יב:
סוכה פרק
ראשון סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין
מסככין בהן. בתחילה משום גזירת אוצר לא גרסינן לכתחילה
אין מסככין בהן ולא קתני אינה סוכה משמע מדאורייתא סוכה היא
עט א
א) ב)
ג)
דדיעבד נמי לא מהני מדרבנן מדקאמר הא מדאורייתא שפיר
הלכך על כרחך במניחן עכשיו לשם סכך קאמר ומדרבנן ולא בנמלך
ד)
דמי משמע אבל מדרבנן לא וא"ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין
על המונחין ועומדין דפסולה מדאורייתא וגבי חוטט בגדיש קתני
ה) ו)
גידולו מן הארץ קתני מתניתין אין מסככין בו אף על
אינה סוכה משמע לגמרי אינה סוכה דפסולה מדאורייתא אלמא בשלא
פ ב
❖
גב דדיעבד נמי אינה סוכה אפילו
נענע הסכך לשם סוכה קאמר אבל
מדאורייתא וי"ל דשאני התם דליכא
נענע כשר דהא אסיק אדעתיה ותיקן
דאין מסככין משום גזרת אוצר הא דאורייתא
למיטעי ומהא דקתני מתניתין ואם
וליכא למיגזר בה משום זימנא אחריתי
שפיר דמי התם דקתני אינה סוכה אפילו
רבינו חננאל
היו מותרות כשרות לא מצי למידק
שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא
דיעבד מדאורייתא נמי אינה סוכה אמר
הא דיעבד שפיר דמי,
יעוות: סככה בחיצים. בית יד של
מידי דאפילו תחילתו הניחן לייבשן
משום גזרת אוצר,
רב יהודה אמר רב א סככה בחיצין זכרים
חצים פלקיי"ש בלע"ז: זכרים. כעין
מהני התרתן כאלו הוא נענוע
הא מדאורייתא כשרה.
דלעיל: בחיצים זכרים כשרה.
כשרה בנקבות פסולה זכרים כשרה פשיטא
כדמפרשה מפני מה
שלנו שתוחבין אותה בבית קיבול של
❖
ז)
אמרו חבילי קש וחבילי
מהו דתימא ניגזור זכרים אטו נקבות קמ"ל
חץ: כשרה. דאע"ג דכלים נינהו
לא דמו לשאר פשוטי כלי עץ כמו
עצים וחבילי זרדים אין
(אמר מר) בנקבות פסולה פשיטא מהו
דף של נחתומין דפרק המוכר את
פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:
מסככין בהן, פעמים
שאדם בא מן השדה
נקבות. שיש נקב בראשו והחץ עשוי
דתימא בית קבול העשוי למלאות לא שמיה
הבית דמקבל טומאה
גליון הש"ס
וחבילתו על כתפו כו'
מדרבנן דהני אפילו מדרבנן טהורין
כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו
קיבול קמשמע לן אמר רבה בר בר חנה
תוס' ד"ה מהו דתימא
עד ונמלך עליה לסיכוך,
כדפרישית לעיל גבי מסגרתו
מקבלין שבכלי עץ וראויין לקבל
כו' משמע מהכא דשמיה
גזרה (שמא) [שלא] לסכך
א"ר יוחנן סככה באניצי פשתן פסולה
ב
למעלה היתה: בנקבות פסולה.
קיבול.
עתה בחבילות שהביאם
טומאה ופסולה: העשוי למלאות.
❖
בהוצני פשתן כשרה והושני פשתן איני יודע
היום, אטו חבילות (שמא)
מילוי עולם שלא להתרוקן עוד: אמר
קצת תימה כיון דעשוי למלאות ה"ל
[שהיו] אצלו מונחות
מהו והושני עצמן איני יודע מה נפשך אי
רבה בר בר חנה. שמעתי ג' דברים
גולמי כלי עץ דטהורים כמו קתא
ליבשם ונמלך עליהם
דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה אבל תרי
להניחם עכשיו לסוכה,
לעזי רש"י
מר' יוחנן השנים פירש והשלישי השיב
דסכינא עד שלא שם הברזל:
ועל זה אמרה [תורה]
מהו
ולא דייק הוצני קרי ליה או דלמא תרי
דתימא בית קיבול העשוי
איני יודע: סככה באניצי פשתן
תעשה ולא מן העשוי.
פלקיי"ש (פליקי"ש).
ולא דייק נמי הושני קרי ליה אמר רב יהודה
והאי בהחוטט אינה
למלאותלאשמיהביתקיבול
פסולה. שכן ראויה ליטמא בנגעים
קני חיצים.
סוכה. שמע מינה דאפילו
צרבי"ש (צירי"ש).
קמ"ל. $ משמע מהכא דשמיה קיבול
כדאמר בבמה מדליקין
הני שושי ושווצרי מסככין בהו אביי אמר
מדאוריתא פסולה משום
מסרק לפשתן.
