כה:
הישן תחת המטה
פרק שני סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מישאל
ואלצפן היו.
הכי גרסינן בברייתא בסיפרי ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו
וא"ת ולמאן דאמר פרק ד' מיתות
כז א
א) ב)
בנדב ואביהוא ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין
דשריפה ממש הואי שנשרפו גופיהן
❖
ג)
היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא מי היו
וכן נמי דריש בתורת כהנים אקרא דותאכל אש אותם אמאי נטמאו
כח ב ג
טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא
וי"ל דשמא שלדן היתה קיימת כאילו נשרפו על גבי קטבלא כדאמר
יכלו וגו': ואם נושאי ארונו של
פרק המפלת מת שנשרף
תורה אור השלם
שחל
שביעי
יוסף או מישאל ואלצפן היו יכולין
ושלדו קיימת טמא:
ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין
1. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ
שלהן בערב הפסח. מכאן קשה
היו ליטהר. שהרי באחד בניסן
בנדב ואביהוא ר' יצחק אומר אם נושאי
טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא
כט ד
להא דא"ר לוי בשילהי הניזקין
הוקם המשכן ושני לו שרף אלעזר
יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם
ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר
הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה
ח' פרשיות נאמרו באותו
את הפרה שיזו על טמאי מת שבהן
אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר
וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:
יום שהוקם המשכן וקא חשיב פרשת
לעשות פסחיהן בטהרה כדאמר
במדבר ט ו
אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי
ל ה
2. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל
א
במסכת גיטין שמנה פרשיות
טמאים ופירש שם בקונט' ויהי
לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ
שלהן להיות בערב פסח שנאמר 1 ולא יכלו
נאמרו ביום שהוקם המשכן ופרה
אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו'
לא ו
עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים
לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אין
לב ז
אדומה אחת מהן ובאחד בניסן הוקם
ולא יתכן כדמוכח הכא שהיה בערב
בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל
שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא
יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות
המשכן והוא ח' למלואים כדקיימא
הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן
תֹאכֵל: יחזקאל כד יז
ואפילו לר"ע לא יתכן לפי הספרים
לן אותו היום נטל עשר
צריכא דאי אשמעינן התם משום דלא
3. וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל
לג ח
דגרסינן בפסחים בפ' האשה
עטרות ובו מתו נדב ואביהוא הלכך
וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה
מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן
וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם
רב סבר לה כר"ע דאמר מישאל
מראש חדש ועד הפסח היו יכולין ליטהר
ק"ש אימא לא צריכא ואי אשמעי' הכא
שָׂק וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה
ואלצפן היו שחל שביעי שלהן להיות
וקרא אמר ולא יכלו ונושאי ארונו
❖
וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד
משום דליכא כרת אבל התם דאיכא כרת
בערב הפסח ומיהו אותה גירסא ליתא
של יוסף נמי כבר עברו עליהם
וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר:
❖
אימא לא צריכא גופא א"ר אבא בר זבדא
עמוס ח י
אלא ר' יצחק גרס התם ונראה לפרש
עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו
רבינו חננאל
אמר רב אבל חייב בכל מצות האמורות
פרשת טמאים דשרץ ונבלה וזב וזבה
משחנו בהר חורב בראש חדש סיון
בתורה חוץ מתפילין שהרי נאמר בהן פאר
ר' יהודה אומר מישאל
ונדה לפי שהוצרכו ליזהר על טומאת
כדכתיב ביום הזה באו
ב
הגהות הב"ח
משום
ואלצפן היו שנשאו נדב
דלא מטא
מקדש וקדשיו:
מדבר סיני ולא נסעו משם עד
מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש
(א) גמ'
2
ואביהוא, ר' יצחק אומר
זמן חיובא. ואין להקשות מהא
עשרים באייר של שנה הבאה דכתיב
ואמר רבא
אם נושאי ארונו של יוסף
עליך וגו' את הוא דמיחייבת אבל כ"ע פטירי
(ב) תוס'
היו, יכולין היו ליטהר,
ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים
דדרשינן בריש טבול יום
וה"מ ביום ראשון דכתיב ואחריתה כיום
ג
3
ואם מישאל ואלצפן היו,
בחדש נעלה הענן מעל וגו' ויסעו
דהולך לשחוט את פסחו
דפסח
יכולין היו ליטהר, אלא
מר ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב ד אבל
❖
מהר ה': טמאי מת מצוה. לאו מת
מטמא למת מצוה מולאחותו אפי'
קוברי מת מצוה היו, וחל
חייב בסוכה פשיטא מהו דתימא הואיל
שביעי שלהן להיות ערב
לאחר חצות דמת מצוה שאני והא
מצוה דווקא קאמר דאפי' מתיהן נמי
הפסח, שנא' ולא יכלו
(א) וא"ר אבא בר זבדא אמר רב מצטער פטור
דדייק הכא מברייתא דקתני למת
מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק
לעשות הפסח ביום ההוא.
גליון הש"ס
מן הסוכה האי נמי מצטער הוא קמשמע לן
מצוה נטמאו לא מת מצוה ממש אלא
בהן כגון האמורים בפרשת כהנים
מכלל המתעסק במצוה
רש"י ד"ה טמאי מת
פטור מן המצוה האחרת.
