לו:
לולב הגזול
פרק שלישי סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מקורזלות
ותו לא מידי. אין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר"ש כר"ע ולא ר"ע
פי' בקונטרס פיקוד"ש בלע"ז חדודות וטובות לקנח
עא א ב
א)
סבר כר' שמעון: דעבידא דפי דפי. כמין קרשים קרשים כעין גלגל
ולא משמע כן פרק אלו עוברין
של רחיים של מים ורבא אשמעינן דהוא נמי ברייתו: והא ר' חנינא
גבי יש חורש תלם אחד דפריך ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב
עב ג ד
מטביל בה. אוכל מקצתו:
ונפיק. ויוצא ידי חובתו בנותר ומברך
הואיל וחזי לכסות בו דם צפור ומשני
באבנים מקורזלות ומה שייך
ב)
ג) ד)
להזכיר שם אבנים חדודות ומפרש
עליו. והא דנקט מטביל שכל מאכלם
ה)
רבינו תם דמקורזלות היינו [רכות]
ע"י טיבול היה כדאמר בפסחים
ותו לא מידי גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה
עג ה
א
ו) ז)
השמש מטביל בבני מעיים
דחזו לחרישה ולזריעה וכן יסד הפייט
אחרת פסול אמר רבא ב לא שנו אלא כמין
רבי יצחק מטביל בירקא: ופרכינן
אשישת שלוחתו בקטב תלה אשישות
בריה אחרת אבל כברייתו כשר פשיטא כמין
ולר' חנינא קשיא מתני'. דקתני חסר
להניץ בתיחוח קירזולה:
עד ו
ח)
בריה אחרת (תנן) לא צריכא דעבידא דפי
בשבת
שלש אבנים מקורזלות
כל שהוא פסול: ומשנינן בשלמא
ט) י)
דפי איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב
כ)
מותר להכניס לבית
מתני' לר' חנינא ל"ק. מתני' ביום
❖
❖
ל)
אין זה הדר איני $ והא ר' חנינא מטביל בה
הכסא. בתוך ד' אמות ובית הכסא
טוב ראשון שלקיחתו מן התורה
ונפיק בה ולר' חנינא קשיא מתני' בשלמא
ובעינן לקיחה תמה דכתיב
בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן
מתני' לר' חנינא ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן
אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד
ולקחתם לקיחה תמה וביום טוב שני
רבינו חננאל
תורה אור השלם
ג
הבריות לא גזור כך פי' בקונטרס
נפיק ביה ר' חנינא אע"ג דלא היה
ביו"ט שני אלא לרב קשיא אמר לך רב שאני
1. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת
גידלו בדפוס. אוקימנא
ד
שלם: אלא לרב. דאמר אין זה הדר
$ ומדקאמר להכניס משמע דאיכא
אפי' עשאו דפי דפי,
יָמִים כָּל הָאֶזְרָח
עכברים דמאיסי א"ד אמר רב זה הדר דהא
כגון כף [דף] מרובע, אם
בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:
מחיצות ולשון בית הכסא משמע בית
קשיא דר' חנינא דהא אפילו בשני
❖
ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה ולרבי חנינא
ויקרא כג מב
הוא כברייתו כשר, אינו
וכן משמע פ"ק דתמיד דאמר
נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה
פסול אלא אם עשאו כמין
קשיא מתניתין ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן
בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו
רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא
בריה אחרת. איתמר אתרוג
ביו"ט שני: אתרוג קטן וכו': אמר רפרם בר
שנקבוהו עכברים, אמר
גליון הש"ס
כדאמר בריש פירקין יבש פסול לא
אתא ר' אבא נחר ליה ובפרק כהן
רב אין זה הדר, כלומר
פפא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באבנים
שנא בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני
גדול שיהו נשים מספרות
גמ' והא ר"ח מטביל בה
פסול הוא. ואקשינן והא
ונפיק.
מקורזלות דתניא בשבת ג' אבנים מקורזלות
ר' חנינא מטבל ביה ונפיק
ואוקימנא דבעינן הדר וליכא: ה"ג
בבית הכסא משום יחוד משמע
ה
ביה, היה חותך חתיכה
ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא
דמקום צנוע היה ומוקף מחיצות ואין
מותר להכניס לבית הכסא וכמה שיעורן רבי
מן האתרוג ואוכלה, והיה
ר' חנינא מטביל בה ונפיק: כדרך
רואין העומדים בחוץ ואפ"ה התירו
תוס' ד"ה
יוצא ידי חובתו בנשאר
מאיר אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה:
בשבת וכו' ומדקאמר
ואע"פ שחתך ממנו. לר'
שחולקין כאן. כשיעורן כאן כך שיעורן
להכניס ואע"ג דמכניס מכרמלית
ובגדול כדי שיאחז כו': תניא א"ר יוסי מעשה
להכניס.
