לולב הגזול פרק
שלישי סוכה
לח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי
קושיא דלמא הא דאורייתא והא דרבנן. תימה והרי קידוש
שירי מצוה. מצוה שהיא שירים שאינה עיקר לעכב כפרה אעפ"כ
פד א
א)
ב) ג)
חשובה היא לעכב את הפורענות: שהרי תנופה שירי מצוה היא.
היום דאורייתא כדאמרי' פ' מי שמתו נשים
ד)
חייבות בקידוש היום דבר תורה והא דמשמע בריש נזיר שהוא
ואינה מעכבת כדתניא בתורת כהנים ומייתינן לה בגמרא דיומא
ה) ו)
לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא
מדרבנן איין הוא מדרבנן דדריש לאסור על היין מצוה כיין הרשות
פה ב ג
ז)
ח)
בדם אלא שאם עשאה לתנופה שירי
וקאמרינן מאי היא קידושא ואבדלתא
מצוה ששיירה ולא עשאה מעלה עליו
מושבע ועומד הוא ומשני קידוש עצמו
שירי מצוה מעכבין
את הפורענות שהרי
הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר
דאורייתא ואפ"ה א"ר יוסי בריש ערבי
פו ד
תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים
❖
פסחים דאין מפסיקין
וכיפר כלומר אעפ"כ כיפר שאין צריך
רעים ואמר רבא וכן בלולב רב אחא בר
❖
להביא קרבן אחר: וכן לולב. מוליך
ופסקינן התם הלכה כר' יוסי בע"ש
יעקב ממטי ליה ומייתי ליה אמר דין גירא
ומביא מעלה ומוריד: ממטי ליה.
וכר' יהודה בערב פסח וי"ל דשאני
גליון הש"ס
בעיניה דסטנא ולאו מלתא היא משום דאתי
מוליך: ומייתי. מביא: גירא בעיניה
קידוש היום שיכול לקדש ביום כבלילה
רבינו חננאל
ביה: מתני' מי שבא בדרך
גמ' אמר רבא מאי
לאיגרויי
דסטנא. הרי זה לחץ בעיניו של שטן
וליכא למיחש לפשיעות' כולי האי ועוד
מתני' מי שבא בדרך
קושיא.
❖
ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו
לפי שעוסק בסעודת שבת לא חיישינן
שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק
ואין בידו לולב, כשיכנס
לביתו נוטלו על שלחנו
מעלינו עול מצות: ולאו מלתא היא.
כולי האי שמא יתעצל בקידוש היום:
יטול על
שלחנו לא נטל שחרית יטול בין
כו'. אלמא מפסיק סעודתו
יום
שכל היום כשר ללולב: גמ'
טוב שני דרבנן. ואכתי הוה מצי
אין נכון לומר כן: לאיגוריי. שיתגרה
הערבים
ונוטל. איני והתנן בשבת
מוסף רש"י
בו שטן שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות
לשנויי דאידי ואידי איכא שהות
בפרק ראשון לא יכנס
אמרת נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק
שהרי תנופה שירי
לאכול סמוך למנחה
מעל קונו וימסור עצמו על הדבר:
אלא משום דכולי יומא זימניה הוא
מצוה היא.
עד שיתפלל, וקתני אם
ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין אמר רב
מתני' יטול על שלחנו. אם שכח ולא
חיישינן טפי דלמא אתי למיפשע
התחילו אין מפסיקין.
ספרא ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא
כדאמרינן פ"ק דשבת במנחה
נטל קודם אכילה צריך להפסיק
ושנינן אי איכא שהות
ביום כדי לאכול ולגמור
סעודתו וליטול לולב: גמ' אם התחילו
שהות ביום $אמר רבא מאי קושיא דילמא הא
כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא
סעודתו ואחר כך מתפלל,
אין מפסיקין. גבי תפלת המנחה
אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא
דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא
אינו מפסיק. ואם אין
(מנחות סב.)
שהות ביום מפסיק. ומתני'
זמניה לא מרתת ואתי למיפשע ואין
תנן לה במסכת שבת לא ישב אדם
הא קשיא לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו
לכפול. (פסחים
בדליכא שהות ביום. ואתא
לומר משום דהתם ליליא זמן שינה
לפני הספר ולא יכנס לא לאכול
אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל שחרית
קיט:) בן. מברך.
