טו:
סוכה פרק
ראשון סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
(א) והא אפשר לצמצם. קס"ד דהאי דקמתרץ בנכנס ויוצא הכי מתרץ
גבי כפרו שניהם כאחת פריך והא אי אפשר לצמצם ומשני רבי יוסי
צז א ב
א)
❖
הגלילי היא ורבי יוחנן משני אפילו תימא רבנן משמע דאין הלכה
כל כמותו בנכנס ויוצא הוא סתמא הוא בנכנס ויוצא דאין דרך
כרבי יוסי הגלילי וכן פרק ד' אחין גבי אחיות איני
לצמצם ולכוין כמותן ממש לא פחות ולא יותר ופרכינן והא אם יתן
יודע מי שנאן אמר אליבא דרבי יוחנן לא סתם לן תנא כר"י הגלילי
דעתו לכך אפשר לצמצם וקתני מתניתין כמותן כשרה והוה ליה
צח ג
הגהות הב"ח
פרוץ כעומד: ומשני אמר רבי אמי
לכך נראה דבידי שמים אין הלכה
❖
(א) רש"י
במעדיף. מתניתין לא אכשר במצמצם
כמותו והני הוו כבידי שמים אבל בידי
והא אפשר לצמצם א"ר אמי במעדיף רבא
א
אלא במעדיף ריוח שבינתים על
אדם הלכה כמותו כדמוכח הך
אמר אפילו תימא בשאין מעדיף אם היו
הכא
ב
(ב) תוס'
רחב השפודין וכמותן דקתני בנכנס
דשמעתין ובפרק שני דחולין
נתונים שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי:
רבינו חננאל
ויוצא: רבא אמר. אפילו במצמצם
ויש תימה הא דאמרי' פ"ק דעירובין
או בארוכות המטה: לימא מסייע ליה לר' אמי
מדופנו
ודחינן והא [אי] איפשר
לחי המשוך מדופני של מבוי
ואם היו נתונין השפודין שתי
נידון משום
לצמצם כלומר, אם תבא
בר טביומי דאמר רבי אמי בר טביומי גסככה
לחי ואין
להכניס ביניהן ולהוציא
(ב) לתוך המבוי פחות מארבע אמות
נותנן לקנים של סכך ערב דע"כ
בבלאי כלים פסולה כדאמר ר' חנן אמר רבי
אמות נידון
סכך כשר כמותם, אי
אין צריך לחי אחר להתירו ארבע אמות
אם אינו נותן ראשי הקנים על
משום מבוי וצריך
אפשר שלא תדחק השפוד
בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים
(ג) בא"ד
צריך לחי אחר להתירו וקאמר רב
שפודין הרי הן נופלין לארץ והלכך
כמעט מהנה או מהנה,
דאימור
הונא בריה דרב יהושע לא אמרו אלא ה"נ בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעי' הוה ליה כשר מרובה על הפסול
שנמצא מצד אחד יתר
היכא איתמר דר' חנן
אמר רבי אהא דתנן
ומצד האחר פחות. ושנינן
ומבטלן: בבלאי כלים. לקמן מפרש
במבוי שמונה אבל במבוי שבעה ניתר
במעדיף בריוח יתר ממקום
מטה
בעומד מרובה על הפרוץ רב אשי
במטלניות שאין בהן שלש על
השפוד, שנביא שם סכך
כשר כמותו ולא יזוז
אומר אפילו במבוי ח' לא צריך לחי ממה נפשך אי עומד נפיש ניתר
שלש דאף על גב דהשתא לא מקבלי טומאה כיון דמכלי אתו גזור
ממקומו ולא ידחוק
בעומד מרובה על הפרוץ אי פרוץ נפיש נדון משום לחי כלומר א"כ
בה רבנן. ארוכות נמי השתא לא מקבלי טומאה דלא חזו למידי
השפוד. ובא רבא בטעם
אלא מכלי קאתו: בארוכה ושתי כרעים עמה. ולקמן מפרש למאי
אין בלחי ד' אמות מאי אמרת שוו תרווייהו הוה ליה ספק דדבריהם
אחר ואמר לעולם אין
שם ריוח אלא כמותם
חזו: קצרה. אותם אשר ברוחב המטה לצד מראשותיה ומרגלותיה:
וכל ספק דבריהם להקל משמע דאי אפשר לברר הדבר וי"ל לעולם
בנכנס ויוצא, מאי אמרת
אפשר למדוד ולברר אלא לא הטריחוהו חכמים למדוד שם מספק כיון
חבילה
חיישינן דילמא בעידנא
דסכיך ביניהו דחיק ליה
דבין עומד נפיש בין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אלא אם כן הן שוין ומילתא דלא שכיחא היא מכל מקום אם היתה איסורא דאורייתא היה
לסכך פסול כדאמרינן, אם
אסור כיון דאפשר למדוד ומזה אין להקשות על רב אשי כי שוו כי הדדי לישתרו דקיימא לן פרוץ כעומד מותר דהתם קאי על רב הונא
היה סכך פסול נתון שתי
בריה דרב יהושע דסבירא ליה פרוץ כעומד אסור ויש לפרש דהני אמוראי דפרוץ כעומד ומחצה על מחצה כרוב מצי סברי כרבנן דאי
נותן הסכך כשר עליהן
ערב, ולא נמצא מכניס
אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ומאן דשרי כשדומה לנו שהפרוץ כעומד משום דאימא עומד מרובה ואת"ל שהן שוין רחמנא אמר לא
ביניהם כלום ולא דוחק.
