כו:
הישן תחת המטה
פרק שני סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נטלו
במפה.
ולא יאחז בקציצה. הן תפילין עצמן דפוס מושבן
פירש
בקונט' משום נקיות ובחנם פירש כן דרבי
ורצוען ג) ודומה לו
מד א
א) ב)
במס' גיטין בהניזקין ארבעים סאה קצוצי תפילין: לישן
כדמוכח פ' מי שמתו ובסוף
צדוק כהן הוה
מה ב
ג)
ביום. מפני ביטול תורה:
דמר. רבה בר נחמני: כרב. דממנו
פרק כל פסולי המוקדשין והיה אוכל על טהרת
ד)
רב ביום כשיעור זה: דרב כרבי. ורב
תרומה וידים שניות הן ופוסלות את התרומה שזו היא אחת מי"ח
למד מדת שינתו שהיה ישן
מו ג
מז ד
דבר דבפ"ק דשבת דאפי'
למדה מרבינו הקדוש שגדל אצלו:
ורבי כדוד. כך קבל מאבותיו שזו
פחות מכביצה מקבל טומאה כדמוכח
ואינו אוחז בקציצה דברי רבי יעקב וחכמים
ה)
❖
היתה שינת דוד מלך ישראל: שיתין
פרק שני דמס' טהרות דתנן
אומרים ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל
מח ה ו
נשמי. אלצ"ש: הוה ניים. ביום:
אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור:
לא שינת קבע וכמה שינת עראי כדי הילוך
ולא בירך אחריו. סבר לה כרבי
כמיעל מפומבדיתא לבי כובי. $ דמפ'
מאה אמה אמר רב אסור לאדם לישן
תורה אור השלם
א
❖
ד) במקום אחר דהוו שיתא פרסי:
יהודה דפרק שלשה שאכלו
ביום יותר משינת הסוס וכמה שינת הסוס
1. עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב
הנכנס לישן. שאין כוונתו אלא לישן
דדריש ואכלת ושבעת
מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ:
שיתין נשמי אמר אביי שנתיה דמר כדרב
ואינו מהרהר לדבר אחר: רצה חולץ.
וברכת אכילה שיש בה שביעה דהיינו
❖
משלי ו ט
רבינו חננאל
תפילין: רצה מניח. לפי שביום אין
ודרב כדרבי ודרבי כדדוד ודדוד כדסוסיא
כביצה ור"מ פליג ואמר דמברכין
ב
ואינו אוחזן בקציצה, פי'
בכזית ונראה הלכה כוותיה מדאמרי'
דרכו לשמש עם אשתו ולא לישן קבע:
ודסוסיא שיתין נשמי אביי הוה ניים
ג
היא הטבלא, דברי ר'
גליון הש"ס
בלילה חולץ. אפי' לשינת עראי דלמא
פרק כיצד מברכין
כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי קרי
עליה
יעקב. וחכמים אומרים
רש"י ד"ה כמיעל וכו'
מימלך וישן קבע: הילדים. בחורים:
א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את
ישן אדם שינת עראי,
רב יוסף עד מתי עצל תשכב מתי תקום
1
דמפרש במקום אחר.
והוא כדי הילוך מאה
לעולם חולצין. ואפי' ביום: שרגילין
ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו
אמה, אבל שינת קבע
משנתך ת"ר הנכנס לישן ביום רצה
חולץ
בטומאה. קס"ד שמא יראו קרי
תחלה וסוף ועוד אמרי' פרק שלשה
יותר מזה [אסור]. אמר
רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח דברי
❖
שהרהור מצוי בהן: לימא קא סבר
שאכלו א"ר חייא
רב אסור לאדם לישן
ביום יותר משינת הסוס,
רבי נתן רבי יוסי אומר הילדים לעולם
רבי יוסי כו'. ומיבעי לן למיעבד
בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא
והוא שתין נשמי. תניא ר'
רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית
כוותיה שהלכה כמותו ברוב מקומות
חולצין ואינן מניחין מפני שרגילין בטומאה
יוסי אומר הילדים, בזמן
לעזי רש"י
שנשותיהן עמהם, חולצין
דגן וכן אמר רב הונא בר יהודה
דקיימא לן נימוקו עמו
לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור להניח
אלצ"ש (אלייני"ש).