וקשה לפירוש הקונטרס דסוף ארבע
האונץד) של פשתן משיתלבנו ה)(פי' אניצי)
תעשה ולא מן העשוי.
ריטש"א (רישיט"ש).
בשושי מסככין בשווצרי לא מסככין מ"ט כיון
אמרי משמיה דרב סיככה
אגודות פשתן.
מיתות גבי כדור
לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש
דסרי
בהיצין זכרים כשרה,
פלי"א. L»»רך.
ועשאן אונץד) שקורין רישט"א: בהוצני
ואימום דפירש שם בקונטרס דנחלקו
אלו עצים הן, והן
ארנייז"א. לענה.
פשתן. שמעתי מר' יוחנן כשרה דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל
ר' אליעזר וחכמים בסדר טהרות דחכמים אומרים אין מקבלין טומאה
עשוין לעשות מהן חצים.
ארב"א (אירב"א)
ואם העצים הללו נכנסין
פליקר"א (פוליקייר"א).
ולא נשרה במי המשרה ולא נופץ במכתשת: והושני פשתן איני יודע.
לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול דאיתקש
בברזל, כשרין (לעשות)
עשב.
אם כשרה או פסולה: והושני עצמן איני יודע. מאי קרי ר' יוחנן
לשק והאי הואיל וקיבולו נעשה למלאות ולהיות מילואו לתוכו עולמית
[לסכך] בהן, אבל אם
הושני: מה נפשך. לפרש בהם: שמא דייק. במכתשת ולא נפיץ
לא שמיה בית קיבול ור' אליעזר אומר מקבלין טומאה דשמיה בית
חקוקים והן נכנסין בהן,
כיון שיש להם חלל כדי
במסרק קרי הושני ואמר בהו איני יודע: אבל תרי. שרוי במי המשרה:
קיבול ולפירושו אתיא מסקנא דשמעתין כר' אליעזר ורבי אליעזר
ליכנס בו החץ ולמלאותו
ולא דייק. הוי בכלל הוצני כי ההוא דלא תרי ולא דייק וכשרה: או
שמותי הוא ודוחק לומר דהכי קאמר קמשמע לן דכי האי דחיצין
עכשיו כיון שיש בו
דלמא תרי ולא דייק נמי הושני קרי להו. ואף הן בכלל ספיקא ולא
שמיה בית קיבול לפי שפעמים שנוטלין הברזל מן העץ ועוד קשיא
בית קבול חשובין ככלים
ומקבלין טומאה, ופסולין
הוה פשיטא ליה להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק: שושי. פליי"א
מהא דתניא במס' כלים פ' י"ח התפילין ד' כלים ואין לך עשוי
הן לסיכוך. כמשנתנו שאין
בלע"ז: שווצרי. ארניז"א בלע"ז. שושי ושווצרי מיני ירקות. ורבי מכיר
למלאות יותר מתפילין ובסנהדרין ו)הארכתי ובמסכת כלים פרק כ"ו
מסככין אלא בדבר שאינו
מקבל טומאה. אניצי
אמתניתין דצרור המעות ר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין:
פירש שווצרי ארב"א שקורין פלקיר"א והוא שעליו רחבין וגדל ביערים:
באניצי פשתן. פי' בקונטרס שכך ראוי ליטמא בנגעים כדאמר
פשתן, פשתים דדיק ונפיץ
מסככין בהם. שאינם מקבלין טומאה לפי שאינן מאכל אדם:
העומד לטויה. הוצנין,
פ' במה מדליקין האונץ של פשתן
דסרי
פשתי העץ דליתיה לא
דייק ולא נפיץ. הושני,
משיתלבנו פירוש אניצי פשתן לאחר שתקנו במסרק שקורין צרינ"ש בלע"ז משמע שר"ל שהפשתן עצמו מטמא בנגעים קודם טוויה ולפירושו
לא איפרשא היכי נינהו.
אתיא שמעתין כרבי יהודה דפלוגתא היא במסכת נגעים פרק י"א ומייתי לה בפרק במה מדליקין דתנן שתי וערב מטמא
שושי ושואצרי, שמות עצי
בנגעים מיד דברי ר"מ רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד והאונץ של פשתן משיתלבנו ותמיהה היאך פשתן מטמא בנגעים לשום
השדה, ושוצרי מפורש
שריחם רע.
