כ:
סוכה פרק
ראשון סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חזיין
לפרסי. מסך לפני הפתח ומקבל טומאה הוא כדאמרי' סוף
שהן טמאות. אף מדרס דמיוחדות לשכיבה הן ולא לתשמיש אחר:
א א ב
א)
ב) ג)
ועל של טבריא. קשות הן ואין לך אדם שוכב עליהן: כיון דליכא
פרק קמא דביצה מפני מה אמרו וילון טמא:
חזיין לנזייתא. פי' בקונטרס לכסות בהן גיגית שעושין בה שכר
ד) ה)
דיתיב עלייהו. אין רוב בני אדם רגילין לייחדן לכך: דמקרי ויתיב.
ו)
ומייחדן לכך: והתניא. לעיל:
וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו. של
ואי אפשר לומר כן דשעם וגמי לא מקבלי טומאה אלא
❖
ב ג
ז)
מתורת כלי עץ דאיתקש לשק ובמסכת
ר' יוסי דזו וזו מסככין בה אלמא
❖
לאו כלי הוא לקבל טומאה: גדנפא.
כלים פי"ו תנן גבי כלי עור
שהן טמאות ושל טבריא שהן טהורות על
הגהות הב"ח
וכלי עץ זה הכלל העשוי לתיק טמא
כעין שפה סביב גבוה מעט לקבל מה
מה נחלקו על שאר מקומות מר סבר כיון
(א) רש"י
ולחיפוי טהור ותנן נמי פכ"ו
שנותנין בה ועשויה לתשמיש לתת
רבינו חננאל
דליכא דיתיב עלייהו כדטבריא דמיין ומר
פירות על גבה: דלית ביה גדנפא.
במס' כלים עור שעשאו חיפוי לכלים
תנשמת בלא עינים.
סבר כיון דמקרי ויתבי עלייהו כדאושא
שהן טמאות ועל של
❖
אפילו כלי לא הויא דלסכך על גבי
טהור דהא דפליגי התם למשקולת
טבריא שהן טהורות, ועל
דמיין אמר מר כל החוצלות מטמאין טמא
מה נחלקו על שאר
אהלים עשויה: שעם. פוויי"ל מין
טמא ורבי יוסי מטהר משום דהעשוי
מקומות. ר' דוסא סבר
מת דברי ר' דוסא והתניא וכן היה רבי דוסא
שיפה: של שק. מנוצה של עזים:
לכסות משקולת פעמים שמקבלין בו
כיון דליכא דיתיב עליהן,
לעזי רש"י
אומר כדבריו לא קשיא הא דאית ליה
של ספירא. ממה שמסתפר מצואר
דבר ור' יוסי מטהר משום דעיקרו
אע"ג דמיטמו טמא מת
לא מיטמו מדרס, דגרסינן
פויי"ל. סוג של קנה סוף.
גדנפא הא דלית ליה גדנפא מיתיבי חוצלות
הסוס ומזנבו: מטמאין טמא מת.
לכסוי וצריך לומר הכא שעושין לקבל
בנדה פרק בא סימן
בויטי"ל (בוריטי"ל).
מסככין
בבודיא.
בהן דבר:
ולא מדרס דכלי הן ולא לישיבה:
של שעם ושל גמי ושל שק ושל ספירא
❖
התחתון יש שמטמא טמא
כברה, נפה.
בשלמא למאן דאמר. חוצלות היינו
עשויה היא לקבל תמרים כדאשכחן
מת ואינו מטמא מדרס,
מטמא טמא מת דברי ר' דוסא וחכ"א אף
לאתויי סאה ותרקב, דתניא
בכתובות פרק נערה זיל הב
מזבלי איכא למימר בכל הני דכי לא
מדרס בשלמא למאן דאמר מרזובלי של
והיושב על הכלי אשר
מוסף רש"י
עבידן לשכיבה כלי הם לתשמיש אחר:
ליה מתמרי דעל בודיא וא"ת אם כן
ישב עליו הזב, יכול
שעם ושל גמי חזו לכינתא דפירי של שק
שהיינו ישנים תחת
של שעם ושל גמי. אף על פי שאין
מקבלת טומאה מדרבנן כדף של
כפה סאה או תרקב וישב
ושל ספירא חזו לגולקי וצני אלא למ"ד
המטה.
עליו יכול יהא טמא,
נארגים היטב ויש הפרש בין בית
נחתומין פרק המוכר את הבית
ת"ל אשר ישב עליו
מחצלות ממש בשלמא של שק ושל ספירא
ניר לבית ניר: ראויין הן לכנתא
והיאך מסככין בה ויש לומר
הזב יטמא, מי שמיוחד
❖
חזו לפרסי ונפוותא אלא של שעם ושל גמי
(לעיל יא.)