$ שהכהן מטמא בו: שחל
ה"מ צערא דממילא אבל הכא איהו הוא
כלומר לקרובים כדפירש בקונטרס
מצוה וכו' שהכהן מטמא
ושנינן צריכא זו וזו דאי
שביעי שלהן. ואע"ג דחזו לאורתא
ולאחר חצות הוא דאינו מטמא
דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי
בו.
אשמעינן גבי פסח כו'.
כדקתני התם אמרת לא יטמא אבל
לא אישתרו דקסבר אין שוחטין
אמר רב זבדא משמיה דרב
דעתיה וא"ר אבא בר זבדא אמר רב חתן
ה
אבל חייב בסוכה, ולא
קודם חצות יטמא כדקאמרינן התם
וזורקין על טמא שרץ. מכל מקום
והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה
דמי למצטער דהוא פטור
ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב
שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור
מן הסוכה. ת"ר חתן וכל
כל שבעה מ"ט משום דבעו למיחדי וליכלו
השושבינין וכל בני חופה
הפסח ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו
מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן
בסוכה וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה
פטורין מן התפילין, ומכל
בעל כרחו אבל קשה ג)(לרבה) דאמר
שבעה ימים לפני הפסח ואף על פי
מצות האמורות בתורה,
וליכלו בסוכה וליחדו בחופה אין שמחה
התם אידי ואידי לאחר חצות כאן
שטומאה זו תעכב על ידם אכילת
וחייבין בקרית שמע.
אלא במקום סעודה וליעבדו חופה בסוכה
קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר
פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה
ששחטו וזרקו עליו אלמא מטמא
לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה
אביי אמר משום ייחוד ורבא אמר משום
העתידה לבא: דלא מטא זמן חיובא.
לקרובים אפי' היכא דמטא זמן
צער חתן מאי בינייהו איכא בינייהו דשכיחי
חיובא (ב) זמן הפסח מאחר שלא שחטו
כשנטמאו עדיין לא הגיע זמן אכילת
אינשי דנפקי ועיילי להתם למאן דאמר
פסח: אבל. קרית שמע דמטא זמן
וזרקו עליו ואין לומר דהיא גופא
משום ייחוד ליכא למאן דאמר משום צער
ילפינן מחתן דפטור מק"ש דדלמא
חיובה בתוך החופה והוא ראוי לכך
חתן איכא א"ר זירא ואנא אכלי בסוכה וחדי
אימא ליחייב: אבל פסח דבכרת הוא
שאני ק"ש דלית ביה כרת כדקאמר
בחופה וכ"ש דחדי ליבאי דקא עבידנא
אימא לא. יטמאו במת כל שבעה
הכא ולא אתי מיניה פסח דאיכא
כרת ומטיא זמן חיובא: אין שמחה
תרתי ת"ר חתן והשושבינין וכל בני חופה
לפני הפסח: צריכא. למיכתב ביום
אלא בחופה. משמע מכאן דאם
פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בק"ש
ההוא לאשמועינן דנטמאו תוך שבעה
ז
ח
יצא חתן מחופתו אפי' כלתו עמו
דעוסק במצוה פטור מן המצוה:
משום
מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל כו'.
והולכים לאכול בבית אחר דאין
דקאמר ליה רחמנא הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק
מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת
חתנים כיון דאין שמחה אלא
בחופה ובפ"ק דכתובות אמרינן נמי מברכין ברכת
דום מתים אבל לא תעשה לא תתאבל עליה פארך חבוש על ראשך
חתנים בבית חתנים משמע דוקא במקום חופה דהוא בית חתנים
שלא כדרך שאר אבלים לפי שאני עושה אותך אות ומופת לישראל
ומיהו אין ראיה משם דדלמא לאפוקי מדרבי יהודה קא אתי דאמר
שכך עתידין למות מתיהן ואין איש מתאבל עליהם אלמא אבל אסור
בתפילין: והני מילי ביום ראשון. דעיקר מררא חד יומא כדכתיב
אף בבית האירוסין מברכין אותה וצריך לדקדק מה היא חופה דאי
ואחריתה כיום מר: פשיטא. מאי שנא הא משאר מצות דאשמעינן
במקום שברכו תחלה ברכת נישואין קרי ליה חופה פעמים שאפי'
רב לעיל דאבל חייב בכל המצות: צערא דממילא. שהסוכה מצערתו
ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין ליכנס
כגון חמה או צינה או סירחא בדברים שסיכך בהן: מיבעי ליה
בבית אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום
ליתובי דעתיה. חובה עליו ליישב דעתו למצוה: למיחדי. לשמוח:
העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה:
וחייביןבק"ש. כדפירש בקונט'דמצות כוונתהאינואלא פסוקראשון
משום ייחוד. דסתם סוכה היו עושין בגגותיהן ואין דרך ביאה
ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון:
ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח ושמא ירד החתן לעשות
צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה: צער חתן. שהמקום צר ופתוח
חתן
שאין לה אלא שלש דפנות ובוש לשחק עם כלתו: תרתי. שתי מצות סוכה ומצות נישואין וכגון שנשא ערב הרגל אבל בתוך
הרגל קיימא לן במועד קטן דאין נושאין נשים במועד: פטורין מן התפלה. דבעיא כוונה: ומן התפילין. משום דשכיחא
שכרות וקלות ראש: וחייבין
בקרית שמע. דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולים ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון:
משום