רבא ושני שנויא אחרינא,
וחיישינן טפי דא"כ ההוא טעמא ה"ל
ולא לדון ואם התחילו קודם המנחה
לאביו.
ואמר לא שני לן בין
יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק אמר רב
מצוה דאורייתא למצוה
למימר התם וי"ל דתפלה צריכה שהות
ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה
(ברכות כ:)
ספרא ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא
דרבנן, הלא בהדיא שנינו
ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי
אין מפסיקין אין צריכין להפסיק
מפסיקין לקרית שמע
אגבהיה נפק ביה: מדקתני מי
שהות ביום א"ר זירא מאי קושיא דלמא
סעודתן ולהתפלל: הא דאיכא שהות
א
ואין מפסיקין לתפלה.
הלכך לולב דמדאורייתא
מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק יטול בין
שבא בדרך. תימה בסוף פ' תפלת
ביום. התם בדאיכא שהות להתפלל
מפסיק, תפלה דרבנן לא
אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא
השחר אמרי' השכים
הערבים שכל היום כשר ללולב אלא אמר ר'
מפסיק. אלא מתני' היא
בדליכא שהות שתמשך סעודתו עד
לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע
גופא קשיא, קתני כשנכנס
זירא לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקשיא לך
לביתו נוטלו על שלחנו,
שתחשך: ומאי קושיא. דתפלה אלולב
[לולב ומנענע] והיינו ביום טוב וי"ל
הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני
אלמא מפסיק, והדר תני
דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה דלמא
דהיכא דליכא למיטעי לא חייש ומיירי
לא נטל שחרית יטול
דרבנן עסקינן דיקא נמי מדקתני מי שבא
תרוייהו בדאיכא שהות וגבי לולב
בהולך בתוך התחום למקום שבא חכם
בין הערבים, אלמא לא
בדרך ואין בידו לולב דאי ס"ד ביו"ט ראשון
מפסיק בשחרית. ומשני
מפסיקין דמדאורייתא היא אבל תפלה
ועוד דהתם קתני השכים לצאת לדרך
מי שרי: מתני' מי שהיה עבד או אשה או
רב אשי לאשווי לולב
דרבנן: אלא אי קשיא. דאיצטריך רב
שמביתו הולך לקראת חכם ונוטל לולב
ב
לתפלה, ואמר לכתחילה
קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין
איבעי ליה לאפסוקי, ואי
קודם שיצא אבל הכא קתני מי שבא
ספרא לשנויי היא גופה קשיא דלולב
לא מפסיק יטול כל
בדרך וכשיכנס בביתו נוטל לולב
אלולב רישא דקתני מפסיק וסיפא
ותבא לו מאירה אם היה גדול מקרא אותו
היום. אי הכי קשיא הכא
משמע שממקום רחוק בא לביתו:
משמע ימתין אם ירצה שהרי יש לו
קתני יטול על שלחנו
עונה אחריו הללויה מקום שנהגו לכפול
מי שהיה עבד ואשה. משמע כאן
אלמא מפסיק, והתם קתני
שהות כל היום: דלמא מצוה לאפסוקי.
יכפול לפשוט יפשוט לברך יברך הכל דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן
ג
אם התחילו אין מפסיקין
שמא ישכח ויפשע: אלא אמר ר' זירא
כמנהג המדינה: גמ' ת"ר דבאמת אמרו בן
לכתחלה, [א]לא לעולם
לעולם. כי איצטריך רב ספרא לשנויי
דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן
כדאמרינן, הא דאיכא
מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת
שהות ביום אין מפסיקין
גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים
משום קושיא קמייתא איצטריך:
ואי ליכא שהות ביום
מתני' מקרין אותו. כך היו נוהגין
לבעלה אבל אמרו
חכמים תבא מאירה
משמע בפרק ערבי פסחים
מפסיקין. ומתני' נמי הכי
אחד קורא את ההלל ומוציא
דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו
לאדם שאשתו ובניו
מברכין לו אמר רבא
קתני אין שהות ביום יטול
על שלחנו, אלמא מפסיק,
את הרבים ואם היה עבד או אשה
ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל
הלכתא
ואם יש שהות ביום אינו
או קטן הואיל ואין מחויב בדבר אין
ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא
מפסיק, שאם לא נטל
ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור: ותהי לו מאירה.
מוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו כל מה שהוא
שחרית יטול בין הערבים
שכל היום כשר ללולב.
אומר: ותבא לו מאירה. שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה
שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה
(משני) [דלשוויי] הא
את קונו לעשות שלוחים כאלה: עונה אחריו הללויה. על כל דבר
כן פי' בקונט' ועל אשתו ובניו מברכין לו בגמרא היה לו לפרש כן דמתני'
דלולב דאורייתא ותפלה
מיירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרים ומשום
שהוא אומר והכי קתני לה במסכת סוטה כיצד אמרו ישראל
מדרבנן, לא מצית אמרת,
מדקתני מי שבא בדרך
דמבזה במה שאלו מברכין לו דלאו בני חיובא נינהו המקרין אותו קלייט
שירה בים כגדול המקרא את ההלל והם עונין אחריו הללויה משה
אלמא מתני' בשאר הימים
ליה דהא בגדול מקרא אף על פי שאין עונין אחריו אלא הללויה דנפיק
אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והם
דמדרבנן היא, דאי ס"ד
ביום טוב ראשון שהוא מן
בשמיעה לחודיה ותבא לו מאירה דעבד ואשה נמי לא מיחייבי בהלל
אומרים אשירה לה' אלמא דעל כל דבר ודבר קאמר דעונין הללויה:
דמצות עשה שהזמן גרמא הוא: באמת אמרו בן מברך לאביו.
התורה, כדכתיב ולקחתם
לכפול. כל פסוק ופסוק ונהגו כן מפני שיש פרשה שכולה כפולה
לכם ביום הראשון וגו', מי
הודו תחלה וסוף יאמר נא שלשה פעמים קראתי יה ענני במרחב יה
אין זה מענין משנתינו ולא מייתי ליה אלא אגב גררא דתבא לו מאירה
שרי לסגויי באורחא, אלא
ש"מ (דמדרבנן בשאר
ה' לי ה' לי טוב לחסות טוב לחסות סבבוני סבוני דחה דחיתני ויהי
דהכא לא איירי במקרא אותו דבפ' מי שמתו רוצה לדקדק
הימים נינהו) [בשאר
לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה' ימין ה' לא אמות ולמות לא
מכאן דנשים חייבות בברכת המזון דאורייתא מדמוציאה אחרים ידי
הימים דמדרבנן נינהו].
מתני' מי שהיה עבד או
נתנני פתחו לי שערי זה השער וגו' אבל מאודך ולמטה אינו
חובתן ופריך קטן איכאז) למימר דאורייתא אלא הב"ע דאכל שיעורא
אשה או קטן מקרין אותו
דרבנן ומפיק דרבנן ובתוספתא קתני גבי ברכת המזון דאין אשה ועבד
ו)(כופל) והיינו דאמרינן לקמן מוסיף לכפול מאודך ולמטה:
ועונה אחריהן מה שהן
גמ' באמת אמרו. כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר: בן
וקטן מוציאין את הרבים ידי חובתן ואיכא לאוקומי כשאכל שיעורא
אומרים כו'. אמר רבא
מברך לאביו. ברכות המזון משהגיע לחינוך דחייב מדרבנן ובמסכת
דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן ח)דברכת המזון דאורייתא דדלמא לא
ברכות פרק מי שמתו מוקים לה כגון שלא אכל אביו
הוי דאורייתא כיון דאין מצטרפות לזימון כדתנן פרק שלשה שאכלו
אלא כזית או כביצה דהוי שיעורא דרבנן דמדאורייתא לא מיחייב
אין מוציאות אע"פ שהאיש מוציאן שאני איש דחשיב טפי
עד דשבע דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הלכך אתי מדרבנן ומפיק
אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה
מדרבנן: שאשתו
ובניו מברכין לו. דודאי מחמת שלא למד הוא:
ופירש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים
ידי חובתן במגילה:
הלכתא
הלכתא