בין ביום ובין בלילה,
: שמא יבאו וכו'. והא ודאי
משמיה דרב ומתוך הירושלמי משמע
❖
תפילין אמר אביי בילדים ונשותיהן עמהן
ואחר כך ישנים. ואקשינן
נשימות.
דבבריה לא בעינן כזית דאפילו
אסור לבזותן לנהוג בהו קלות ראש:
ש"מ בעל קרי אסור
עסקינן שמא יבואו לידי הרגל דבר ת"ר
בתפילין. ושנינן מפני
עסקניות הן. ושמא נגעו במקום
פרידה אחת של ענב או פרידה אחת
שרגלין בטומאה. (ת"ש)
ד שכח ושמש מטתו בתפילין אינו אוחז לא
הטינופת: מתני' אוכל פחות
מוסף רש"י
של רימון טעונה ברכה לפניה
[ש"מ] בעל קרי אינו
ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו ויטלם
מכביצה. מאכל פחות מכביצה:
ולאחריה והכי איתא בירושל' בריש
העלום לסוכה.
אסור בתפילין. ת"ר שכח
מפני שהידים עסקניות הן: מתני' מעשה
ושימש מטתו בתפילין,
נטלו במפה. לא נטל ידיו אלא
כיצד מברכין ר' יוחנן נסב זיתא
אינו אוחז לא ברצועה
וברך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא
כרך במפה ידיו משום נקיות דקסבר
והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את
ולא בקציצה, עד שיטול
בר אבא מסתכל ביה ואמר ליה ר'
פחות מכביצה לא בעי נט"י ולא בעי
(שבת קנד:)
ידיו ויסירם מראשו, מפני
התבשיל ולר"ג שני כותבות ודלי של מים
נטלו במפה וכו'.
שהידים עסקניות הן.
יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי
סוכה ולא בעי ברכת המזון לאחריו
ואמרו העלום לסוכה וכשנתנו לו לר'
מעשה שהביאו לרבן יוחנן
לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון
דדריש כרבי יהודה
בן זכאי לטעום התבשיל
צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה
ה
ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומה
ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה
כו'. תניא לא שהלכה כן
ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו:
אלא שרצו להחמיר על
צריכא ליה מפני שגרעינתו ממעטתו
שביעה והיינו כביצה אבל לפניו בכל דהו
(יומא עט.)
גמ' מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי
עצמן. אבל הלכה, אוכל
ולית ליה לרבי יוחנן שגרעינתו
בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות
אדם אכילת עראי חוץ
מן העוה"ז בלא ברכה: גמ' מעשה
לסוכה, והרוצה להחמיר
ממעטתו מה עבד ליה ר"י משום
קתני אם בא להחמיר על עצמו מחמיר
ו
על עצמו מחמיר.