חנינא קשיא מתני', דתנן
כאן: מותר להכניס לבהכ"ס. בתוך ד'
לרשות היחיד ותדע דהא איסור
ניקב וחסר כל שהו פסול.
ברבי עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על
❖
טלטול מוקצה חמור מאיסור כרמלית
אמות ובהכ"ס בשדה ואינו מוקף מחיצות
ושנינן אליבא דר' חנינא
כתפו אמר לו רבי יהודה משם ראיה אף
מתני' דקתני חסר כל שהו
ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום
שלא התירו טלטול במת אלא ע"י
הם אמרו לו אין זה הדר: מתני' אין
פסול, ביום טוב ראשון
כבוד הבריות לא גזור: במקורזלות.
ככר או תינוק כדמוכח פרק במה
שהוא מן התורה, ור'
לעזי רש"י
אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי
מדליקין ובפרק נוטל
הראוים לקינוח. מקורזלות פיקוד"ש
חנינא כי הוה מטבל ביה
פיקוד"ש (ביקודי"ש).
ונפיק ביה, בשאר הימים
בלע"ז: כאגוז. קסבר בהכי חזיא
יהודה רבי מאיר אומר אפי' בחוט במשיחה
ואיסור כרמלית אשכחן
ו
זולתי היום הראשון, אלא
חדות, בעלות שפה חדה.
לקינוח אבל גדולה לא חזיא: על
דשרי במת בשילהי המצניע
אמר רבי מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו
ליכויי"ל (לינוי"ל).
לרב הא דר' חנינא קשיא
כתפו. מרוב גודלו: אין זה הדר.
בההוא שיכבא דשרא להו רב
ליה. ושנינן לא פסיל
חוט (של פשתן).
אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב אמרו
❖
רב אלא בנקיבת עכברים
איליר"א. קיסוס.
ואע"ג דאוקימנא דטעמא
נחמן לאפוקיה לכרמלית משום כבוד
לו במינו היו אוגדין אותו מלמטה: גמ'
דמאיס, אבל נקיבת בן
דר' יהודה לאו משום הדר הוא הכי
הבריות וגבי בית הכסא דהתירו
אדם לא פסיל. ואיכא
אמר רבא אפי' בסיב אפי' בעיקרא דדיקלא
דאמרי אתרוג שנקבוהו
קאמר ליה אפילו לדידך דלא חיישת
טלטול אבנים משום כבוד הבריות
מוסף רש"י
ואמר רבא מ"ט דרבי יהודה קסבר לולב
עכברים, אמר רב אין זה
לאנפוליי) ומייתית ראיה מדר' עקיבא
כ"ש דהתירו ארבע אמות בכרמלית
ותו לא מידי.
הדר פי' בתימה, כלומר
צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוה חמשה
אינה ראיה דאף הם אמרו לו אין זה
כ) להכניס מכרמלית לרשות היחיד
(יבמות לט. וקדושין
הדר הוא זה וכשר, דר'
הדר: מתני' אין אוגדין את הלולב
כא:)
מיני ואמר רבא מנא אמינא לה דסיב ועיקרא
חנינא מטבל ביה ונפיק.
ומרשות היחיד לכרמלית ומיהו לדידן
(ערובין קג:)
אלא מתני' דקתני חסר
אלא במינו. כדמפרש בגמ': חוט
דיש לנו בית הכסא קבוע בבנין
דדיקלא מינא דלולבא הוא דתניא בסוכות
1
(ע"ז כג. סד.)
כל שהו פסול קשיא
של משיחה. ליכויי"ל בלע"ז: גימוניות.
אסור כדמוכח בשילהי המוציא יין
(סנהדרין
עלייהו. ושנינן מתני' ביום
תשבו סוכה של כל דבר דברי ר"מ ר' יהודה
סב.)
ראשון, דרב ור' חנינא
דשרי רב חסדא
חוטי זהב כפופין כגימון על שם
אומר אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב
(שם סו:) מקורזלות.
בשאר הימים. וקיימא לן
הלכוף כאגמון : במינו
להעלותו אחריו לגג ומקשה ליה רבינא
כוותיייהו. מתני' שיעור
והדין נותן ומה לולב שאין נוהג בלילות
אוגדין אותו מלמטה. לשם מצות
מהא דאסרינן לעיל מיניה ליטול
אתרוג קטן ר' מאיר
כבימים אינו נוהג אלא בארבעת מינין סוכה
אגד וזה לנוי בעלמא: גמ' בסיב.
(שבת פא. לגי' רש"ל)
אומר כאגוז, ר' יהודה
קיסום משלפניו לחצות בו שיניו ומשני
מותר להכניס.
אומר כביצה. ובגדול כדי
שנוהגת בלילות כבימים אינו דין שלא תהא
התם אדם קובע מקום לסעודה הכא
איליר"ה שגדל סביב הדקל ונכרך
שיאחוז שתיהן בידו אחת.
אלא בארבעת מינין אמרו לו כל דין שאתה
סביבו כלולבי גפנים: עיקרא
(שם) כאגוז.
