לז:
לולב הגזול פרק שלישי סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמאי
ונתן אמר רחמנא אלא שמע מינה נתינה על ידי דבר
הא הפילו הוא. במתכוין דומיא דנפל מאליו שלא אחז באפר עצמו
עח א
א)
ב) ג)
אחר שמה נתינה הכא נמי לקיחה על ידי דבר אחר
אלא אחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת כשר: ה"ג אמאי ולקחו ונתן
ד)
שמה לקיחה. כך כתוב בכל הספרים וקשה חדא דמה לו לדקדק
אמר רחמנא אלא ש"מ לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה: ואמר
ה) ו)
רבה גרס בכולהו: לא לידוץ איניש לוליבא בהושענא. לאחר שאגד
מנתינה הא גבי פרה כתיב לשון לקיחה ולקחו לטמא מעפר שרפת
עט ב
ז)
❖
ח)
החטאת השתא קנסיב על ידי שפופרת
הערבה וההדס יחד לא יתחוב הלולב
מלמעלה בתוך האגד: דלמא נתרי
דהיינו על ידי דבר אחר ועוד ונתן
הא הפילו הוא כשר אמאי ולקחו ונתן אמר
פ ג
1
טרפי. הלולב משיר עלי ההדס
קאי אמים ולא אאפר כדמוכח בהדיא
רחמנא אלא לאו שמע מינה לקיחה ע"י
הגהות הב"ח
פרק כל שעה
והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין בין
דבר אחר שמה לקיחה ואמר רבה לא לדוץ
(א) תוס'
דפריך ונתן אלמא תלושין נינהו והא
מין למין ואינם אגודים יחד להיות
פא ד
שקיל
איניש לולבא בהושענא דדלמא נתרי טרפי
לקיחה אחת: לא ז) (ליגוד) איניש
מחוברין נינהו כלומר דבעינן מים
(ב) בא"ד שקיל
והוי חציצה ורבא אמר מין במינו
❖
ממים
א
לוליבא בהושענא. אם הוא ארוך
חיים אל כלי ובפרק שני דסוטה
אינו חוצץ ואמר רבה לא ליגוז איניש
יותר מדאי מן הערבה ובא לקצצו
ובפרק קמא דתמורה
פב ה
לולבא בהושענא דמשתיירי הוצא והוי חציצה
נמי קאמר תרי קראי כתיבי
מתחת לא יקצצנו בעודו באגודה אלא
גליון הש"ס
פג ו
ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ ואמר רבה
ונתן עליו אלמא אפר ברישא דפשטיה
יוציאנו ויגוז מתחת ויחזור ויאגוד:
❖
גמ' ואמר רבה הדס
דמשתיירי הוצא. של לולב תלושין מן
דקרא משמע דעליו אאפר קאי שנותן
הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג
במחובר.
ב
המים עליו וכתיב מים חיים אל כלי
השדרה בתוך האגד לפי שעלי הלולב
של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא
דמשמע שלא יהא הפסק בין מים לכלי
ארוכים ומחוברים מתחת השדרה
תורה אור השלם
קאי כי אקצייה מריחא אקצייה אתרוג דלאכילה
ונמשכין ועולין כנגד גובהו של לולב
ופרק הערל קאמר כתב
1. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר
קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה $ ואמר
❖
וכשקוצצן מתחת נמצאו חתוכין מן
רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי
(א)
שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן
רבה הדס במחובר מותר להריח בו אתרוג
עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:
ג
השדרה ונשארין באגודה: אסור להריח
תרי ויהיב חד היינו (ב) שקלי תרי
במדבר יט יז
במחובר אסור להריח בו מ"ט הדס דלהריח
בו. דגמרינן מסוכה דילפינן בפרק
מאפר ויהיב חד במים ומיהו יתכן
2. וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה
מוסף רש"י
קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה אתרוג
קמא דחל שם שמים על עצי
דנתן אתרוייהו קאי אמים ואפר
הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק
מין במינו אינו חוצץ.
הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף
סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל
ובקונטרס גריס הכי ואמאי ולקחו
דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה
וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל
והוקצו למצוה: מריחא. שהוא דרך
ונתן אמר רחמנא אלא שמע מינה
(בכורות ט:) מה טעם
ואמר רבה לולב בימין ואתרוג בשמאל
הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן
ד
לא מברכינן אלא
הנאתו אקציה: הדס במחובר. לענין
לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה:
וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו:
מ"ט הני תלתא מצות והאי חדא מצוה א"ל
❖
ולגבהיה לאתרוג ולבריך. קשה
על נטילת לולב.
שמות כט כז
שבת נקט לה כל ימות השנה: כי
ר' ירמיה לר' זריקא מאי טעם לא מברכינן
שרית ליה. כלומר אע"ג דשרית ליה
דהוה ליה למימר
(סדור רש"י סי' רעד)
אלא על נטילת לולב הואיל וגבוה מכולן
כדי לנענע בו.
