לולב הגזול
פרק
שלישי סוכה
מ.
עין משפט
מסורת
הש"ס
נר מצוה
שבשעת לקיטתו עישורו. שאם חנט בשנה שניה שמעשרותיה
מעשר
אליעזר אי בתר לקיטה כרבן גמליאל נהג בו שני עישורין אלמא
צה א מיי' פ"א מהל'
א) [ר"ה טו. תוספ' שביעית
סוף פ"ד], ב) [צ"ל דתניא],
מעשר שני הל' ה
ראשון ומעשר שני ונלקט בשלישית לשמיטה שמעשרותיה
מעשר
דמאן דאמר בתר לקיטה אע"ג דנגמר פרי [כבר] דהרי חנט בשבט
ג) ב"ק קא: [ע"ש כל
[טוש"ע י"ד סי' שלא סעי'
ראשון ומעשר עני מתעשר כדין מעשר שלישית ואילו שאר אילנות
של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא אתרוג חלוק
הסוגיא], ד) [ביצה לג. ע"ש
קכו]:
שחנטו פירותיהן בשניה ונלקטו בשלישית מתעשרין כדין שניה.
משאר פירות לפי שדרכו לעמוד באילן שתים ושלש שנים וכל זמן
צו ב מיי' שם ופ"ד מהל'
נדרים סב. ע"ש ב"ק קב.],
ה) ב"ק קב., ו) [מכות יג.],
שמיטה הלכה י"ב:
ולענין מעשר השוו אתרוג לירק
שמתקיים באילן גדל בכל שנה ושנה
❖
צז ג מיי' פ"ה מהלכות
ז) רש"ל מ"ז,
דמעשר פירות האילן וירקות דרבנן
אי נמי אע"פ שחנט בשבט של שנה שמיטה הלכה יא:
שבשעת לקיטתו עישורו דברי רבן גמליאל
א
❖
ומעשר גורן ויקב דאורייתא ובגורן
שעברה זימנין דאין נגמר גידולו עד
צח ד מיי' שם הל' י:
ר' אליעזר אומר אתרוג שוה לאילן לכל
ויקב ילפינן בראש השנה (דף יג:)
שבט אחר וניחא השתא דנקט רבי
תורה אור השלם
דבר הוא דאמר כי האי תנא דתניא א) א"ר
שמתעשר אחר השנה שהביאו שליש
יוחנן פ"ק דר"ה (דף טו:) גבי אתרוג
1. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ
יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים
רבינו חננאל
מקראי ואסמכו רבנן מעשר דבריהם
אפילו כזית ונעשה ככר כלומר דע"י
לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ
אתרוג אחר לקיטה למעשר ורבותינו נמנו
דתניא נמנו וגמרו באושא
וּלְעַבְדְּךָ
וְלַאֲמָתֶךָ
אגורן ויקב מה גורן ויקב מיוחדים
מי שנה הבאה גדילה ומיהו כזית
אתרוג אחר לקיטה בין
וְלִשְׂכִירְךָ
וּלְתוֹשָׁבְךָ
באושא ואמרו בין למעשר ב בין לשביעית
שגדילים על רוב מים דהיינו מי
לאו דווקא בעינן דהא רבי יוחנן
למעשר בין לשביעית. כבר
הַגָּרִים עִמָּךְ:
❖
שביעית מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא
גשמים ומתעשרין לשנה שעברה אף
בתר חנטה אזיל ושמא לא חשיבא
ויקרא כה ו
פירשנו זה העניין כולו
בראש השנה לפיכך לא
והכי קתני אתרוג אחר לקיטה למעשר חנטה באתרוג פחות מכזית:
כל הגדילין על רוב מים כגון פירות
הוצרכנו להאריך בכאן.
