יג:
סוכה פרק
ראשון סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ירקות
שאמרו חכמים. בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת
אלא. אתחלתו קאי והכי קאמר אין תחילתו פסול עד שיהא הוא
פו א
א)
ב)
ועולשין ותמכא וחרחבינא דקות הן מאד טינב"ש בלע"ז
כשיעור שיריו דהיינו אחד אלמא לרבנן שלשה דקאמרינן לעיל למצוה
דאי לעכב הא מני לא רבי יוסי ולא רבנן: איסורייתא דסורא.
הלכך אין חוצצין בהן בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא
❖
פז ב
ג)
חבילי קנים שהיו עושין למכור בשוק ומוכרין אותם במנין: מסככין
דגזור רבנן עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ מפני הטומאה דלמא סמכו
פח ג
בהן. ואין בהם משום גזרת אוצר
עלייהו נמי לכי יבשי ומיהו מדאורייתא
לעזי רש"י
דכל ימות השנה לפי שאין דרך
חייצי דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל
אלא אימא עד שתהא תחלתו כשיריו אחד
פט ד
להצניעם באגדם: אלא למנינא
אדם נינהו ולכי יבשי אין חציצתן חציצה
צ ה ו
דרש מרימר א הני איסורייתא דסורא מסככין
יונק"ש (יונקיירי"ש).
בעלמא. אגדינהו עד שימכרו
אגמון.
כדמפרש דמפרכי ונפלי ומביאין את
בהו אע"ג דאגדן למנינא בעלמא הוא דאגדן
❖
טינבי"ש. דקות, רזות.
והלוקחן לייבשן מתיר אגדן הלכך
הטומאה בעודן לחין דכל כמה דלא
א"ר אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרה
צא ז
המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך
יבשו אהל הוא מדאורייתא כדפירש
ראשי מעדנים שלהן כשרין והא אגידי
❖
להתיר אגדן: צריפי. כמין כוך
בקונטרס ומה שהוזקק לפרש מדרבנן
רבינו חננאל (המשך)
מתתאי אמר רב פפא דשרי להו (ואמר)
עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי
דאי חשיבי אהל מדאורייתא הוא לענין
דניחא ליה לסכוכי בהן.
רב הונא בריה דרב יהושע אפילו תימא
עופות: דאורבני. עשוי מענפי
הבאה אם כן לענין חציצה נמי ואי
לימא כתנאי סוכי, פי'
רבינו חננאל
אמירי, תאנים ובהן תאנים
דלא שרי להו כל אגד שאינו עשוי לטלטלו
ערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב
לא חשיבי אהל לענין חציצה אם כן
איסורייתא דמחוזתא.
פרכילין ובהן ענבים קשין
לא שמיה אגד א"ר אבא אמר שמואל ירקות
ולמעלה קושרין ראשי הנצרים בחבל
לענין הבאה נמי לא דלא דמי להנהו
פירוש אגודות של עצים
ובהן שבולים מכבדות
קשר אחד כעין כלי מצודות שצדין
דחשיב בפרק שמיני דאהלות
שקושרין אותן למוכרן
ובהן תמרים, כולן אם
שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו
במספר כך וכך אגודות.