תפרוץ רובא ומאן דאסר משום (ג) דאמר פרוץ מרובה ואת"ל שהן שוין רחמנא אמר גדור רובא וכן לענין מחצה על מחצה דשחיטה
וכך פירוש השמועה. או
והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל כיון דאי אפשר למדוד ומיהו קשה דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור משום חששא
בארוכות המטה. ואוקימנא
בארוכה ושתי כרעים
בעלמא שמא הן שוין אף על גב דאי עומד נפיש מותר ואי פרוץ נפיש מותר ואם כן היכי דייק נמי פרק שני דבכורות
דכלי הוא, וכי הא דתנן
מההיא דנמצא הרוג מכוון בין שתי עיירות דבידי אדם אפשר לצמצם התם נמי אף על גב דאי אפשר לצמצם ולכוון מודו רבנן דמביאין שתי
עגלות משום חשש דאורייתא משום דשמא הן שוין ועוד למאן דאסר פרוץ כעומד לא אסר אלא מטעם דאמר ליה רחמנא למשה גדור
רובא ולא מטעם דשמא הפרוץ מרובה ואם כן בההיא דלחי אפילו הוי ספיקא דאורייתא תשתרי כיון דבין פרוץ בין עומד נפיש מותר ומהאי
דפריך בשמעתין והא אפשר לצמצם אין לדקדק שום דבר דרבינו חננאל גריס והא אי אפשר לצמצם וכן ר"ת ולגירסתם נמי אין ראיה שיהא
הלכה כן דלא הוי כמו אי אפשר לצמצם דעלמא אלא כלומר אי אפשר בשום ענין שלא יהא אויר משהו בין הסכך לשפוד כשממלא בהכשר
אותו מלא נכנס ויוצא דאינו דוחק כל כך הכשר לקרבו אצל הפסול שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול ונמצא שאין הכשר מרובה על
האויר ועל הפסול ומשני במעדיף כלומר עד שבא מן הכשר על השפודים שמכאן ומכאן שנתכסה כל האויר ורבא משני דאפילו תימא אינן
מעדיפים אם היו נתונים שתי נותנן ערב אי אפשר שלא יתכסה כל האויר שהכשר נסמך בפסול אי נמי דווקא שתי וערב מהני לרבא
אבל בענין אחר לא דגזרינן שמא לא יעדיף אבל שתי וערב אי אפשר בלא העדפה שלא יפול הכשר ולפי זה לא גרסינן כמו שכתוב ברוב
הספרים אמר רבא אפילו תימא בשאינו מעדיף ובפרק קמא דעירובין אינו בשום ספר ובההיא דסוף בכורות דיצאו
שנים בעשירי וקראן עשירי משמע דסבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפילו בידי שמים אפשר לצמצם דאי כרבנן דאמרי אי אפשר לצמצם
אותו שקדם הוי עשירי ואפילו שתק בו והוה ליה כאילו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי שאין אחד עשר קדוש שלא נעקר שם
עשירי ממנו וכן בההיא דסוף פרק שני דחולין דתחת אמו פרט ליתום דאוקמינן בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וכן בפרק
בהמה המקשה גבי הא דבעי רבא הלכו באברים אחר הרוב ויש לדחות ההיא דסוף בכורות דאפילו סבר אי אפשר לצמצם
כיון דאין יכול להכיר איזה קדם משהו לחבירו ונתכוון לקרות שניהם עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא לעשירי עשירי ואחר כך
לאחד עשר עשירי והא דקאמרינן התם אבל בבת אחת תרווייהו קדשי לא ממש בבת אחת בצמצום [אלא] כדפירשתי ומיהו קשיא דפרק
