החליל פרק חמישי
סוכה
נו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תלמוד לומר חלק כחלק. בתריה דההוא קרא דלעיל כתיב דאוקמא ברגל: חלק אכילה. שוה בכולן כחילוק עבודה דאתרבי לעיל מובא
ל א
א)
ב) ג)
בכל אות נפשו ושרת: ומאי אכילה. איצטריך לאשמועינן: אילימא אכילה דקרבנות. דשעירי חטאות וחזה ושוק: מהתם נפקא לכהן המקריב
ד)
אותה וגו'. מי שעובדה אוכלה וכיון דאתרבי לעבודה פשיטא דמיכל נמי אכלי: אלא לחם הפנים. איצטריך לרבויי שאין בו שום עבודת
❖
ה)
לחם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה: יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל. יהו זוכין בעבודתן ויחלוקו: ת"ל לבד
לא ב
ממכריו. חוץ ממה שמכרו אבות
עד כאן לא קאמרי ב"ה התם אלא
מוסף רש"י
זה לזה: ומה מכרו אבות זה לזה.
תלמוד לומר 1חלק כחלק יאכלו כחלק עבודה
כלומר שהתנו ביניהם שיהו משמשין
לב ג
מברך על היום.
כך חלק אכילה ומאי אכילה אילימא קרבנות שהיין גורם לקידוש שתאמר.
כל אחד בשבתו קבוע: אני בשבתי
תימה הא קאמרי ב"ה דהיין תדיר
מהתם נפקא לכהן המקריב אותה לו תהיה
לג ד
(ברכות נא:) שהיום
2
ואתה בשבתך. ונדרים ונדבות
וי"ל לא מטעם זה לחודיה קודמת
❖
לד ה
גורם ליין שיבא.
אלא לחם הפנים יכול אף בחובות הבאות
וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות
לחובת היום דנימא מטעם זה יקדים
שלא מחמת הרגל ברגל ת"ל לבד ממכריו
(שם) וכבר
השנה והרי הן למשמר המשמש
זמן לסוכה ושמא אינו בא ליישב דברי
קדש היום.
על האבות מה מכרו האבות זה לזה אני
תורה אור השלם
ליתנהו בכלל הרגל שלא יהו שוין
רב אלא לפי דבריו בדין ולא לפי
ועדיין
בשבתי ואתה בשבתך: בעצרת אומר לו
בהן אלא למשמר שבאותו שבוע
1. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ
יין לא בא.
טעמי בית הלל:
והלכתא
לְבַד מִמְכָּרָיו עַל
הילך וכו': איתמר רב אמר סוכה ואח"כ
יהו כבשאר ימות השנה הלכך על
סוכה ואח"כ זמן. ולא
א
(שם)
הָאָבוֹת: דברים יח ח
כרחך לא אתרבו מחלק כחלק
זמן רבה בר בר חנה אמר זמן ואחר כך סוכה
חיישינן לסתם מתני'
שהיין גורם לקידושא
2. וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר
שתאמר.
יאכלו אלא ממשמעותיה דקרא דבר
דקתני הילך מצה הילך חמץ א"נ
תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה
רב אמר סוכה ואחר כך זמן חיובא דיומא
בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת
שאין בו אלא אכילה והיינו לחם
חשיב נמי לחם הפנים חובת היום
עדיף רבה בר בר חנה אמר זמן ואחר כך
לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ
הפנים דאכילה אית ביה אבל עבודה
❖
אף על פי שהם משבת שעברה:
ויקרא ז ט
תִהְיֶה:
סוכה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם לימא
(שם) תדיר קודם.
לית ביה: סוכה ואח"כ זמן. מי
בוצינא
רב ורבה בר בר חנה בפלוגתא דבית שמאי
שלא בירך שהחיינו בעשייתה שהיתה
ובית הלל קמיפלגי דת"ר דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה בית
רבינו חננאל (המשך)
עשויה ועומדת ותניא בפרק לולב
שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים
ואסיקנא כרב, הלכתא
וערבה כשנכנס לישב
סוכה ואחר כך זמן. מתני'
מברך שתים סוכה וזמן ואמר רב
מברך על היין ואחר כך מברך על היום בית שמאי אומרים מברך על היום
ב
יום טוב הסמוך לשבת
סוכה לימא ברישא והדר זמן: זמן
מלפניה [ומאחריה] וכו'.
ואח"כ מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין
מאי לפניה ומאי לאחריה.
תדיר. שנוהג בכל הרגלים: דברים
יין לא בא ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום
פירוש יום טוב האחרון
שבין ב"ש וב"ה בסעודה. דברים
שחל [להיות] בערב שבת
שהיין גורם לקידושא שתאמר ד"א ברכת היין תדירה וברכת היום אינה
שנחלקו בהלכות סעודה: מברך
זהו לפניה, ואם חל יום
תדירה תדיר ושאינו תדיר תדיר
קודם לימא רב דאמר כבית שמאי ורבה
(שם) יום טוב הסמוך
טוב הראשון להיות באחד
על היום. כשמקדש בערבי שבתות
לשבת.