הואיל ובשיעור' גבוה מכולן:
להריח לא אתי למיתלש דהא במחובר
לעזי רש"י
בהודו להשם תחלה וסוף. הודו
ולגבהיה לאתרוג ולבריך א"ל הואיל ובמינו
נמי מריח ליה שפיר ואינו טרוד
❖
וינטילי"ר. להניף באויר.
גבוה מכולן: מתני' והיכן היו מנענעין
בקציצתו שישכח ויתלשנו: אבל אתרוג
שבתחלת הפרק והודו
ה
(לעיל כט:) שתי הלחם
דלאכילה קאי. כי מורח ליה מינשי
בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה
בסוף הלל מן הודו עד סוף ההלל
ושני כבשי עצרת.
רבינו חננאל
ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו
חדא פרשה היא במנין פרשיות של
נא דברי ב"ה וב"ש אומרין אף באנא ה'
במחובר אין לך תולש גדול מזה:
ספר תהלים כך פירש בקונטרס ויש
ודייקינן מינה טעמא
הצליחה נא א"ר עקיבא צופה הייתי ברבן
(מנחות סא.)
דנפל, הא הפילו הוא
הואיל וגבוה מכולן. חשוב הוא ונקרא
מפרשים תחלת הפסוק וסוף הפסוק
גמליאל ור' יהושע שכל העם היו מנענעין
שנאמר. אשר
מן השפופרת בכוונה
האגד על שמו: ולגבהיה לאתרוג.
ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע
הונף ואשר הורם.
לשוקת, כשר. ואמאי
את לולביהן והם לא נענעו אלא באנא ה'
ולקחו לטמא וגו', אלא
קא סלקא דעתיה דהואיל דגבוה
פעם אחד וכן באנא ה' הושיעה נא
הושיעה נא: גמ' נענוע מאן דכר שמיה
ש"מ לקיחה על ידי דבר
כבית הלל ולא באנא ה' הצליחה נא
דקאמ' היינו הא דאמרן לעיל שדרו
אחר שמה לקיחה. אמר
התם קאי כל לולב שיש בו שלשה טפחים
כבית שמאי וטעמא דבית הלל אע"פ
של לולב צריך שיצא למעלה מן ההדס
רבה לא לידוץ איניש,
כדי לנענע בו כשר וקאמר היכן מנענעין
כלומר לא ינעוץ, לולב
טפח: ובמינו. גבוה ח) משלשתן:
שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת
(שם)
בהושענא דלמא נתרי
מתני' תחלה וסוף. הודו שבתחלת
הפרק ולא סוף הפרק מנענעים
תנן התם שתי הלחם ושני כבשי עצרת
ו
מוליך ומביא.
טרפי דהושענא בנעיצה
הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף
משום דכתיב אז ירננו עצי
כדי
זו, וחוצצין בין הלולב
כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על גבי
לעצור רוחות רעות.
ובין הושענא. אמר רבא
ההלל. מן הודו עד סוף ההלל חדא
היער מלפני ה' כי בא לשפוט את
שני הכבשין ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך
מין במינו אינו חוצץ.
פרשתא במנין פרשיות של ספר
הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב
מעלה ומוריד לעצור
וכן אמר רבה לא יחתוך
ומביא מעלה ומוריד שנאמר 2 אשר הונף
תהלים: גמ' נענוע מאן דכר
כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה
טללים רעים.
אדם קנה הלולב היוצא
ואשר הורם א"ר יוחנן מוליך ומביא למי
(מנחות
מתחת ההדס, אחר שאגדו,
שמיה. שיהא אדם חייב לנענע
ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו
❖
סב.)
שמא ישארו מן ההוצין
שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי
דפשיטא ליה לתנא וקבעי היכן היו
ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין
שנחתך עיקרן בכלל אותן
שהשמים והארץ שלו במערבא מתנו הכי
מנענעים: כדי לנענע בו. אלמא
בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו
שהיה יוצא מן ההדס,
ונשארו ההוצין בלא עיקר
א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא
שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא
מצוה לנענע כדלקמן לעצור רוחות
רבינו חננאל (המשך)
וחוצצין. רבא אמר מין
רעות וטללים רעים: כיצד
ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו
מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה
במינו אינו חוצץ. הדס של
ישראל, דגרסינן התם, רב
עושה. אותם שהוא צריך להניפם
נא יראי ה' הצבור מנענעים על כל
מצוה שהוא עם הלולב
חייא בר אשי בשם רב
ומוריד כדי לעצור טללים רעים א"ר יוסי בר
מוקצה הוא, ואסור להריח
[המשכים לצאת לדרך]
הודו והודו שעונין אבל שליח צבור לא
יחד חיים כדכתיב והניף
אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבילא זאת אומרת
בו. אבל האתרוג מותר
נוטל לולב ומנענע שופר
ינענע וי"מ דאף שליח צבור מנענע
הכהן אותם על לחם וגו' על שני
להריח בו, כי לא הקצהו
ותוקע, וכשמגיע זמן קרית
שירי
אלא מאכילה. וכן הדס
שמע קורא ומתפלל. תני
אגב ציבורא שעונין בכל פעם ופעם
כבשים וגו' הכבשים חיים ומניח
במחובר אסור להריח בו,
צריך לנענע ג' פעמים
הודו ומנענעין מנענע נמי שליח צבור ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת
שתי הלחם על שני הכבשים כדכתיב על לחם הבכורים
גזירה שמא יתלוש. אתרוג
על כל דבר ודבר. ר'
ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרינן
תנופה על שני כבשים ואף על גב דרישיה דקרא משמע
מותר דלא אתי למיתלש,
זעירא בעי הכן חד והכן
דלאכילה עביד, ולאכול
חד, או [דלמא] הכן
אותם על לחם ילפינן לה במנחות מלחם המלואים דלחם למעלה:
בפירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע
מיניה הא לא שרית ליה.
