סוכה
פרק
ראשון סוכה
כ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אחת
קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה. פירש בקונטרס דאיפכא
והכי קאמר. עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין
א) ב)
א
ג)
בה ואם אנו יכולין לומר בה שהיא לסיכוך והיכי דמי כגון דלא
גרסינן ובמתניתין גרסינן אחת קטנה ואחת גדולה ופריך
ד)
פריש מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ובגדולה כולי עלמא לא
דאחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דדרך התנאים בכל מקום
קכג ב ג
ה) ו)
פליגי דסתמא לסיכוך דבין תנא
קמא ובין ר' אליעזר תנא
דההוא דפשיטא ליה תני ברישא כדתנן בר"ה אחד יבנה
ז)
❖
ח) ט)
ואחד כל מקום שיש בו בית דין ובבבא
גדולה ואמרינן דסתמא לסיכוך כי
י)
קמא אחד החופר בור ואחד
פליגי בקטנה תנא קמא שיירה
והכי קאמר מחצלת הקנים גדולה עשאה
החופר שיח ומערה ובמסכת סוטה
לקטנה ולא תנייה משום דסבר
כ)
לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה
לעזי רש"י
ל)
אחד הבונה ואחד הלוקח
גדולה הוא דאמרת בה סתמא
טעמא דעשאה לשכיבה הא סתמא נעשה
פווי"ל (פויי"ל).
ואחד היורש וטובא תנן התם גבי
לסיכוך הא קטנה סתמא לשכיבה:
סוג של קנה סוף.
כמי שעשאה לסיכוך מסככין בה (קטנה עשאה
ואתא ר' אליעזר למימר. קטנה
מערכי מלחמה ונראה דאין ראיה
יונ"ק. אגמון.
לסיכוך מסככין בה טעמא דעשאה לסיכוך הא
לישק"א. כריך (צמח).
כגדולה דאם עשאה לשכיבה בהדיא
מבור ובונה לכאן דהכי נמי תנן
בולו"ס (בולזול"א).
סתמא נעשה כמי שעשאה לשכיבה ואין
מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם
בסנהדרין אחד דיני ממונות
מ)
שק של רועים (המשמש
❖
❖
מסככין בה) ואתא ר' אליעזר למימר אחת קטנה
יש לומר בה שהיא לסיכוך והיכי דמי
ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה
להם גם לשכיבה).
כגון שעשאה סתם מסככין בה ואין
ותנן נמי בפ' החולץ גבי
ואחת גדולה סתמא כשרה לסיכוך אמר ליה
מקבלת טומאה: אי הכי. דרבי
הבחנה אחד בתולות כ)(ואחד קטנות)
אביי אי הכי ר' אליעזר אומר אחת קטנה
מוסף רש"י
רבינו חננאל
אליעזר קטנה כגדולה אתא לאשמועינן
ואחד בעולות ובפרק הבא על
ואחת גדולה אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי
בגדולה מסככין בה.
ומקשינן אי הכי ר'
אחת גדולה ואחת קטנה בתמיה דכי
יבמתו אחד המערה
ליה ועוד כי פליגי בגדולה הוא דפליגי ורבי
אליעזר אחת קטנה ואחת
תנא הכי משמע דגדולה כקטנה אתא
ואחד הגומר ובפרק המפקיד
(לעיל טז.) כל
גדולה היה לו לומר,
אליעזר לחומרא דתניא מחצלת הקנים
המטמא מדרס מטמא
תניא אחד הלוקח ואחד
לאשמועינן כך כתובה הגירסא. ולי
כלומר דין הקטנה כדין
בגדולה מסככין בה ר' אליעזר אומר אם
טמא מת.
הגדולה סתמא לסיכוך.
המפקיד לפקטים ומפרש התם כי
נראה איפכא דגרסינן במתני' אחת
ועוד הא אשכחן בהדיא
אינה מקבלת טומאה מסככין בה אלא אמר
היכי דמפקיד מקבל פקטים לוקח נמי
קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת
דר' אליעזר לחומרא הוא,
רב פפא בקטנה כולי עלמא לא פליגי
דתניא מחצלת קנים גדולה
מקבל פקטים בכל הני מזכיר הפשוט
גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה. דאי
מסככין בה, ר' אליעזר
באחרונה אבל ההיא דיבנה ראיה
כדגרסינן לה לא ידענא פירכא מאי
דסתמא לשכיבה כי פליגי בגדולה ת"ק סבר
אומר אם אינה מקבלת
היא דלפי תנא קמא שאמר אין
היא דאחת גדולה ואחת קטנה משמע
טומאה [מסככין בה].