בשבת זהו לאחריה. מאי
בר בר חנה דאמר כבית הלל אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לבית
קידוש היום תחילה ואחר כך ברכת
טעמא כיון דהני לא
הלל עד כאן לא קאמרי בית
הלל התם אלא שהיין גורם לקידושא
היין: שהיום גורם ליין שיבא. שאם
סגי להו אלא דקדמי
אתו, והני לא סגי להו
שתאמר אבל הכא אי לאו זמן
מי לא אמרינן סוכה ורבה בר בר חנה
לא מפני קידוש לא היה נזקק לכוס
דלא מעכבי, תקינו להו
לפני סעודה: וכבר קדש היום.
אמר לך אנא דאמרי אפילו לבית שמאי עד כאן לא אמרי בית שמאי
רבנן לחם הפנים. אבל
כלומר ועוד טעם אחר שקדש היום
יום טוב הראשון לפניה,
התם אלא שהיום גורם ליין שיבא אבל הכא אי לאו סוכה מי לא אמרינן
יום טוב אחרון לאחריה
מאליו משחשיכה ועדיין יין לא בא
זמן תנן בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ והא הכא דחמץ עיקר
היו כל המשמרות
ושבת (ש)בתוך החג [נ"א:
לפניו: שהיין גורם לקידוש שתאמר.
שוות בחילוק לחם
היינו שבת שבתוך החג],
ומצה טפל וקתני הילך מצה והילך חמץ תיובתא דרב אמר לך רב
הפנים.
ואנן בעינן שתהא שבת
שאם לא היה לו יין לא היה מקדש
תנאי היא דתניא הילך מצה הילך חמץ אבא שאול אומר הילך חמץ
הסמוכה לרגל ואינה מן
בכדי והוא הדין נמי למקדש על הפת
(יומא
הרגל [נ"א: ואנן בעינן
הילך מצה דרש רב נחמן בר רב חסדא לא כדברי רב דאמר סוכה ואחר
מקדים ברכת הפת מהאי טעמא
יח.) חל להיות יום
סמוכה ואינה מן הרגל],
אחד להפסיק בינתים.
כך זמן אלא זמן ואחר כך סוכה ורב ששת בריה דרב אידי אמר סוכה
כיון שאי אפשר לבאין
שהפת במקום יין: לימא רב. דאמר
שלא יקדימו [ו]יבואו
חובת היום עדיפא מתדיר דאמר
ואחר כך זמן והלכתא סוכה ואחר כך זמן: משמר שזמנו קבוע [וכו'] ושאר
קודם השבת בזמן שהיא
כבית שמאי: ורבה כב"ה. דאמרי
לפני הרגל, ואי אפשר
קרבנות צבור: לאתויי מאי לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת
שלא יתעכבו עד אחד
כוכבים: והוא מקריב את הכל: לאתויי מאי לאתויי קייץ המזבח: מתני'
תדיר עדיף: אלא שהיין גורם כו'.
בשבת בזמן שהוא אחר
אי לאו דהאי טעמא נמי איכא משום
הרגל, תקנו חכמים לשאר
ג יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין לאחריה היו כל המשמרות שוות
תדיר לא הוו מקדמו ליה דחובת היום
משמרות לחלוק בלחם
בחילוק לחם הפנים חל להיות יום אחד [להפסיק] בינתים משמר שזמנו
ד
הפנים. ויש מי שאומר
עדיפא: אי לאו סוכה. אי לאו
יום טוב סמוך לשבת
קבוע היה נוטל עשר חלות והמתעכב נוטל שתים ה ובשאר ימות השנה
ישיבת סוכה מי לא אמרינן זמן כגון
מלפניה, כגון דמקלע יום
הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש רבי יהודה אומר הנכנס נוטל שבע
הולכי דרכים דפטורין מן הסוכה
טוב באחד בשבת, כל
❖
(שם)
יום טוב דהוא, דצריכין
והיוצא נוטל חמש הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום בילגה לעולם חולקת
אומרין זמן בשביל המועד כמו בשאר
משמרות למיתיא מן מעלי
בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה: גמ' מאי מלפניה ומאי מלאחריה
רגלים: דחמץ עיקר. שהוא חובה
[שבתא]. ומאחריה, כגון
ליום: ומצה טפל. שהוא של שבת
דמקלע יום טוב במעלי
רבינו חננאל
אילימא לפניה יום טוב ראשון לאחריה יום טוב אחרון היינו שבת שבתוך
[שבתא], כל יום טוב
שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא
החג אלא לפניה יום טוב אחרון לאחריה יום טוב ראשון מ"ט כיון דהני מקדמי
חלק כחלק יאכלו. השוה
[דהוא], דצריכין משמרות
אלמא תדיר עדיף: פר העלם דבר
בין אכילה לעבודה, מה
לאתחורי עד בתר שבתא.