מי שהוציאוהו ופרק שני דקדושין פריך מהך ויצאו שנים בעשירי לרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת
אחת אינו ומשמע דקשיא ליה וכיון דבזה אחר זה אין אחרון קדוש בבת אחת לא יהא קדוש לא לזה ולא לזה כמו מקדש אשה ואחותה
והיאך יכול להיות זה דדל קריאת שם דידה מהכא כיון דאי אפשר ליה לצמצם ממה נפשך עשירי מאיליו קדוש ויש לומר דמבתרא פריך
היאך הוא קדוש כיון דאי אפשר לצמצם אינו קדוש אלא מחמת דיבורו:
והא אפשר לצמצם. קא סלקא דעתך דהא דקמתרץ בנכנס ויוצא הכי קמתרץ כל כמותו בנכנס ויוצא הוא דאין דרך לצמצם והא כו'
וקתני מתני' כמותן כשרה והוה ליה פרוץ כעומד ומשני אמר ר' אמי במעדיף ומתני' לא אכשר במצומצמין כך פי' בקונט' וקשה דאין זו
סוגיא דהש"ס שאינו אלא כמשיב דאינו חושש בקושיא שלו דלעולם איירי בנכנס ויוצא וי"ל במעדיף שמרבה בפסל עד שמכסה השפודים ונמצא
סכך כשר רבה על סכך פסול ומבטלו ובענין זה פי' בקונטרס בדרבא אם היו נתונין שתי נותנן ערב ולהאי פירושא קא משמע לן רבא
דבמעדיף לא מהני משום דזימנין דלאו אדעתיה לא ירבה בכשר אבל כשמשנה להניח כעין שתי וערב אי אפשר שלא ירבה ומיהו קשה
להאי א) פירושא דאין דומה שיתבטל סכך פסול בכשר אע"פ שהכשר רוב כיון דאין מעורבין זה בזה וניכר כל אחד בפני עצמו כמו שפי'
בקונטרס דכשחבטן דלעיל שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר וגירסת ר"ת עיקר דגרס והא אי אפשר לצמצם
כדפרישית וניחא לפי גירסתו דלא קיימא השתא רבי אמי ורבא לשנויי כמאן דאמר פרוץ כעומד אסור דלכולהו קאמרינן הכא הך
פירכא דאי אפשר לצמצם אבל לגירסת הקונטרס קיימי השתא לשנויי כמאן דאמר פרוץ כעומד אסור והיינו דלא כהלכתא דפרק
קמא דעירובין פסקינן הלכה כמאן דאמר מותר:
בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים. סוגיא דשמעתין כרבי נחמיה דרבנן לא מטמאי בארוכה ושתי כרעים דתנן במסכת
כלים פרק י"ח מטה שהיתה טמאה מדרס ניטלה קצרה ושתי כרעים טמאה ארוכה ושתי כרעים טהורה ורבי
נחמיה מטמא ודוקא כשכל המטה קיימת וכולה של אדם אחד שסופו לחזור ולחברה אבל אם נאבד מקצתה או של שני בני אדם הואיל
ואין סופן לחזור ולחברה טפי אפילו איכא ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים טהורה כדתנן במסכת כלים פרק י"ח ובפרק
שלשה שאכלו מייתינן לה מטה שנגנבה חציה או שאבדה חציה חלקוה אחין או שותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה
מכאן ולהבא והא דתנן התם כרע שהיתה טמאה מדרס וחברה למטה שלה טמאה פירשה היא טמאה מדרס והמטה מגע מדרס אלמא דכרע
לחודיה טמא היינו לאחר שחברו למטה חוזר לטומאה ישנה אפילו במטה טהורה אבל כל זמן שלא חברו טהורה אע"פ שפירש ממטה טמאה:
מטה