והכן חד. פי' כבר אמרנו
הונף. היינו מוליך ומביא ונטלי"ר בלע"ז: הורם. מעלה ואין עלייה
בתחלת הברכה אע"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת
אמר רבה לולב בימין,
צריך לנענע ג' פעמים,
בלא הורדה והאי קרא לאו בכבשי עצרת כתיב אלא במלואים
ברכות בסוף תפלת השחר הקדים לצאת לדרך מביאין לו
שהוא ג' מצות בהדדי.
בעי ר' זירא ההולכה
ועליה מברכין, הואיל
תחשב פעם אחת וההבאה
ומיהו כל תנופות ילפינן מינה: למי שארבע רוחות שלו. מצוה
שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא
הלל: כדי לעצור רוחות רעות. בפרק כל המנחות באות מצה
ומינו של לולב גבוה
פעם [אחת], או הולכה
זו אנו עושין לשמו כן מראה בהנפתו: זאת אומרת. הא
מכולן. אתרוג בשמאל,
והובאה פעם אחת נחשבם
דרבי יוסי דקאמר תנופה עוצרת רוחות רעות וטללים רעים:
חשיב כל הטעונין תנופה ושמא לא בכל תנופות עושין
דהוא חד מצוה. כיון
וצריך להוליך ולהביא
ששנינו לולב שיש בו
ג' פעמים. תמן תנינן
כן אלא דוקא בתנופת שתי הלחם דעצרת וכן ללולב משום דאמרינן
שירי בנדה פרק ט' בענין
ג' טפחים כדי לנענע
פ"ק דר"ה דגזר דין נחתם בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים ולכך הנענוע שבלולב יש בו הולכה והבאה
בו [כשר]. אמרנו ובהיכן
שבעה סממנים מעבירין
ובערוך פירש בערך נע [דאיתא בירושלמי תנא] צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר בעי ר' זירא הכין חד והכין חד או דלמא הכין
היו מנענעין, בהודו לה'
על הכתם, וצריך לכסכס
תחלה וסוף ובאנא ה'
על כל אחת ואחת ג'
והכין חד פי' כבר אמרת צריך נענוע ג' פעמים ובעי ר' זירא הולכה פעם אחת והבאה פעם אחת או הולכה והבאה פעם אחת נחשבים וצריך
הושיעה נא. ונענוע זה
פעמים. ר' זעירא בעי,
להוליך ולהביא שלשה פעמים תמן תנינן בנדה פרק האשה גבי שבעה סמנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס שלש פעמים על
זולתי מוליך ומביא ומעלה
הכין חד והכן חד, או
ומוריד, ששנינו במנחות
הכן (חד) והכן חד.
כל אחד רבי זעירא בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד ולא אפשיט וכיון דלא אפשיט עבדינן לחומרא שלש פעמים לכל אחד ואחד ע"כ
בענין שתי הלחם וכבשי
ולא איפשטא. וכיון דלא
לשונו וההיא בעיא דהתם איתא נמי בש"ס דידן בנדה פ' האשה דבעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד
עצרת, ואמר רבה התם
איפשטא עבדינן לחומרא,
ודכוותה פ' ואלו מנחות גבי שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה דבעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד:
וכן בלולב. אלא צריך
ג' פעמים הולכה והובאה,
לנענע בהולכה והובאה
כל אחת ואחת ג' פעמים.
מאי
בשלש פעמים, זולתי
פי' כסכוס, כמו לכסכוסי
מוליך ומביא ומעלה
ומוריד. וכן קבלנו מרבינו האי זצ"ל, והעמדנו
עיקר דבר זה מתלמוד ארץ
קרמי, והוא כמו חיכוך. ובעיא דר' ירמיה [היא]
התם במס' נדה, ולא
איפשיט ועלתה בתיקו.