ורבותינו
נמנו באושא. אית
האילן מתעשרין לשנה שעברה יצאו
ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא
ומקשינן וכי לולב כפרי
הגהות הב"ח
ירקות שגדילין על כל מים שמתעשרים
דגרסי פ"ק דר"ה (דף
הוא דמוקמת לה בבן
ואמרו אתרוג (א) בתר לקיטה בין למעשר
(א) גמ' אמרו אתרוג אחר
ששית שנכנס לשביעית,
לשנה הבאה ואתרוג נמי גדל על כל
טו:) אתרוג אחר חנטה בין למעשר בין
❖
בין לשביעית טעמא דלולב בר ששית
לקיטה:
עץ הוא, ועץ אין בו
מים כירק: לכל דבר. אף למעשרות:
לשביעית וסברי כרבי אליעזר דלעיל
קדושת שביעית. דתנן עלי
הנכנס לשביעית הוא הא דשביעית קדוש
הוא דאמר. תנא דמתני' דמקפיד
ואי אפשר לומר כן כדמוכח בשמעתין
קנים ועלי גפנים שגבבן מן
אמאי עצים בעלמא הוא ועצים אין בהן
השדה, ליקטן לאכילה יש
מוסף רש"י
אאתרוג: ז) (דאמר) כי האי תנא.
דגרס אחר לקיטה ושלש מחלוקות
בהן קדושת שביעית,
בדבר: שגבבן לחובה. יש
משום קדושת שביעית (דתנן) עלי קנים
דקתני ורבותינו נמנו באושא ואמרו
ב)
ג)
שבשעת
לקיטתו
לעצים אין בהם משום
עישורו. שאם חנטה
ועלי גפנים שגבבן לחובה על פני השדה
קדושת שביעית. ושנינן
אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין
לפרש דווקא נקט ויש לפרש אורחא
בשניה ונלקטת בשלישית
לקטן
שאני התם דאמר קרא
לאכילה.
לשביעית: טעמא דלולב בר ששית
דמלתא נקט:
לקטן לאכילה יש בהן משום קדוש' שביעית
ג
מתעשר כדת שנה שלישית,
לכם, ואמר קרא לאכלה,
כו'. קושיא היא כלומר לעיל אמר
אי בסתם היו לעצים לא היה מועיל
כירק, לפי שאף הוא דרכו
כלומר לא ניתנה לכם
לקטן לעצים אין בהן משום קדושת שביעית
ליגדל על כל מים, הכי
שביעית אלא לאכילה,
דהיינו טעמא דלולב ניקח משום
מפרש לאכילה מידי דהוה אעצים
שאני התם דאמר קרא לכם לאכלה לכם
מפרש לה בשמעתתא
1
(ו)בעינן דומיא דאכילה
דבר ששית הוא הא שביעית הוא
דמשחן שליקטן להאיר לרבא דאמר
קמייתא דקדושין (ר"ה יד:)
לכם. ודרך המאכל [נ"א:
דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה
אסור ונפקא מינה שלולבי שביעית
סתם עצים להסקה ושמא הני סתמייהו
שאין הולכין בו לענין
האכילה] ללעוס ולבער
יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן והאיכא
מעשרות אחר חנטה כשאר
המאכל בלעיסתו מתורת
קדושת שביעית נוהג בהו שלא
להכי ולהכי הלכך אזלינן בתר מפרש:
אילנות אלא אחר שנה
ועצים דהסקה תנאי היא. אי
אוכל, וכיון שמגיע
עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה אמר
ליקח בדמיהן חלוק וטלית: שגבבן.
