לולב הגזול פרק
שלישי סוכה
לז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לא מצא אחד מד' מינין הללו יהא יושב ובטל. מסוכה נמצא זה קל
להקל ותימה דהכא אין הלכה כר' יהודה דלא מכשר אלא בד' מינין
עה א ב
א) ב)
דסתם מתני' בפ"ק כרבנן בהדלה עליה את הגפן ואת
והדין היה מלמד חומר מתחלתו כדדרשת מה לולב הקל שאינו נוהג
הדלעת דקתני או שקצץ כשרה וי"ל דהא דקי"ל התם כרבי יהודה
בלילות כבימים יש בו חומר זה שאינו נוהג אלא בד' מינין סוכה
ועלי עץ שמן. לאו ד' מינין
חמורה שנוהגת בלילות כו': עלי זית
היינו מכח דין אחר ויליף במה מצינו מנותר שישנו בבל תותירו וחמץ
עו ג
נינהו: ור"י סבר הנך לדפנות ועלי
ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה
הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך
אף חמץ בשריפה דאע"פ שאמרו לו
לא מצא ארבעת מינין יהא יושב ובטל
עז ד
ג)
❖
ותנן מסככין בנסרים. ול"ג של ארז
חכמים אשם תלוי וחטאת הבא על
ד)
והתורה אמרה בסוכות תשבו שבעת ימים
ה)
ונהי נמי דהני נסרים מאחד מד'
הספק יוכיחו שהם בבל תותירו ואת
סוכה של כל דבר $ וכן בעזרא אומר צאו
ו)
1
מינים הם מיהו מעיקרא דדיקלא
אמרת בקבורה ושתק ר' יהודה אלמא
ז)
ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי
לעזי רש"י
נינהו אלמא לר"י סיב ועיקרא דדיקלא
הדר ביה מההיא אע"ג דהוא שתק
ח) ט)
הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות (ועשו)
י)
פוזי"ל (פושי"ל). פלך
כשירין לאגדו של לולב דאי לאו הכי
אנן לא שתקינן דלא שתק אלא מתוך
❖
כ) ל)
(לטווייה).
סוכות ככתוב [א] ורבי יהודה סבר הני לדפנות
הוו להו כמין אחר דהא לר"י אין
דברי עצמו במה שאומר במקום אחר
מ)
עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך
סוכה אלא בהכשר לולב מק"ו:
דנותר בקבורה אבל אנן סברינן
❖
סככה בנסרים של ארז גרסינן הכא:
ותנן מסככין בנסרין ד"ר יהודה אלמא סיב
בשריפה ואין כאן יוכיח:
רבינו חננאל
והביאו
עלי זית. רבי יהודה
י' מיני ארזים הם. והדס חד מינייהו
ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא ש"מ ומי
דדייק מדתנן מסככין
במסכת ר"ה : ביקירי
הוה מוקי ליה לדפנות:
בנסרין דברי ר' יהודה,
אמר ר' יהודה ארבעת מינין אין מידי אחרינא
תורה אור השלם
מאי ארז הדס כדרבה בר רב הונא
ותניא ר' יהודה אומר
ירושלים. מנכבדי ירושלים העשירים:
לא והתניא סיככה בנסרים של ארז שיש
1. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ
סוכה אינה נוהגת אלא בד'
דאמר י' מיני ארזים הם.
במינו אוגדין אותו מלמטה. נמצא
מינין שבלולב, ש"מ נסרין
וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם
בהן ד' טפחים ד"ה פסולה אין בהן ד' טפחים
תימה ולרב יהודה אמר רב דפליג
אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר
של דקל מין לולב הן.
וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ
רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר ומודה
ואסיקנא נמי ארז מין הדס
הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת
עליו מאי איכא למימר דאמר במס'
מצוה לפיכך אינו תוספת לעבור על
הוא. ר' מאיר אומר אפי'
וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס
רבי מאיר שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר
בל תוסיף: מגדלי הושענא. אוגדי
ר"ה פ' אם אינן מכירין
במישחה אוגדין. תניא
וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ
שמניח פסל ביניהן וכשירה מאי ארז הדס
אמר ר' מאיר מעשה ביהיר
ד' מיני ארזים הם אלו הן ארז
הלולבים לשון גדילין. ולשון הש"ס לומר
עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת
ירושלים שהיו אוגדין
כַּכָּתוּב: נחמיה ח טו
וקתרוס ועץ שמן וברוש ולספרים
לכל אומן בדבר לשון זה כגון הך
כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב
(א)
2. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז
אותו בגימוניות של זהב,
דבפרק משקין למגדלי
דגרסי לעיל בפ"ק ברייתא
אמרו לו, במינו היו אוגדין
הונא אמרי בי רב עשרה מיני ארזים הן שנא'
שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן
אותו מלמטה. אמר רבה
אוהרי ולמגדלי תנורי בחולו של
דתניא כוותיה דרב סיככה בנסרים
אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ
אתן במדבר ארז שיטה והדס וגו': ר' מאיר
2
למגדלי הושענא דבי ריש
תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו:
מועד הא למדת שפירוש לשון זה
שאין בהן ארבעה דברי הכל כשרה
ישעיהו מא יט
גלותא, שיירו בלולב בית
אומר אפילו במשיחה כו': תניא א"ר מאיר
לשון עשיה ותקון: שיירי ביה בית
ול"ג של ארז ניחא דבברייתא דהכא
3. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל
יד, כלומר קצה הלולב
מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את
הנאגד עם ההדס הניחוהו
בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה
יד. מתחת לאגד שלא יקחנו במקום
תניא כוותיה דשמואל ולא חשיב לה
רב עיקר: כי היכי דלא ליהוי
בלא אגד, כי היכי דלא
עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל
לולביהן בגימוניות של זהב אמרו לו משם
אגדו דקסבר אין האגד מן המצוה
ליהוי חציצה. רבא אמר
הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת
ראיה במינו היו אוגדין אותו מלמטה אמר
חציצה. דקסבר רבה מין במינו חוצץ
כרבנן דאמרי אין צריך אגד: דלא
כל לנאותו אינו חוצץ,
אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ
מין במינו הוא. אמר
בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת
נהוי חציצה. בין יד להושענא ואין
להו רבה להנהו מגדלי הושענא דבי ריש
אי נמי משום דמספקא ליה כדמוכח
❖
(רבא) [רבה] לא לינקוט
במדבר יט יח
אוֹ בַקָּבֶר:
זו לקיחה: לא לינקוט איניש הושענא
פרק בהמה המקשה
גלותא כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא
איניש לוליבא בסודרא,
בסודרא. כשנוטלו לצאת בו לא
כרכתו אחותו והוציאתו מהו דמפרש
דבעינא ולקחתם וליכא.
שיירי ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה
רבא אמר לקיחה [ע"י
הגהות הב"ח
יכרוך סודר שבין כתפיו על ידו
ר"ת היינו נקבה שנולדה עמו וקרי
רבא אמר א כל לנאותו אינו חוצץ ואמר רבה
דבר אחר] שמיה לקיחה,
ויאחוז בו הלולב: אזוב קצר. שהיו
לה אחותו כדאשכחן פרק כל הבשר
(א) גמ'
מהא דתנן בפרה פי"ב
לא לינקיט איניש הושענא בסודרא דבעינא
האזוב הקצר מספקו בחוט
אין לי אלא בחלב
מביאין מי חטאת מעיר לעיר
לקיחה תמה וליכא $ ורבא אמר לקיחה על
או בכוש, טובל ומעלה,
ב
אמו בחלב אחותו הגדולה מניין והא
בשפופרת של קנים ארוכות ומצניעין
(ב) תוס'
אוחז באזוב ומזה. ר'
ידי דבר אחר שמה לקיחה אמר רבא מנא
דאמר פ"ק דבכורות
אותם בהם לטהרת טמאים ומטביל
ואת כל כלי
יהודה ור' שמעון אומרים
❖
השרת
אמינא לה דלקיחה על ידי דבר אחר שמה
כשם שהזייה באזוב כך
גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני
האזוב ומזה ואם היה קצר כשמכניסו
טבילה באזוב. פי' אליבא
זכרים ורבנן לימא קסברי מקצת
בפי השפופרת אינו מגיע למים
לקיחה דתנן אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש
ג
דתנא קמא דפליג עלייהו
שבראש השני: מספקו. מאריכו כדי
רחם מקדש דאי כוליה רחם מקדש
אמאי קא שרי, ולקח אזוב
וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה אמאי 3 ולקח
גליון הש"ס
וטבל במים כתיב (כו'),
ספוקו: בכוש. פלך פוזי"ל בלע"ז
נהי דא"א לצמצם חציצה מיהא איכא
וטבל אמר רחמנא אלא לאו ש"מ לקיחה על
גמ' וכן בעזרא.
וזה לא לקח אלא בחוט
שהנשים טוות בו: ולקח. אזוב וטבל
אמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ
ובכוש, [פי'] שטוות בו
ידי דבר אחר שמה לקיחה ממאי דלמא
התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא
במים בשעת טבילה בעינן לקיחה:
הנשים נקרא כוש, אלא
שאני התם כיון דחבריה כגופיה דמי אלא
שם ורבא אמר לקיחה
ש"מ לקיחה על ידי דבר
אלא שמע מינה שמה לקיחה. ומיהו
מקצת רחם בלא חציצה ואע"ג דהכא
ע"י ד"א.