סתם גדולה לסיכוך ורבי אליעזר סבר סתם
אלא אמר רב פפא כולי
תוקעין אלא ביבנה קא מהדרי ליה
קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא
גדולה נמי לשכיבה ומאי עשאה לשכיבה
עלמא בקטנה לא פליגי
אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו
הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר
דסתמא לשכיבה, כי פליגי
דקאמר הכי קאמר סתם עשייתה נמי
בית דין וכן ביבמות פרק האשה
כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני. וכן
(נדה
בגדולה, תנא קמא סבר
לשכיבה עד דעביד לסיכוך ת"ר מחצלת
מט.)
א
סתם גדולה לסיכוך ור'
דרכי התנאים בכל מקום דההיא
דקאמרי בית הלל לא שמענו
הדרן עלך סוכה
אליעזר סבר סתם גדולה
של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה קטנה
דפשיטא ליה תנא ברישא ואותו השני
אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו
נמי לשכיבה, והכי קתני ר'
אין מסככין בה של קנים ושל חילת גדולה
כשבא להשמיענו שהוא שוה לו הוא
להו ב"ש אחת באה מן הקציר ואחת
אליעזר אומר אחת גדולה
ואחת קטנה, סתם עשייתן
מסככין בה ארוגה אין מסככין בה רבי
שונה אחריו כדתנן בר"ה
באה מן הזיתים וה"נהזכיר ת"קמחצלת
לשכיבה עד שיפרש לשם
גדולה ועל זה שייך לאהדורי אחת היא
אחד יבנה ואחד כל מקום כו' ובבבא
ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו אחת זו
סיכוך. תנו רבנן מחצלת
גדולה ואחת היא קטנה כלומר כמוה
קמא אחד החופר בור ואחד
של שיפה ושל גמי, גדולה
ואחת זו מסככין בה וכן היה רבי דוסא
מסככין בה קטנה אין
החופר שיח ומערה כו' ובמסכת סוטה
היא הקטנה ואינה חלוקה לדין שני ל):
אומר כדבריו תנן התם כל החוצלות
מסככין בה. ושל קנים
של
שיפה ושל גמי. בסיפא פליגי
אחד הבונה ואחד הלוקח
ושל הילף, גדולה מסככין
מטמאין טמא מת דברי ר' דוסא וחכמים
בה ארוגה אין מסככין
ואחד היורש וטובא תנן התם גבי
ר' דוסא ורבנן בשל קנים ושל
אומרים מדרס מדרס אין טמא מת לא והא
בה. (ר' יוסי) [ר' ישמעאל
מערכי המלחמה הכי: אם אינה
חילת משמע בשל שיפה ושל גמי לא
בר' יוסי] אומר משום
אנן תנן כל המטמא מדרס מטמא טמא
מקבלת טומאה. כלומר אם בפירוש
פליגי ולא אשכחן בהדיא דפליגי בשל
ב
מ)
אביו אחת זו ואחת זו
מת אימא אף מדרס מאי חוצלות אמר רב
מסככין בהן, וכן היה
עשאה לסיכוך אין אי לא לא. אלמא
גמי לענין מדרס והא דלא תני ליה
ג
ר' דוסא אומר כדבריו.
לתנא קמא סתם גדולה לסיכוך ולר'
הכא למאן דאמר מאי חוצלות מזבלי
אבדימי בר המדורי מרזובלי מאי מרזובלי
תנן התם כל החוצלות
אליעזר סתמא לשכיבה: אלא אמר
ניחא דאין זה מחצלת ואפילו לריש
טמאות טמא מת דברי ר'
אמר ר' אבא מזבלי ר' שמעון בן לקיש
דוסא, וחכמים אומרים אף
רב פפא כו'. ומאי עשאה לשכיבה
לקיש דאמר מחצלת ממש לא תני
אומר מחצלות ממש ואזדא ריש לקיש
מדרס. כדתנן במסכת נדה
דקתני במילתיה דרבי אליעזר הכי
לה הכא משום דלא איתשיל הכא אלא
כל המטמא מדרס מטמא
לטעמיה דאמר ריש לקיש הריני כפרת רבי
קאמר עיקר עשייתה לשכיבה עד
לאשמועינן במה מכסין ובמה אין
טמא מת. מאי חוצלות,
מכסין: ושל חילת. בקטנה
חייא ובניו שבתחלה כשנשתכחה תורה
אמר ר' אבא מזבלי,
דעביד ליה לסיכוך כו' ומילתיה דתנא
מיירי: תנן התם כל החוצלות.