פסולת מרובה על האוכלין
דגים קטנים שעושין בגומא שקורין
גבי מביאין ולא חוצצין דהתם היינו
בפסח מביאין את הטומאה ואין חוצצין
צריפי דאורבני. פי' צריפין
כשרה ואם לאו פסולין,
יונק"ש אבל אין בצריף שלשה וארבעה
טעמא משום דדבר המקבל טומאה
שמסככין אותן במורביות
אחרים אומרים עד שיהו
בפני הטומאה ב ופוסלין בסוכה משום אויר
בתי אריגה כמו שיש למצודה: ראשי
אינו חוצץ מפני הטומאה אבל לא
של ערבה, וקושרין
קשין מרובין על הידות
מ"ט כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן
את ראשיהן [ומשלשליו
ועל האוכלין. מאי לאו
מעדנים. קשר העליון. מעדנים כמו
שייך למיתלי טעמא בהכי דהא מפרש
אותן] מהנה ומהנה בגג,
בהא קמיפלגי, תנא קמא
דליתנהו דמי ואמר רבי אבא אמר רב
טעמא משום דכי יבשי מפרכי ונפלי
התקשר מעדנות כימה :
וקושרין עוד קצותן
סבר הקוצר לסיכוך אין לו
הונא הבוצר לגת אין לו ידות ורב מנשיא
ג
למטה שלא יפרדו. פי'
ידות, לפיכך תני עד שיהא
מתתאי. לצד פיו הוא קלוע: דשרי
ולא מסתבר למימר דאסוכה לחודה
ראשי [מעדנים] כדכתי'
פסולת מרובה על האוכל
בר גדא אמר רב הונא ד הקוצר לסכך אין
להו. מתיר ראשי החוט שהוא קלוע
קאי דלכאורה אכולה מלתא קאי ועוד
התקשר מעדנות כימה.
בלבד. ואחרים סברי יש לו
לו ידות מאן דאמר קוצר כל שכן בוצר
דאי בהכי תלי טעמא ממתניתין
בו ואינו צריך להפקיע הקליעה:
ואלו הקשרין אין עשוין
ידות וידות כמו האוכל הן
ליטלטל בהן. ותנן נמי
ופסולין הן לסיכוך, לפיכך
שאינו עשוי לטלטלו. כגון זה
דאהלות שמעינן ליה דקחשיב אוכלין
דלא ניחא ליה דלא נימצייה לחמריה מאן
בכלים פרק כ"א בענין
[תני] עד שיהא פסולת
טמאין אלא ודאי מדרבנן הוא דאין
שמשהתיר קשר העליון אם אתה
דאמר בוצר שאין לו ידות אבל קוצר יש
(המחיצות) [המחצלות]
מרובה על האוכל ועל
חוצצין הכא והא דלא חשיב להו גבי
מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו
וכן המתיר ראשי מדנין
הידות. ר' אבא [ד]אמר
לו ידות דניחא ליה דליסכך בהו כי היכי
טהורה. נחלקה לארכה
בוצר אין לו ידות אבל
הנהו דאהלות משום דהתם מדאוריי'
אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את
דלא ליבדרן נימא דרב מנשיא בר גדא
ונשתיירו בה שלשה
קוצר יש לו ידות, כתנאי
הנצרים: ירקות שאמרו חכמים.
והכא מדרבנן אבל קשה דהיכי מצי
מעדנים של ששה (ששה)
הוא, דהא תנא קמא אמר
תנאי היא דתניא ה סוכי תאנים ובהן תאנים
למימר דלאו מאכל אדם נינהו הא
בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור
טפחים טמאה. ירקות
אין לו ידות. לרב מנשיא
פרכילין ובהן ענבים קשין ובהן שבלים
פוסלין הסוכה, מאי טעמא
נמי תנאי הוא, דהא אחרים
אמרינן בפרק כל שעה
חזרת ועולשין ושאר חברותיהן דקות
כיון דלכי יבשי פרכי
אומרים יש לו ידות. ודחה
מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה
מה מצה שנקחת בכסף מעשר
הם טינב"ש בלע"ז הלכך אין חוצצין
ונתרי כמאן דלתניהו דמי,
לא לעולם אפילו אחרים
על האוכלין כשרה ואם לאו פסולה אחרים
אף מרור כו' ומהאי טעמא ממעט
בפני הטומאה אם סיכך בהן גג
ואותו מקום המסוכך
מודו דהקוצר לסיכוך אין
בירקות כאויר הוא, ואע"פ
לו ידות, והכא כגון שקצרן
הרדפני דאין יוצאים בו ידי מרור
ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא
אומרים עד שיהו קשין מרובין על הידות
שעכשיו מסוכך הוא, ואם
לאוכלה, שצריך להיד כדי
כדפירש שם בקונטרס דהרדפני אינו
יסמכו עליהן לחוץ בפני הטומאה
ועל האוכלין מאי לאו בהא קא מיפלגי
יש בו ג' טפחים פסולה.
