סוכה פרק
ראשון סוכה
טו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה. סתם תקרה בנסרים שיש
מאיר אומר נוטל אחת מבינתים אבל לא יפקפק. שאין
צה א
א)
ב)
בהן ארבעה: מעזיבה. רצפת טיט ודומה לו במקרא בספר עזרא
פקפוק מועיל לו ורבי מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין
ג)
ויעזבו את ירושלים עד החומה מלאוה מתוכה עפר להחזיק
בנסרים וע"י פסל שבינתים מיתכשרא ולשמואל דאמר לקמן
ד)
החומה: ר' יהודה אומר. ב"ש וב"ה
נחלקו בדבר: ב"ש אומרים.
סכך פסול פוסל באמצע בארבעה מיתוקמא כדפריש' לעיל דניהוו
צו ב ג
ה)
אם בא לישב תחתיה לשם סוכה:
שני פסלים באמצע ואין בו אלא שמנה
מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודה
מפקפק. סותר ומנענע את כולן
אמות דדופן עקומה אמרינן עד
ואח"כ נוטל אחת מבינתים ונותן
הכתלים ומפקינן להנך נסרים מן
אומר בית שמאי אומרים מפקפק ונוטל אחת
ד
פסל במקומה ולקמן מפרש למה לי
הסוכה אי נמי ס"ל כרב דאמר לקמן
מבינתים ובית הלל אומרים מפקפק או נוטל
א
תרתי: וב"ה אומרים מפקפק. משום
סכך פסול בין מן הצד בין באמצע
❖
ו) ז)
אחת מבינתים רבי מאיר אומר נוטל אחת
❖
ח) תעשה ולא מן העשוי ואין צריך לתת
בארבע אמות הלכך לא פסלי נסרים
מבינתים ואינו מפקפק: גמ' בשלמא ב"ה
פסל. ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר
שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד
טעמייהו משום תעשה ולא מן העשוי אי
רבינו חננאל
בנסרים שיש בהן ד' לסכך את כולה
כך פירש בקונטרס והדין עמו שפירש
לעזי רש"י
מפקפק עביד ליה מעשה אי נוטל אחת
מתני' תקרה שאין עליה
והיינו כרב ושמואל מתרץ לה לקמן
כן דבתקרה שנסרים שלה רחבים
מעזיבה. נסרים שהבית
אישפונדי"ש. לבזבזים,
מבינתים עבד בה מעשה אלא בית שמאי
בגמרא: או נוטל אחת מבינתים.
ארבעה איירי דסתם תקרה כך היא
מקורה בהן ואין עליהם
קרשים (שבשפת המיטה)
ואינו צריך לפקפק דבהכי סגי
מאי טעמייהו אי משום תעשה ולא מן העשוי
❖
ומדפסלי נסר ד' משום גזרת תקרה
טיט. מפקפק, פותח
לאורך.
דאיכא עשיה מעליא: רבי מאיר
ומרחיב. דייקינן בשלמא
אלמא סתם תקרה כך היה וכן מוכח
בחדא סגי אי משום גזרת תקרה בנוטל אחת
בית הלל טעמא מאי משום
אומר נוטל אחת מבינתים. אבל
בגמרא דפריך לשמואל במאי פליגי
מבינתים סגי לעולם משום גזרת תקרה והכי
תעשה ולא מן העשוי, וכל
מוסף רש"י
לא יפקפק שאין פקפוק מועיל לו
ומסיק דבבטולי תקרה פליגי דלרבי
דהו מעשה מכשיר ואפילו
קאמרי אף על פי שמפקפק אי נוטל אחת
מפקפק.
ור' מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין
פקפוק, אלא בית שמאי
מאיר אין מועיל פקפוק לבטולי
מבינתים אין אי לא לא אי הכי אימא סיפא
מאי טעמא. ופשטנא
בנסרים ועל ידי פסל שבינתיים
תקרה שהנסרים ארבעה ולכך בעי
(ע"ז לה.)
טעמא דבית שמאי משום
ר' מאיר אומר נוטל אחת מבינתים אבל לא
מתכשרא. ולשמואל דאמר לקמן
סככה בחיצין.
שיטול אחד מבינתים ותימה אדפריך
גזרת תקרה, ולעולם נטילת
יפקפק רבי מאיר היינו בית שמאי הכי קאמר
אחת מבינתים בעי, ואפילו
סכך פסול בד' באמצע מיתוקמא
לקמן מברייתא לשמואל דאמר באמצע
(לעיל יב:) זכרים.
פקפוק לא סגי עד דשקיל
לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מאי קמ"ל
כדפרישית לעיל דניהוו שני פסלים
פסול בארבעה הוה ליה לאקשויי
אחת מבינתים. ואקשינן
דר"מ אית ליה גזרת תקרה ור"י לית ליה גזרת
באמצע ואין בו אלא ח' אמות דדופן
כשרה,
אי הכי ר' מאיר דאמר
ממתני' ולשנויי וי"ל משום דמתניתין
נוטל אחת מבינתים ואין
עקומה אמרינן עד הפסלים ומפקינן
תקרה והא אפליגו בה חדא זימנא דתנן
לא קתני בהדיא נסרים של ארבעה
צריך לפקפק, כבית שמאי
להו לנסרים מן הסוכה אי נמי סבירא
אלא מכח סתם תקרה:
מסככין בנסרים דברי ר' יהודה ורבי מאיר
(שם) נקבות.