אחר שמה לקיחה. ודחינן
מהכא ד נפל משפופרת לשוקת פסול
נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא
כשהוא מזה צריך לאחוז באזוב מפני
❖
דלמא שאני חוט וכוש
הא
חציצה וקא קפיד רבה דלמא לידה
שאם אוחזו בספוקו הוא מנענע
דכיון דחבריה לאזוב, כי
אזוב דמי, ולא דמי לסודר
כאן וכאן ואינו מכוין ומזה על הכלי: נפל משפופרת לשוקת. אף
שאני דאורחייהו של תאומים בהכי והא דאשכחן בסוף שתי מדות
דלא חבריה ללולב. אלא
הגהות הגר"א
האפר היו מביאין בשפופרת ומקדשין בו את המים בשוקת של אבן
דמרבה כל בעלי חוברין לסמיכה [ובתנופות אחד מניף
כ)
מהא דתנן בפרה פרק ו'
[א] (ור"י
שכל מעשה פרה בכלי אבנים היתה אם אפשר והיה נותן אפר
ע"י כולם] ולא בעי למילף תנופה בק"ו מסמיכה דלא אפשר דהיכי
נפל הקידוש משפופרת על
❖
השוקת פסול.
משפופרת למים שבשוקת שהאפר נותן למעלה כדילפינן בסוטה
ניעבד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אפילו לרבא דאמר
הכא מין במינו אינו חוצץ מ"מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה
מים חיים אל כלי שהמים נותנין תחילה אל כלי ולא יפסיק אפר
סברא הוא דחוצץ כדתנן פ"ב דזבחים על גבי רגל חברו
ביניהן והא דכתיב ונתן עליו מים מוקמינן לערבן. ואם כשבא
מוסף רש"י
לקדש נפל האפר משפופרת לשוקת שלא במתכוין פסול הקידוש דבעינן
פסול ובפ' הוציאו לו מיבעיא ליה לרמי בר חמא הניח
ומודה ר' מאיר.
מזרק [תוך מזרק] וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו
ולקחו מעפר שרפת החטאת ונתן וגו' שיהא לוקח בידו ונותן:
(לעיל יד:)
חוצץ ומסיק דאינו חוצץ דכתיב (ב) אשר ישרתו בם בקודש שנים
הא
שמניח פסל.
כלים ושירות אחד והדר מיבעיא ליה הניח סיב בתוך המזרק דהוי מין בשאינו מינו אי חוצץ או אינו חוצץ ואין לדמות כל הדברים:
דבעינא
לקיחה תמה וליכא. הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמר לעיל דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו
ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה ובסוף מקום שנהגו גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי
ועביד עבודה ופי' בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן אע"ג דלקיחה על ידי ד"א
שמה לקיחה [לרבא] ה"מ דרך כבוד כדמוכח בסוף פירקין גבי לולב שהוציאו בכלי דפריך עלה והאמר רבא לקיחה על ידי דבר
אחר שמה לקיחה ומשני הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא והשתא נמי אע"ג דכריך ידיה בשיראי לכבוד עצמו היה עושה שלא יתלכלכו
משם
(שם)
ידיו בדם האברים ומבזה קדשי שמים קרי ליה התם אי נמי ל) דלטעמיה דחציצה נענש משום בזיון קדשים כדמוכח מבת קול ומיהו לא
ראיה. (לעיל כח.)
יתכן פירוש זה מדמייתי עלה ההיא דאזוב שספקו בחוט אלא י"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא
סודרא לא בעי לולב ומיהו גם זה לא יתכן דכ"ש דהוה ליה למימר דחוצץ כדמוכח בעיא דרמי בר חמא דפרק הוציאו לו
דהניח מזרק בתוך מזרק דבעי למיפשטה מההיא דעל גבי רגל חבירו פסול ודחי שאני רגל דלא מבטל ליה וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר
כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר ודמי לאזוב שספקו בחוט ולא
חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה ולולב שהוציא בכלי דסוף פירקין לא בשאוחז בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו
נפל
או שאוחז בבית יד של כלי מ): משפופרת לשוקת. פי' בקונטרס לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים ואי אפשר לומר כך
דהך שפופרת גופה מקבלת טומאה היא כדמוכח פרק חומר בקודש דאמרינן שפופרת שחתכה לחטאת טמאה ויטביל ובמסכת פרה בדוכתי
טובא תנן שהיו ממלאין חביות לקדש בהן עוד משמע דעדיפי שאר כלים לקדש דתנן בכל הכלים מקדשים אפילו
בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאף על גב דלא חשיבי כלים לטומאה חשיבי כלי לקידוש וכ"ש שאר כלים ומה שכל מעשיה בכלי אבנים
היינו בשבעת הימים שמפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית אבן היתה נקראת כדמפרש בריש יומא
ועביד משום מעלה:
אמאי