אין אדם קובע מקום לבית הכסא
פי' כדי שיאחז האתרוג
(שם) משם
ועמו לולב בידו אחת.
דדיקלא. לחתוך ממנו נצרים וקולפן
דן תחלתו להחמיר
וסופו להקל אינו דין
משמע דהיכא דקבע אסור ואע"פ
ראיה. (לעיל כח.)
ואם הוא האתרוג גדול
שפי' שם בקונטרס דהא דבעי למיסר
עד שראויין לאגד וטעמא דר' יהודה
אין אוגדין את הלולב.
לא
שאין ידו יכולה להחזיק
בגג משום טירחא יתירא בהעלאה
לאו משום הדר הוא דהא אוקימנא
עם הלולב בבת אחת
פסול האתרוג. ור' יוסי
דלא בעי הדר אלא משום דבעי מינו: ומאי טעמא. בעי מינו כיון
לגג לא משמע כן דא"כ כי מקשה ליה רבינא מהא דאסרינן קיסם
בעיקרא
אמר אפי' בשתי ידיו.
(לעיל לא.)
דאמר לולב צריך אגד הוה ליה אף האגד מן המצוה: ואי מייתי
משלפניו לחצות בו שיניו תיקשי ליה כולה שמעתתא דהתם דשרי
דדיקלא.
והלכתא כר' יוסי. ולא עוד
אלא דהא ר' עקיבא קאי
מינא אחרינא כו'. ועובר משום בל תוסיף: אלא בארבעת מינין
לטלטל אבנים מקורזלות אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב
כוותיה. וכן חלוקין באבני
שבלולב וכו'. לקמן בפ' לולב וערבה ילפינן מקראי לולב
שבת הוה בעי למיסר כיון דאפשר להזמינן ומסיק דשרי משום דאין
בית הכסא, דתניא ובשבת
ביום וסוכה בין ביום בין בלילה: אמרו לו כל דין ק"ו שאתה דן
אדם קובע מקום והא דאמר ר' ינאי התם אם יש לו מקום קבוע
מותר להכניס ג' אבנים
(לעיל לא.) לולב צריך
מקורזלות בבית הכסא,
שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. קל וחומר שאתה מתחיל
לבית הכסא מלא היד התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח
אגד.
וכמה שיעורן ר' מאיר
להזמין מערב שבת אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית אסור אלא
לדרוש על ידי חומר שיש בו להביא לו חומר אחר בק"ו מן הקל כגון
(לעיל יא:)
אומר כאגוז ר' יהודה
אם כן הזמין ושמא כיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר
זה וסופו שאתה מיקל עליו בחומר זה שהבאת בו שהוא נהפך להקל
אומר כביצה. וקיימא לן
ושרי: דסיב ועיקרא דדיקלא. מכאן קשה לפי' הקונטרס דפ'
כר' יהודה. מתני' אין
אינו ק"ו הגון שהרי הדין מלמד עליו חומר ואתה מביא עליו קל:
אוגדין את הלולב אלא
כל שעה דתנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו
לא
ממינו כו'. אוקמא רבא
בפסח וקחשיב חרחבינא ומפרש בגמרא אצוותא דדיקלא ופי' שם בקונטרס סיב הדקל שגדל סביב הדקל והכא משמע שהוא מין אילן
בסיב ועיקרה דדיקלא,
לאגוד בהן. ובהדיא אמרינן התם מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים: רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין שבלולב. ולית
מין לולב הן, ומותר
ליה הא דדרשינן בפ"ק באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ומ"מ מודה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה
אפילו מארבעת המינים כגון שעשה מהם כלי או פירות דקל דבעינן דומיא ל)(דאויר) למ"ד ענני כבוד היו ולמאן דאמר סוכות ממש עשו
להם ילפי מדאיתקש סוכה לחגיגה דלא שייך לאקשויי אי מה חגיגה בעלי חיים מאחר דלא מכשירין אלא מארבעת המינים והא דאיפליגו ר"מ
ור' יהודה בפ"ק בנסרים שאין בהם ד' וקתני ומודה ר"מ דאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל אחד ביניהן דמשמע
פסל לשון פסולת הגורן ויקב כדפירש שם בקונטרס וקאמר דמודה לרבי יהודה לא בשביל שיכשיר רבי יהודה בפסולת גורן ויקב אי נמי
מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל:
כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. כי האי גוונא פליגי פרק כל שעה דר' יהודה אומר אין ביעור
חמץ אלא שריפה ק"ו מנותר שאינו בבל יראה ומהדרי ליה רבנן
שאותו דין תחילתו להחמיר וסופו להקל אם לא מצא עצים לשורפו
ובההיא קיימא לן
כרבי יהודה דסתם
מתניתין פרק בתרא
דתמורה
דחמץ בשריפה
אלמא חשבינן ליה דין
אף על פי שסופו
להקל