פי' עושין כמין יריעות
מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה חזרה
קמא הכי מיפרשא כדאוקימנא
צרות ואחר כך תופרין
ונשתכחה
עלה הלל הבבלי ויסדה חזרה
מעיקרא רישא בגדולה כדקתני בהדיא
משנה במסכת עדיות פרק שלישי
אותן ועושין מהן כפיפות
וכסויין. ריש לקיש אמר
ונשתכחה
עלו רבי חייא ובניו ויסדוה
וסיפא בקטנה והכי קאמר ואם קטנה
מיטמא טומאת מת בדאית ליה
מאי חוצלות, מחצלות
היא ועשאה בפירוש לסיכוך מסככין
גדנפא מוקמי לה דחשיב בית קיבול
וכן אמר
רבי חייא ובניו לא נחלקו
ממש, דאמר הריני כפרת
בה הא סתמא לשכיבה ואתא ר'
ואע"ג דפשוטי כלי עץ הרחבים
ר' חייא ובניו, שבתחלה
רבי דוסא
וחכמים על מחצלות של אושא
נשתכחה תורה מישראל
אליעזר למימר אף גדולה שוה היא
העשוים להניח עליהם דבר כדף של
שהן
עלה עזרא מבבל ויסדה,
לקטנה דכי עביד לה סתם הוי עשאה
נחתומין מטמאין מדרבנן כדאמר פרק
חזרה ונשתכחה עלה ר'
חייא ובניו ויסדוה. וכך
לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה אבל עשאה בפירוש לסיכוך
המוכר את הבית הכא היכא דלית להו
גדנפא עשוין לסיכוך: עלה הלל מבבל ויסדה. שלמד
אמרו, לא נחלק ר' דוסא
מסככין בה ואינה מקבלת טומאה: שיפה. פווי"ל: גמי. יונ"ק
וחכמים על המחצלות
דהן רכין הלכך סתם קטנה יש בהן לשכיבה לא שנא גדולה מעשה
משמעיה ואבטליון כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים :
של אושא
שרשרות שהיא עבה ואינה חלקה לא שנא ארוגה שהיא חלקה והיינו
חזיין
דקתני גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה ואין חילוק בין גדולה לארוגה. אבל של קנים הן קשים וכן של חילת לשק"א והקלח שלה
עב: גדולה. מעשה עבות וקליעה מסככין בה אפי' קטנה דאינה לשכיבה לפי שהיא עבה ואינה חלקה ועץ שלהן קשה: ארוגה אין
מסככין בה. דסתמא לשכיבה דלא היו רגילין לאורגה אלא לשכיבה שתהא חלקה ונוחה: כל החוצלות. לקמן מפרש מאי היא: מטמאות
טמא מת. כלומר כלי הם מן הסתם ומקבלות טומאה. והאי דנקט טמא מת משום דבעי אפלוגי במדרס שהוא אב הטומאה נקט נמי טמא
מת שהוא אב הטומאה והכי קאמר החוצלות כלי הם לטומאה אבל אינם מיוחדות לשכיבה ז)שהן נעשות אב הטומאה במדרס הזב ואין אתה מוצא
שיהו אב הטומאה אלא ע"י המת עצמו שיהיו הן טמאות מת דברי ר' דוסא: וחכמים אומרים טמאות מדרס. על ידי מדרס נעשות אב
הטומאה לפי שעשויות לשכיבה: מדרס אין טמא מת לא. בתמיה: והתנן כל המטמא מדרס מטמא טמא מת. והוא הדין לכל הטומאות
כגון נוגע בשרץ ובנבילה. והאי דנקט טמא מת משום דבאב הטומאה מיירי והכי קאמר כל הנעשה אב הטומאה על ידי מדרס נעשה אב
הטומאה כשהוא טמא מת דאין לך מיטמא מדרס אלא המיוחד לשכיבה וכיון דשוי ח) לתשמיש כלי הוא וכל שהוא כלי למדרס מיטמא בכל
טומאה ואפילו הוא פשוטי כלי עץ דילפינן ליה בק"ו במסכת שבת מפץ במת מנין ודין הוא כו'. וסיפא דההיא משנה ויש שהוא
מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס והיינו מה שהוא כלי אבל אינו מיוחד לשכיבה דמטמא בכל טומאות חוץ מטומאת מדרס שאם שכב עליו
הזב ולא נגע בו טהור דלגבי מדרס מיוחד לכך בעינן כדאמרי'ט) יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: אימא אף במדרס. שכלי הן ועשויין
לשכיבה: מזבלי. בולו"ס ועשוי לרועה להניחן תחת ראשו ולשכב: הריני כפרת. יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו ולשון כבוד
הוא זה כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צ"ל כן י): כשנשתכחה תורה מישראל. לא נשתכחה כולה קאמר אלא הלכות שכוחות מבני בתירא
שהיו ראשי ארץ ישראל כדאמרי' בפסחים באלו דברים : עלה הלל הבבלי. שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבבל:
שהן