והני מאחרי תיקנו רבנן מילתא כי היכי דניכלו בהדי הדדי: חל יום אחד:
עבודה, פי' עבודה של
תקינו להו רבנן לכל
של צבור. אם אירע בהן ברגל
אמורי הרגלים שאמרנו
המשמרות לחלוק בלחם
והני
שעברו עבירה בהוראת ב"ד: קייץ
הפנים. מתני' חל [יום]
בה שכל המשמרות שוין
המזבח. כשהוא בטל שכלתה הקטרת תמיד ואין מביא נדר ונדבה היו שופרות שם שנותנין בהם מעות כל מותרות השנויין בהש"ס בכל מקום
אחד להפסיק בינתים כו'.
בחילוקה (הן) [כן] חלק
(פיס') פי'רוש אחד מימי
אכילת לחם הפנים כולן
וכ"מ שאמרו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ומהן לוקחין עולות לקייץ המזבח. ולשון קייץ כאדם האוכל תאנים בקינוח סעודהד):
(חל יום) [יום חול]
לוקחין ממנו. (ובא בכל
מתני' בין מלפניה בין מלאחריה. מפרש בגמרא שחל יו"ט לאחריה דלא הוי ליה שבת שבתוך החג ואפ"ה הואיל וצריכין להקדים ביאתן
להפסיק בין יום טוב
אות נפשו, אף אכילה
מע"ש בשביל יו"ט שהרי בשבת לא יוכלו לבא חולקין בלחם הפנים וכן ה) אם חל שמיני לפניה בע"ש אע"פ שאין השבת בתוך
לשבת וזהו בינתים כאשר
כיוצא בה). והני מילי
פירש הנה והוא המביא
ברגלים, אבל בשאר ימות
החג חולקין בו הואיל ולא יוכלו ללכת: חל יום אחד להפסיק בינתים. כגון שחל יו"ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולין לבא באחד בשבת
לידי עיכוב. (כו') עד
השנה, לבד ממכריו וגו',
והם קדמו ובאו מע"ש או שחל יו"ט האחרון בחמישי בשבת שהיו יכולין לילך מע"ש ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין
המתעכב נוטל (פי) שנים.
מה מכרו אבות זה לזה
אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותן בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה: הנכנס נוטל שבע.
פי' כגון שחל יום טוב
אני בשבתי ואתה בשבתך,
האחרון להיות בחמישי
כל המשמרה זוכה בכל
מפרש בגמרא שהמשמרות מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית כדאמרינן בגמרא בברייתא: הנכנסים חולקין ביניהם
בשבת, ויש במשמרות
הקרבנות הבאות בשבתה.
בצפון. את המגיע לחלקן כדאמרינן בגמרא כדי שיראו הנכנסין שהצפון עיקר שהרי קבעו הכתוב לשחיטת קדשי קדשים: והיוצאים
פיסקא [בעצרת וכו'].
מי שעיירותיהן רחוקות
חולקים בדרום. כדי שיראו שהן יוצאין והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר: בילגה. שם המשמרה: לעולם חולקת בדרום.
ונמנעין מלצאת בערב
אתמר רב אמר סוכה ואחר
שבת ומתאחרות וצריך
כך זמן, פירוש מקדים
ואפי' כשהיא נכנסת קנס הוא שקנסוה כדמפרש בגמרא : וטבעתה קבועה. כ"ד טבעות היו בעזרה במקום בית המטבחיים כנגד עשרים
להתעכב עד אחד בשבת.
ומברך לישב בסוכה ואחר
וארבע משמרות והיו נתונות באבני רצפה והטבעת פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה
(מה) [וזו] היא משמר
כך זמן, סבר חיובא
לתוך הרצפה וטבעת של בילגה קבועה ואינה נהפכת כדי שתשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה: וחלונה סתומה. חלונות היו בבית
המתעכב (כזה) ששנינו.
דיומא עדיף לאקדומה.
משמר שזמנו קבוע, והוא
רבה בר בר חנה אמר
החליפות בעובי כותלי התאים שבצפונו של היכל ששם גונזין את סכיניהן כדתנן במסכת מדות וסתמו חלונה של בילגה:
משמר היוצא ומשמר
זמן ואחר כך סוכה,
גמ' הנכנס נוטל י' חלות,
סבר תדיר קודם. ורב
אמר לך הא הודאה בעלמא הוא, ולית ביה תדיר קודם. וחלוקת בית שמאי ובית הלל, קמו והמתעכב, כגון זה שפירשנו למעלה נוטל שתים. וכן בזמן שחל יום טוב הראשון בשני בשבת, נמצא משמר היוצא
בה רב ורבה בר (רב הונא) [בר חנה] וכל חד מינייהו אסיק מימריה כתרוויהו. ואתינן לאכרועי מתעכב לחוג, שאינו יכול לילך ולחזור בו ביום, הלכך נוטל שתי חלות יתירות. ושאר כל ימות השנה הנכנס
מדתנן הילך מצה תחלה, דהיא תדירה, והדר חמץ דהוא חיובא דיומא, ואמר לך רב תנאי היא. נוטל שש והיוצא נוטל שש. ר' יהודה אומר הנכנס והן באי שבת, נוטלין ז' חלות, שתים יתירות על יוצאי השבת,