לישיבה, יצא סאה ותרקב
דפירי. פירות גסין שאין יוצאין דרך
דההיא דאית ליה גדנפא היא העשויה
שאם ישב עליהן, אומרים
למאי חזו חזו לנזיאתא איכא דאמרי בשלמא
נקב קטן: של שק ושל ספירא.
לקבל תמרים והך מוקמינן בדלית
לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
שנארגים יפה: חזו לגולקי וצני.
למ"ד מחצלות ממש של שעם ושל גמי חזו
ליה גדנפא דההיא ודאי עשויה
וחכמים אומרים כיון
רבינו חננאל (המשך)
דאיכא דמיקרי ויתבי
כלים כעין שקין שנותנין בהן קטניות
לסיכוך וטהורה:
לנזיאתא של שק ושל ספירא חזו לפרסי
וכשבאתי כו'. רב חסדא
עלייהו, כדאושא דמיין,
ופירות דקין: אלא למאן דאמר
ונפוותא אלא למ"ד מרזובלי בשלמא של
אמר והוא דלית לה
שהן עשויות לישיבה.
הדרן עלך סוכה
מחצלות ממש. שהן פשוטין ואין להן
ואקשינן עלה וכי סבר ר'
[גדנפא], וכן הלכה.
שק ושל ספירא חזו לגולקי וצני אלא של
ירושלמי רבה בר בר
דוסא שהחוצלות מקבלי
בית קיבול: בשלמא של שק ושל
הישןתחתהמטהבסוכה לאיצא
שעם ושל גמי למאי חזו חזו לכינתא דפירי
חנה בשם ר' יוחנן
טומאה, והתניא וכן היה
ספירא. לר' דוסא אע"ג דלאו לשכיבה
ר' דוסא אומר כדברי
במחצלות אושא שנו.
ידי חובתו. בגמרא מוקי
תניא א"ר חנניה כשירדתי לגולה מצאתי זקן
עבידי: חזו לפרסי ונפוותא.
אמר ר' אליעזר סתם
ר' ישמעאל כי המחצלות
לה שמואל בגבוהה עשרה דפחות
אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי
מחצלות אושא טמאים
מסככין בהן בין (ארובה)
לוילון כנגד הפתח כדמתרגם מסך
מכאן לא חשיב אהל להפסיק ומצינן
[ארוגה] בין גדולה, וכל
עד שיעשום אהלים, סתם
אצל ר' יהושע אחי אבא הודה לדבריו
הפתח פרסא דתרעא:
מחצלות טבריא טהורות
שמסככין בה אינה מקבלת
למימר דשמואל לטעמיה דמכשר בפרק
אמר רב חסדא והוא דלית ליה גדנפא אמר
נפוותא. לנפות בהן הקמח כמות
טומאה. ושנינן הא דתניא
עד שיעשום לשכיבה.
קמא תחתונה כשאין בעליונה
מיטמאין טמא מת בדאית
רבנן הורו באלו שעל פתח
שהן נותנין עליו קמח וכופלין אותן
עולא הני בודיתא דבני מחוזא אלמלא קיר
עשרה אבל לאינך אמוראי דפסלי
להו גדנפא. ומותבינן על
החנויות שטהורות. הורי
וקושרין בראש הכפל כעין בויטי"ל
שלהן מסככין בהו תניא נמי הכי מסככין
ר' שמעון בן לקיש,
ר' אבא, ארוגה טמאה.
משום דעליונה חשיבא אהל אע"פ
שלנו: למאי חזיין. אליבא דרבי
חוצלות של שעם ושל
מהו לסכך בה, מחלוקת ר'
בבודיא ואם יש להן קיר אין מסככין בהן:
שאינה גבוהה י' הוא הדין דחשיב אהל
גמי [ושל שק ושל ספירא
אליעזר וחכמים. ר' יצחק
דוסא דאמר לאו לשכיבה עבידן
מטמא טמא מת דברי
בר' אליעזר הורי מדוחק
להפסיק ושמא מטה שאני כדאמר
הדרן עלך סוכה
אמאי טמאות שום טומאה: לנזייתא.
ר' דוסא. בשלמא למ"ד
להתיר ראשי מעדנים
בגמרא דהויא לה מטה אהל עראי
מרזובלי של שעם ושל
ולסכך בהן, תנינן וכן
לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר:
הישן אתחת המטה בסוכה לא יצא ידי
הלכך כולהו מודו דבפחות מעשרה
גמי], חזו לתופרן ולעשות
המתיר ראשי מעדנים
חנניה. בן אחי רבי יהושע: כשירדתי
לאו כלום היא: ראיתם טבי
מהן בנאתא, פיר' כלכלה
טהורות (ותמר) [ואת
חובתו אמר ר' יהודה נוהגין היינו
לגולה. כשירד לגולה לעבר שנה
דפירי. של שק ושל
אמר] הכן.