היא. ושנינן ר' מאיר סבר
פרוץ כעומד. נראה דהלכה כר'
ליה כרב דאמר לקמן סכך פסול
בית שמאי ובית הלל
אוסר א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן רישא
שוים דמשום גזרת תקרה,
בין מן הצד בין מן האמצע בארבע
יוסי
דאמר פרק שני
בנסרים משופין עסקינן ומשום גזרת כלים
ובנטילה אחת מבינתים,
אמות הלכך לא פסלי נסרים
דבכורות אפשר לצמצם
ואע"ג דפקפק, פקפוק
נגעו בה ולר"י אמר רב דאמר סככה בחיצין
שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד:
אם יש ריוח
אינו מועיל. ואמרי' מאי
(שם)
לכל הפחות בידי אדם מדאפליגי
זכרים כשרה בנקבות פסולה ולא גזר זכרים
ביניהן כמותן.
גמ' בשלמא ב"ה טעמיה משום
קמ"ל והא איפליגו ר'
אמוראי הכא
בפרוץ כעומד ובפרק
(ערובין
מאיר ור' יהודה בהא
אטו נקבות הכא נמי לא נגזר נסרים משופין
תעשה ולא מן העשוי. בפסול וכן
טו:) החוטט בגדיש
שני דחולין במחצה על
סברא בחדא זימנא, דתנן
אטו כלים אלא על כרחך רישא פליגי בגזרת
לעשות לו סוכה.
מן העשוי לבית ולא לסוכה שאין שם
מסככין בנסרים דברי ר'
מחצה כרוב והא דקאמרינן התם גבי
יהודה ור' מאיר אוסר,
סוכה עליו גזרת תקרה לית להו
תקרה וסיפא פליגי בגזרת תקרה ואפליגי
חלקו לשנים והן שוין דטמאין שניהן
ואוקימנא בגזרת [תקרה]
במסכך בנסרים ואפילו בני ארבעה:
בתרתי זימני ל"ל סיפא ר' יהודה (היא) דקא
פליגי. ואתינא לאוקימנא
לפי שאי אפשר לצמצם בכלי חרס
(לעיל
אלא ב"ש. דבעו תרתי: אי משום
פלוגתייה בהא דתנן
כולהו מודו כדקאמרינן בבכורות
אמר ליה לרבי מאיר אמאי קא אסרת בנסרים
יב.)
מסככין בנסרין, [בנסרין]
גזרת תקרה. אית להו דאין מסככין
משום דאית ביה גומות ואין
משום גזרת תקרה האי סברא לבית שמאי
משופין לשידות ולתיבות
בנסרים משום הכי לא מהני פקפוק:
וכיוצא בהן, ומשום גזרת
לומר דשמעתין אפילו כמאן דאמר אי
הוא דאית להו ובית הלל לא גזרי ואמר רבי
כלים פליגי, ונדחת. אלא
והכי קאמרי כו'. כלומר לא מהני
אפשר וקרי פרוץ כעומד מחצה על
מאיר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה הניחא
מתני' תרווייהו בגזרת
פקפוק אלא נטילה אחת מבינתים
מחצה כשדומה לנו שהן שוין אע"ג
תקרה פליגי, וסיפא רבי
לרב דאמר מחלוקת בשיש בהן ארבעה דר'
דאיכא מעשה מעליא וגזרת תקרה
יהודה היא דאמר ליה לר'
דשמא אינן שוין דהא מפרש טעמא
מאיר האי דגזרת סיכוך
מאיר אית ליה גזרת תקרה ורבי יהודה לית
נמי בטלה לה והאי דאמרי מפקפק
פ"ק דעירובין ובפ' שני
בנסרים משום גזרת תקרה,
הכי קאמרי המפקפק לא הועיל ונוטל
ליה גזרת תקרה אלא לשמואל דאמר בשאין
טעמא דבית שמאי [היא]
דחולין דלא הוי כעומד
אחת מבינתים: ה"ק. ליה רבי
דאמר' נוטל אחת מבינתים
בהן ארבעה מחלוקת אבל יש בהן ארבעה
וכרוב משום דהכי אגמריה רחמנא
אע"פ שפקפק, אבל בית
מאיר לר' יהודה לא נחלקו בדבר זה
דברי הכל פסולה סיפא במאי פליגי בביטולי
למשה גדור רובא ושחוט רובא ותיפוק
הלל (ו)אפילו בפקפוק
דב"ה כוותי סבירא להו דאין
סגי, ואמר ליה ר' מאיר
תקרה קא מיפלגי מר סבר בטלה בהכי ומר
ליה משום דבלא"ה הוא אסור מספק
מסככין בנסרים ולא מהני פקפוק:
בדבר זה שניהן לא נחלקו,
סבר בהכי לא בטלה: מתני' ב המקרה
משום דשמא שייר רובא והא דפריך
בגזרת תקרה. ושמואל
ומאי קמ"ל. דסתם למתני' מאי
בגיטין בפרק הזורק
דאמר נסרין כשאין בהן ד'
סוכתו בשפודין או בארוכו' המטה אם יש ריוח
אשמעינן בהך פלוגתא למיתנייה
מחלוקת אבל בנסרין שיש
גבי דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע
ביניהן כמותן כשרה החוטט בגדיש לעשות
במתני': אמר ר' חייא בר אבא כו'.