להיות תופש בהן אוכל,
אמר ר' אבא אמר רב הונא
לפיכך כמו האוכל הן
נקח בכסף מעשר דאינו מאכל ואנן
דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי. מיהו
דמר סבר יש להן ידות ומר סבר אין להן
הבוצר ענבים לדורכן לגת
חשובין להכניס הטומאה.
בעינן אוכלין דומיא דיין ושכר ובקר
בעודן לחין חוצצין מדאורייתא משום
ידות לרבי אבא ודאי תנאי היא לרב מנשיא
אין לו ידות, כלומר אין
וכבר פירשנוהו דין הידות
וצאן והגהה היתה שהגיה הר' יהודה
דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם
רצון הבוצר בגת להיות
בפרק העור והרוטב. וכיון
בר גדא מי לימא תנאי היא אמר לך רב
בענבים ידות, ולדורכן הוא
שקצרן לאכילה אע"פ
נינהו ג)(דאי מקבלי טומאה לא חייצי
בפירוש רש"י דלא מקבלי טומאה
מנשיא דכולי עלמא סברי הקוצר לסכך
בעי והידות שואבין היין.
שנמלך עליהן מאכילה
בפני הטומאה) ולכי יבשי אין חציצתן
משום דלאו מאכל אדם נינהו ואינו כן
ורב מנשיא בר גמדא אמר
לסיכוך, תורת הידות לא
אין לו ידות והכא במאי עסקינן כגון
ו
חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי:
אלא מאכל אדם הן ואפ"ה חייצי
רב הונא, הקוצר לסיכוך
זזה מעליהן. ואקשינן אי
שקוצצן לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך אי
אין לו ידות. ואסיקנא מאן
הכי אפילו לרבנן לא
ומביאין את הטומאה. בעודן לחין
מדאורייתא כל זמן שלא הוכשרו כדתנן
דאמר קוצר לסיכוך אין
בטלה טומאה מינייהו,
קוצצן לאכילה מאי
טעמייהו דרבנן וכי
וכל כמה דלא יבשי אהל הוא
במסכת אהלות פ"ח גבי
לו ידות, כל שכן בוצר
דהא קיימא לן דלא בטלה
מדאורייתא: ופוסלין בסוכה משום
מביאין וחוצצין קחשיב אוכלין טהורין
תימא קסברי רבנן
כיון דנמלך עליהן
שודאי אין לו, אבל דר'
טומאה במחשבה, אמאי
אבא דאמר בוצר אין לו
מטהרי. דתנן בפרק כ"ה
אויר. כשיעור שאויר פוסל בה דהיינו
דהיינו שלא הוכשרו וגבי מביאין ולא
לסיכוך בטלה ליה
מחשבתו ומי בטלה
ידות, הני מילי בוצר דניחא
בכלים כל הכלים
בשלשה טפחים כדאמרינן לקמן
חוצצין קא חשיב אוכלין טמאין דהיינו
ליה מחשבה בהכי
והתנן ז כל הכלים
ליה דלא להוי להן ידות
שהוכשרו וכן מוכח בהדיא פרק לא
בפירקין אויר בשלשה. ולא
דלא נמציה לחמריה, אבל
יורדין
קוצר לסיכוך יש לו ידות
יחפור
בשמעתין
משערינן להו לפסול כשיעור שאר
דרקיק ודווקא בתלושין עסקינן דאלו מחוברין לא מביאין ולא חוצצין
סכך פסול דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא וסכך פסול אינו פוסל אלא
בארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד אלא כי אויר דיינינן
כדתנן בפ"ח דאהלות אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים
להו לחומרא ובשלשה: הבוצר לגת. הבוצר ענבים לדרוך אותם אין
והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו חכמים כלומר גבי
להם ידות להביא העץ טומאה על האוכל לפי שאינו צריך לבית