תנא הא שתי וערב כתיב ועוד דנמצא רבי יהודה מיקל טפי מרבי מאיר בשתי ומחמיר באונץ וכי תימא באונץ לא פליגי ושמעתין ככולי
עלמא אכתי מאחר דנראה לטמא בנגעים כשהוא אונץ היאך יוצא שתי מידי טומאה עד שישלק ועוד דאמרינן בפרק במה מדליקין
סומכוס אומר סיככה בטווי פסולה מפני שמטמא בנגעים כמאן כי האי תנא דתנן ומייתי מתניתין דנגעים משמע בהדיא דאין מטמא
בנגעים אלא טווי ומיהו בההוא שמעתא גופא פי' בקונטרס אונץ של פשתן שלא נטוה ורוצה לומר דפליגי ועוד קשיא דקאמרינן התם אמר
אביי ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד רבי שמעון בן אלעזר הא דאמרן דקתני התם ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן
העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן והשתא היאך אמרו דבר אחד הא מיפלג פליגי דסומכוס טווי קאמר ור' שמעון
בן אלעזר קאמר פשתן אפילו קודם טוויה וכי תימא דלאו דוקא פשתן כמו לענין שלש על שלש מכל מקום מנלן דאיירי בטווי טפי מבאונץ
מאחר דאשכחן רבי יהודה דמטמא אונץ בנגעים לכך נראה כמו שפירש בערוך דאונץ הוא מטוה של פשתן ושתי וערב דקאמר ר"מ היינו
בצמר שניכר בו מהו ערב מהו שתי שזה טווי כלפי היד וזה טווי כלאחר יד אבל דפשתן הכל שוה ואין ניכר ורבי אליעזר בפ"ק דמסכת ע"ז
דאייתי ליה תרי קיבורי ואמרי ליה הי דשתיא הי דערבא יש לפרש בשל צמר שהדבר ניכר אי נמי בשל פשתן ולבקיאין כגון רבן
של טרסיים ניכר איזה ראוי לשתי ואיזה ראוי לערב ואניצי פשתן נמי אומר ר"ת שהוא מטוה ור"ש בן אלעזר וסומכוס בטווי דווקא מיירי
אבל קשה דבמס' נדרים פ' ר' אליעזר אומר פותחין דאמרינן שמא שערה נאה דומה לאניצי פשתן ז)(ואינה ראויה כלל) ועוד תניא
בספרי יכול לא יביא גיזי צמר ואניצי פשתן ויתחמם בהן ת"ל שעטנז משמע דאניצי פשתן דומיא דגיזי צמר שלא נטוה ועוד
סוגיא דשמעתין מוכחא דהוא פשתן שלא נטוה ודייק ונפיץ מדקאמר בהוצני פשתן כשרה בהושני פשתן איני יודע ומשמע דמספקא ליה בתרי
ולא דייק ודייק ולא נפיץ מכלל דדייק ונפיץ פשיטא ליה דפסולה והיינו אניצי לכן נראה דאניצי פשתן ודאי לאו טווי הוא ואע"ג דאינו מטמא
בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן לפוסלו לסכך כדאשכחן לקמן דאיכא דפסיל נסרים משופין משום גזירת כלים ואפילו
מאן דמכשר התם מצי למיפסל הכא והא דקאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה מדאורייתא קאמר והוא הדין כשאין טווי מדרבנן כדקאמר ר'
שמעון בן אלעזר חוץ מפשתן דמשמע פשתן כגון אניצי ואמרו דבר אחד דקאמר משום דלר' יהודה דאין מטמא בנגעים עד שיתלבנו לא מיפסלי
אניצי לסוכה כיון דרחוקין מטומאה אבל סומכוס קאמר סיככה בטווי דמשמע מיד ואפילו תימצי לומר דפסיל ר' יהודה מדרבנן קודם ליבון
כמו ר"ש בן אלעזר קודם טוויה על כרחך סומכוס מדאורייתא קאמר מדקאמר מפני שמטמא בנגעים והא דלא קאמר ר' שמעון בן אלעזר
וסומכוס ור' מאיר אמרו דבר אחד בסדר המשנה אין כתיב דברי ר' מאיר במס' נגעים וכ"ש דניחא טפי הא דקאמר כמאן כי האי תנא
ולא קאמר כמאן כר"מ ועוד משום דר' מאיר לא איירי בסיכוך אע"ג דהא בהא תליא דכיון דמטמא מיד א"כ יפסול לסכך מדרבנן באניצי
פשתן ולעולם אוניץ של פשתן דר' יהודה טווי כדפירש הערוך וצ"ע ועוד י"ל דרבנן דפליגי עליה דסומכוס סברי סיככה בטווי כשרה אע"ג
דמטמא בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות והיינו אמרו
דבר אחד במה שאין מסככין בדבר המטמא בנגעים דליכא למימר דחוץ מפשתן דקאמר ר"ש בן אלעזר בבגד פשתן איירי וכרבנן כמו אין בו
משום שלש על שלש דהיינו בגד דהא לאו מלתא היא דבההוא נמי ה"ק כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש חוץ מן היוצא מן הפשתן:
אפקותא