בהן [ד'] דברי הכל פסולה,
אמות והא אי אפשר לצמצם אפילו
לו סוכה אינה סוכה: גמ' לימא תיהוי תיובת'
אלמא ר' יהודה נמי אית
רישא לאו משום גזרת תקרה איפלוג
תהא הלכה כר"י הגלילי מכל מקום
ליה גזרת תקרה. אמר
אלא בנסרים שאינן בני ארבעה אבל
דרב הונא בריה דרב יהושע דאתמר פרוץ
לך סיפא בבטולי תקרה
דוחק הוא להעמיד המשנה בכך
פליגי, רבי יהודה סבר
משופין הן וחלקים וראוין לתשמיש
כעומד רב פפא אמר ד מותר ורב הונא בריה
שאין רגילות להיות ומסתמא לא
אפילו בפקפוק בטלה וכל
ומשום גזרת כלים נגעו בה לפסול
אסור אמר לך רב הונא
דרב יהושע אמר
שכן בנטילת נסר מבינתים,
ג
כוונו לבא בבת אחת ובפרק
אליבא דרבי מאיר אע"ג דפשוטי כלי
ורבי מאיר סבר לעולם
בריה דרב יהושע
מאי כמותן בנכנס ויוצא
שבועת העדות
לא בטלה אלא בנטילה.
עץ נינהו ולא מקבלים טומאה גזר
גבי מתני' המקרה סוכתו
והא
בהו אטו כלים המקבלים טומאה:
בשפודין כו'. ואקשינן
סיפא רבי יהודה (היא) דקאמר
ליה לרבי מאיר אמאי
קאסרת בנסרים. לעיל משום גזרת תקרה הך סברא
מינה לרב הונא (בר
הושעיא) [בריה דרב
לבית שמאי היא ושבקת בית הלל: לשמואל דאמר. אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה: סיפא במאי פליגי. הא ודאי סתם
יהושע] עד דאמר בעירובין
תקרה בני ארבעה הוא וקמכשר רבי יהודה אליבא דבית הלל: בביטולי תקרה. כלומר אמר לך שמואל לעולם בשיש בהן ארבעה ולא
פרוץ כעומד אסור לטלטל,
היתה כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בהו לשם סוכה אפילו רבי יהודה פסיל דגזרינן משום תקרה שלא יבא וישב תחת קורות
שאינה מחיצה, והכא תנן
אם יש ריוח כמותן
ביתו ויאמר מה לי זה מה לי חדשה אבל השתא דזו תקרה היתה ובא לידי מעשה לעשות לשם סוכה וזה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא
(לעשות) [לסכך] בהן
מן העשוי פליגי רבי יהודה ורבי מאיר אי איכא תו למגזר משום תקרה או לא רבי יהודה סבר בטולי תקרה לבית שמאי צריך ליטול מבינתים
כשרה, שנמצא הריוח סכך
דאע"ג דמוכיח שבקי בתעשה ולא מן העשוי גזרי בה וב"ה סברי כיון דבטלה והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למגזר ור"מ סבר לא נחלקו כו'
כשר והשפודין כפרוץ,
וקתני כשרה. ומשני
ואף בה גזרינן: מתני' המקרה סוכתו. כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן: ארוכות. אשפונדי"ש בלע"ז
מאי ריוח ביניהן כמותן
ובגמרא מפרש דמקבלי טומאה: אם יש ריוח ביניהן כמותן. בין שפוד לשפוד על פני כולה ויתן שם הפסל וכן על פני כולה ובגמרא פריך הא
דקתני במתני', בשיש ריוח
אין הכשר מרובה על הפסול: גמ' פרוץ כעומד. לענין מחיצות שבת אתמר. מחיצה שנעשית בפסין רחבין ג' והניח בין פס לפס כמלא פס
להכניס סכך כשר ביניהן
להכניס ולהוציא, כלומר
דנפקא ליה מתורת לבוד וכן על פני כולה דהוה ליה פרוץ כעומד ודכוותה הכא במתניתין דהוה ליה פסול ככשר: בנכנס ויוצא. שיהא פסל
אם יש לו יתרון כמעט
הרוחב כמותן יכול
ליכנס וליצא בריוח שבינתים דהשתא הוה
ליה
פסל שנותן שם
מרובה על
השפודים והאויר יותר על השפודים:
מן השפודין.
והא