לסתור. וכי דרך המדברים להביא אחר
בריה מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן
ולית ביה משום יוהרא ומעשה נמי והביאו
אפילו פרידה אחת של ענב או פרידה
דבריהם מעשה הסותר דבריהם דקתני
לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את
אחת של רימון שהיא טעונה ברכה
רישאה) אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה
התבשיל ולר"ג שני כותבות ודלי של מים
לפניו ולאחריו ובהש"ס שלנו יש כעין
ומביא מעש' דלטעימ' תבשיל צריך סוכ':
ואמרו
מעשה זה פרק כיצד מברכין
הכי
דא"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחילה וסוף א"ל ר' ירמיה לר' זירא היכי בריך ר'
יוחנן אזית מליח כיון דשקליה לגרעינתיה בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן בינוני בעינן וההיא זית דאתא לקמיה
דר' יוחנן זית גדול הוה דאע"ג דשקליה לגרעינתיה פש ליה שיעורא והשתא אי הוה עובדא דהש"ס שלנו היינו ההיא דירושל' א"כ חולק
על שלנו ולא סמכינן עליה מדלא שני ליה משום דבריה הוא אבל שמא שני מעשים היו וההיא דירושל' היה זית שלם ואכלו עם הגרעין
דהוי בריה אבל ההוא דהש"ס שלנו לא היה בו גרעין שכן סתם זית מליח בלא גרעין הוא ולא הוה בריה ולהכי הוצרך לתרץ דגדול
היה וזית דירושלמי קטן מזית בינוני היה והרוצה להוציא עצמו מספיקא צריך שיאכל כזית אפילו בדבר שהוא בריה ודוקא לענין
ברכה שלאחריה אבל לפניו מברך אפי' פחות מכזית בכל דבר דלפניו לא בעינן שיעור דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה כדמשמע
מעובדא דר' צדוק דקאמר ולא בירך אחריו כדפרי' משום דסבר לה כר' יהודה משמע הא לפניו בירך וכן פירש בקונט' ואמרינן
בירושלמי בתחלת פרק כיצד מברכין כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאין אומר עליו ג' ברכות
אין אומר עליו המוציא לחם מן הארץ התיבון הרי פחות מכזית דאין אומר עליו שלש ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם
מן הארץ הא א"ר יעקב בר אחא לשאר מינים נצרכא פי' לא אתא לחלק בין דבר שיש בו כשיעור לדבר שאין בו כשיעור אלא אתא לחלק
בין פת לשאר מאכל של חמשת המינים כגון מעשה קדירה שאין מברכין אחריו ג' ברכות וכן כובא דארעא ופת הבאה בכיסנין כי לא קבע
סעודתיה עילויה ופת אורז ודוחן שאין מברכין אחריהם שלש ברכות אין אומרים עליהם המוציא לחם מן הארץ ואע"ג דבריש כיצד מברכין
נפקא לן ברכה בתחלה בק"ו מבסוף כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש מ"מ לא שייך למימר דיו ובמשהו מברך
בתחלה אע"ג דלא מברך בסוף דאותו ק"ו אינו אלא גלוי מלתא בעלמא דברכה לפניו לאו דאורייתא כדתנן פרק מי שמתו
בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וכן בפ' היה קורא תניא הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל
הבית אוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה שתי ברכות ולענין שתיה נראה שמברכין אכזית יין על הגפן ועל פרי הגפן
אע"ג דלגבי יוה"כ לא הוי שיעור חשוב בפחות ממלא לוגמא כדאמר פ' בתרא דיומא לא ילפינן מיניה ברכת היין לאחריו
תדע דלענין אכילה הוי שיעורא ביום הכפורים ככותבת ולענין ברכה מיחייב לאחריו בכזית דהלכה כרבי מאיר כדפרישית ואית למ"ד
לענין קידוש דא"צ מלא לוגמא הלכך לברך אחריו נמי יכול להיות דלא בעי מלא לוגמא ומיהו קצת היה נראה לדקדק דמודי ר' מאיר בשתיה
דבעי כביצה דבפרק שלשה שאכלו דריש ר"מ ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ור' יהודה דריש ואכלת
ושבעת זו אכילה שיש בה שביעה ואי זו זו כביצה וכיון דנפקא לן לר"מ שתיה מושבעת א"כ בעי כביצה דלא הוי שביעה בפחות ושמא יש
לחלק בין שתיה לאכילה דדלמא שביעה בשתיה הוי בפחות מכביצה וכל הני שיעורין דרבנן נינהו כדמוכח פרק מי שמתו
דאמרי' הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ולענין ברכה דלאחריו לא מצינו שום שיעורא אלא כזית לר"מ וכביצה לר' יהודה וקרא
שטח לגרמיה הוא דעבד
אסמכתא בעלמא דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה והא דאמרי' פרק שלשה שאכלו שמעון בן
משמע דאינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית הא בכזית דגן מוציא אע"פ שהמלך והמלכה מסתמא
אכלו כדי שובען לא דמי
גדול דרבנן לקטן
דרבנן
דלא מפיק
דאורייתא דהא גדול אפילו לא
אכל כלל היה ראוי
(להו) להוציא אחרים
וכן פירש שם בקונטרס:
ואמרו