עבדי שהוא תלמיד חכם. עבד כשר
הדרן עלך סוכה שהיא
ספירה, חזו לעשות כסוי
שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים
כדאמרינן בברכות בהרואה :
היה כדאיתא בפרק שני דברכות
גבוהה
לגואלקי וצני, [פי'] שקים
בודיא. מחצלת: מסככים. דסתמא
ולא אמרו לנו דבר אמר רבי שמעון מעשה
הישן תחת המיטה לא
של שער שפרופות. אלא
ובירושלמי תני שהיה מניח
לסיכוך ואינה כלי לתשמיש: קיר.
לר' שמעון בן לקיש דאמר
יצא ידי חובתו.
בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת
תפילין ולא מיחו בידו חכמים ופריך
מחצלות ממש, בשלמא
תרגמה שמואל במיטה
הוא גדנפא:
המטה ואמר להן רבן גמליאל לזקנים ראיתם
מחלפא שיטתי' דרבן גמליאל דהא
של שק ושל ספירה חזו
עשרה נעשה אהל והישן
הדרן עלך סוכה
לפרסי ונפוואתא, פי' כמו
בה אינו ישן בסוכה.
טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים
הכא גבי סוכה מיחו בידו חכמים
נפה וכברה, כלומר הנה
תנן התם באהילות פ"ג
מלישב בסוכה שהרי היה ישן תחת
פטורין מן הסוכה לפיכך ישן הוא תחת
הישן. לא יצא. דאהל מפסיק
כלים הן לפיכך מקבלי
טפח על טפח על רום
המטה ומשני שהיה עושה כן שלא
טומאה, אלא של שעם
טפח מרובע מביא את
המטה ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת
בינו לסוכה ועיקר ישיבת
ושל גמי למאי חזו,
הטומאה כו', עד אחד חור
לא יצא ידי חובתו: גמ' והא ליכא
לדחוק את חכמים שהיו ישנים בסוכה
המטה
הסוכה אכילה שתיה ושינה: נוהגין
ושני חזו לנזיאתא, פירוש
שחררוהו מים (או) [פי']
ופריך אי שלא לדחוק את חכמים
בלשון טיית סדנאת, כסוי
שנקבוהו מים, או שרצים,
עשרה
תרגמא שמואל במטה עשרה תנן
היינו כו'. טעמא מפרש בגמראו) דלא
ב
קנקנים של יין. כדגרסינן
או אכלת[ו] מלחת [פי']
ישב לו חוץ לסוכה ומשני דרוצה
אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע:
התם אחד חור שחררוהו מים או שרצים
תנן
לבי נזייתא ריהטא. איכא
ארץ מליחה, וכן מדבג של
ג
היה לשמוע דברי חכמים: התם.
דאמרי בשלמא למאן
אבנים, וכן צבר של קורות
מעשה בטבי עבדו. ועבדים פטורין
או שאכלתו מלחת וכן מדבך אבנים וכן
באהלות פ"ג [מ"ז] אחד חור
דאמר מחצלת כו'. תניא
[פי' קורות] צבורות זו על
מן הסוכה דמצות עשה שהזמן גרמא
סואר של קורות מאהיל על הטומאה רבי
אמר ר' חנינא כשירדתי
זו. ר' יהודה אומר כל
שחררוהו מים ארישא קאי דאיירי
נשים פטורות וכל שהאשה חייבת
לגולה מצאני זקן אחד
שאינו בידי אדם אינו אהל,
יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי
בביב שהוא קמור תחת הבית וקמ"ל
ואמר לי מסככין בבודיא,
ומודה בשקיפין ובסלעין.
עבד נמי חייב כדאמרי' בחגיגה
אדם אינו אהל מאי טעמא דרבי יהודה
אע"פ שנעשה ע"י מים או שרצים:
מאי טעמא דר' יהודה,
: ולפי דרכינו למדנו. כלומר
יליף
יליף
אע"פ שלא אמר לנו לשם לימוד אלא
לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא למדנו ע"פ דרך בדיחותו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו:
גמ' תנן התם. באהלות קא חשיב את המביאין טומאה: שחררוהו המים. כגון בשפה גבוהה על הנהר והמים חוטטין מתחתיה
ונכנסין ועושין נקב ארוך: או שרצים. כגון חולדות (א) ואישות: או שאכלתו מלחת. שהארץ מליחה ומתבקעת מאיליה: וכן מדבך
אבנים. גדולות הערוכות זו על זו ופעמים שהאחת סדורה על גבי השנים והתחתונות שוכבות זו אצל זו ומפרידותז) זו מזו ויש שם אהל טפח:
וכן סואר של קורות. אף הן קורות הערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין ויש שם הרבה נקבים ביניהם ויש בהן אהל. כל אלו
באהל המת: בידי
אדם. מתכוין
אינו אהל. לטומאה:
אם כזית מת בתוך
האהל בראשו אחד וכלים
בראשו שני נטמאו
לעשותו אהל:
אהל