דווקא אלא על כרחך כיון דגמרינן בג"ש הכי גמרינן מה להלן במועדו אפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף
בפסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין או בדרך רחוקה חוץ מאדם אחד או שנים וחל ע"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי
הוא בטל לגמרי הכי נמי נימא גבי פסח שני שלא יתבטל מפני הטומאה כמו פסח ראשון שאין בטל לגמרי בשביל טומאת מת וליכא למימר
דת"ק סבירא ליה דבמועדו קאי אפסח ראשון כרבי נתן בפרק מי שהיה טמא וא"כ בפסח שני לא כתב במועדו וגמר מככל
חקת הפסח אבל ר' יהודה גמר שפיר מבמועדו דסבר דאפסח שני קאי דהא בשמעתא קאמר ורבי יהודה אמר לך אמר קרא ככל חקת אלמא
מככל חקת נפקי ליה נמי לר' יהודה על כן נראה לי דכי קרבן ה' לא הקריב במועדו לא מיסתבר כלל לדרוש אותו לגזירה שוה
אליבא דשום תנא דלא דמי לאינך שנכתבו בלשון צווי תשמרו להקריב לי במועדו ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו אלה
תעשו לה' במועדיכם וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל לעשות המועדות אבל האי קרא כתב כי קרבן ה' לא
הקריב במועדו אבל מככל חקת הפסח גמרינן שפיר ובסברא פליגי כדפי' וא"ת והא פסח ראשון לא נפקא לן דדחי שבת אלא מגזירה שוה
מתמיד והיכי גמר פסח שני מיניה בהיקישא הניחא למאן דאמר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש אלא למאן דאמר אינו חוזר ומלמד
מאי איכא למימר ויש לומר דסבירא ליה הימנו ודבר אחר לא הוי היקש כיון דמככל חקת הפסח גמרינן דברים שכתובים בפסח ראשון גופיה
גמרינן מיניה נמי מידי דגמרינן בה בגזירה שוה אבל קשה למאן דאמר בס"פ איזהו מקומן הימנו ודבר אחר הוי היקש וליכא
למימר דאיהו סבירא ליה דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש דא"כ מאי טעמא פליגי בה אמוראי בפ' איזהו מקומן תיפשוט
דחוזר ומלמד בהיקש מדר' ישמעאל דאית ליה הימנו ודבר אחר הוי היקש וצריכין אנו לומר לדידיה דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש
ודוחק הוא לומר דלר' ישמעאל פסח שני אינו דוחה לא שבת ולא טומאה דא"כ הוו להו שלש מחלוקות בדבר וי"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו
אותו צריכים אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בגזירה שוה שאם לא כן אינך מקיים ככל חקת הפסח וכי האי גוונא משני לקמן בפירקא
חוץ מבפנים בחד זימנא גמר כלומר כיון דכתיב וכן יעשה לאהל מועד צריך לעשות באהל מועד בפר כל מה שעשה לפני ולפנים וכן
בשעיר ואפילו דבר שלמדו בהיקש דאם לא כן לא קרינן ביה וכן יעשה אבל יש פירוש בפסחים שמוגה בהם דבמועדו גמרי בגזירה שוה וכן
נמצא בספרי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת או ידחה את הטומאה אמרת כל עצמו אינו בא
אלא בשביל הטומאה וסתמא כרבנן וצריך אני ליישב מהא שהקשיתי לעיל דודאי פסח גמר שפיר מתמיד דאפילו יחיד עביד בשבת דהא תמיד
כל שעה יבא בשבת אף פסח כל שעה יבא בשבת ואפילו יחיד ואע"ג דתמיד לא אתו ביחיד בשבת היינו משום דלא משכחת ליה ביחיד כלל אבל
פסח שהוא בא ביחיד יש לך ללמוד הימנו דניתי בשבת בין ביחיד בין בציבור אבל בטומאה כיון דפסח ראשון גופיה זימנין דלא דחי טומאה כגון
במיעוט ציבור דעבדי בטהרה ולא עבדי בטומאה הכי נמי פסח שני וא"ת למה לי גזירה שוה הא אתיא מככל חקת הפסח יש לומר דסבירא ליה
דמימעיט מכעין הפרט דמצות ומרורים מה הפרט מפורש מצות עשה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת אף כל למעוטי שלא ידחה שבת שהוא
לא תעשה שיש בו כרת מיהו לר' נתן דאמר במועדו אפסח ראשון קאי צריך לומר דפסח שני דדחי שבת נפקא ליה מככל חקת הפסח כרבי
יהודה דשמעתין דנפקא ליה נמי מהתם ואפשר דרבנן דרבי יהודה נמי סבירא להו הכי כרבי נתן ולא כתב במועדו אפסח שני ונפקא להו מככל
חקת או סבירא להו כר' חנניא בן עקביא ורבי דדרשי במועדו בפסח שני ונפקא להו מבמועדו כדאיתא בסיפרי מיהו קשה לי דבספרי קאמר
מעיקרא כי קרבן ה' לא הקריב במועדו על פסח ראשון ענוש כרת אתה אומר על פסח ראשון או אינו אלא על פסח שני אמרת איזהו מועדו
זה ראשון ובתר הכי קאמר דבמועדו בפסח שני כתב ושמא היינו דקאמר דבר אחר בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה השבת ודרשא
קמייתא למאן דאמר דאפסח ראשון קאי ודבר אחר דקאמר למאן דאמר דאפסח שני קאי מיהו קשה דא"כ הוה ליה למימר בא הכתוב ולימד על
פסח שני לענין כרת דאיירי ביה מעיקרא מאי טעמא שבקיה לכרת ונקט מילתא אחריתי כיון דלמאן דאמר דאשני קא איירי והא אינהו פליגי
לענין כרת בפרק מי שהיה טמא ועוד איני סבור שיש
כי האי גוונא בשום מקום בברייתא אחת שדורש שתי דרשות בסתם
שסותרין
.
.
ע"כ לדף נ' ע"א
לדף נ' ע"ב " '.
. .