מביאין וחוצצין דקחשיב התם בריש פרק ח' האירוס והקיסום וירקות
אחיזה ולא ניחא ליה בהן וכי אתרבו ידות לטומאה בהעור והרוטב
חמור ודלעת יוונית דהנהו אפילו מחוברין חייצי דקביעי וקיימי ואין
הני מילי ביד הצריכה או בכלי או באוכל: הקוצר
הרוח מנענען אבל שאר ירקות המחוברין מתנענעין ברוח והוו להו
לסכך. אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה
כטלית וספינה שהיא שטה על פני המים ואפילו בעידנא דלא ניידי
ואין מביאין ואין חוצצין מדקתני בסיפא קשר את הספינה בדבר שהוא
בחיבורין דאוכל בסכך לא מיבעי ואי לאו דפסולת מרובה עליו
הוה פסיל לה לסוכה: מאן דאמר. דקוצר לסכך אין לו ידות:
יכול להעמיד כבש את האבן על גבי טלית מביאה את הטומאה הא
כל שכן בוצר. לגת דלא ניחא ליה בהנך ידות: דנמצייה
לאו הכי לא אבל כשהן תלושין ומונחין בחלון או כנגד ארובה חייצי
לחמריה. מוצצות את היין ומפסידות: דלא ליבדרן. ניחא
ושאר ירקות כדאמרינן בפרק לא יחפור עשבים
שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין:
ליה באוכל המחובר בהן שאם יבדיל ראשי שבלים מן הקשים
דלא ליבדרן. פ"ה שאם יבדיל ראשי שיבולים מן הקשין יתפרדו
שמא יתפזרו וילכו לאיבוד: נימא דרב מנשיא. דאמר קוצר
אין לו ידות תנאי היא: סוכי תאנים. ענפי תאנים:
וילכו לאיבוד וי"מ שיכבידו ראשי שבלין על הקשים ולא
יתפרדו הקשים מעל הסוכה ברוח: אם פסולת מרובה על
פרכילין. זמורות: מכבדות. ענפי דקל: כשירין. לסכך: על
האוכלין כשרה. אבל אוכל מרובה פסולה אע"ג דאמר בפרק העור
הידות. כדי בית יד סמוך לאוכל אף הוא צריך ביטול שגם הוא
מקבל טומאה: לרבי אבא. דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר
והרוטב בית שסיככו בזרעים טיהרו משום
דבטלינהו יש לחלק בין בית לסוכה דבסוכה לא בטילי דעביד דסתר
יש לו ודאי תנאי היא על כרחיה מבעי למימר אנא דאמרי
לה אחר החג אי נמי בעינן דלא מקבלי טומאה בשעת סיכוך משום
כאחרים דאמרי יש לו דאילו תנא קמא לא מיתוקם כוותיה דהא
תעשה ולא מן העשוי אי נמי התם כשעשה בהן שינוי מעשה דבמחשבה
אמר אין לו ואי בקוצר לאכילה ונמלך לסיכוך כל שכן דהוה ליה
לא סלקי מטומאה והכא בשלא עשה בהן שינוי מעשה כדמוכח בתר
למימר יש לו וקאמר אין לו הלכך לא מיתוקמא כרבי אבא:
אלא לרב מנשיא. דאמר קוצר לסכך אין לו מי מידחיק לאוקמי
הכי דפריך אי הכי מ"ט דרבנן דמה שמניחן ע"ג הסוכה לא חשיב שינוי
מילתיה כתנאי ולמימר אנא אמרי כתנא קמא ואחרים פליגי או
מעשה וכן בפרק לא יחפור דאמר רקיק אינו
מוקמינן למתניתין בקוצר לאכילה ונמלך לסכך ומשום הכי אמרי
ממעט בחלון כדקאמרינן התם משום דלא מבטל ליה ופריך ותיפוק
אחרים דיש לו ידות אבל בקוצר לסכך אחרים מודו נמי דאין
ליה דהוי דבר המקבל
טומאה דלא מהני ביטול בלא שינוי מעשה:
לו: ומי בטלה מחשבה.
קבלת טומאה
בהכי ואפילו לא
כל
נטמאו קודם שנמלך
מיהו ירדה
להן תורת קבלת טומאה על
ידי מחשבה ראשונה ומי
בטלה קמייתא
במחשבה בתרייתא:
יורדין