שנלקט בו כירק. המעשרות
בחניכיו נהנה חכו מן
רבא סתם עצים ולהסקה הן עומדין ועצים
שכינסן לאוצרן: לחובה. לשון מחבא:
נהגא בהו שביעית או לא
משתנות כסדר השנים, שנה
המאכל בלעיסתו, ונתבער
ד)
ראשונה של שמיטה מעשר
אותו הפרי [כאחת],
לקטן לאכילה. למאכל בהמה: שאני
להסקה תנאי היא דתניא אין מוסרין
דאיכא תנא דדריש לכם דומיא
ה) ד
ראשון ושני, וכן בשניה,
נמצאת הנאתו ועת ביעורו
התם. גבי עצי הסקה להכי לא
דלאכילה למעוטי כל שהנאתו אחר
פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה
אבל שלישית מעשר ראשון
באין כאחד. וזהו פי'
ומעשר עני, ואם חנט
ביעורו וממעט עצי הסקה ואית דלא
נוהגין בהן שביעית דאמר קרא
הנאתו וביעורו שוין. וכל
ר' יוסי אומר מוסרין מ"ט דת"ק דאמר קרא
בשניה ונלקט בשלישית
דבר שהנאתו וביעורו
ממעט אלא דבר שהנאתו אין שוה
והיתה שבת וגו' ומשמע לכם לכל
לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה מ"ט דרבי
בשאר אילנות אחר חנטה
ביחד, קדושה [נ"א:
בכל אדם כגון מלוגמא וזילוף
צרכיכם וכתיב לאכלה למימרא דאין
ובאתרוג אחר לקיטה כירק
קדושת שביעית] חלה
יוסי אמר קרא לכם לכם לכל צרכיכם ואפילו
ו)
. שביעית
עליו, ואף על פי שאינו
ואפיקטויזין כך פירש בקונט' ורבותינו
מותר ליהנות מפירות שביעית אלא
(קדושין ב:)
מאן דכר שמיה. דקאמר
למשרה ולכבוסה ות"ק הא כתיב לכם ההוא
נאכל, והוא שניתן ליהנות
הנאה הדומה לאכילה: שהנאתו
היו גורסין וסתם עצים להסקה ניתנו
דאימנו עלה רבותינו אלמא
ממנו כדרך האכילה,
לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה
וביעורו שוה. כלומר שהנאתו וביעורו
תנאי היא ופי' בקונט' דטרח עלה
איכא מאן דפליג (ר"ה טו.).
ששוה בכל אדם. יצאו
אתרוג אחר לקיטה
יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן
עצים שהנאתן אחר
לישבה ולא יכול ובהגוזל קמא (ב"ק
שמתבער מן העולם באין כאחד כגון
למעשר. לענין חדש וישן
ביעורן, כלומר אין הפת
דף קב.) פי' בקונט' וזה לשונו תנאי
סיכה ושתיה והדלקת הנר. ומהך
ורבי יוסי הא כתיב לאכלה ההוא מיבעי
ולענין שניה נכנסת
נאפת ואין התבשיל
היא איכא למאן דאית ליה סתם עצים
דרשה נמי ילפינן שאין שביעית נוהג
לשלישית או שלישית
מתבשל אלא אחר שריפת
ליה לאכלה ולא למלוגמא כדתניא לאכלה
ואחר חנטה
לרביעית,
העצים, הנה ביעורן קודם
להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית
אלא בפרי העומד להנאות הללו
ולא למלוגמא אתה אומר לאכלה ולא למלוגמ'
לשביעית. בין להפקר בין
להנאתן, לפיכך אין
ואפילו אעצים דמשחן ואיכא דסבר
דה"נ מידרש קרא והיתה שבת הארץ
לביעור כשאר אילנות, ובת
קדושה חלה על העצים.
או אינו אלא ולא לכבוסה כשהוא אומר
אעצים דמשחן מיהא חיילא והיינו
נוהגת במה שלכם לאכלה שהנאתו
שביעית הנכנסת לשמינית
ודחינן והא איכא עצים
לכם הרי לכבוסה אמור הא מה אני מקיים
הפקרה הוא פוטרה מן
דמשחן. פי' דמשחן,
דומה לאכילה: יצאו עצי הסקה
תנאי רבנן סברי סתם פירות לאכילה
המעשר, דאילו לענין
להתחמם,
כדכתיב
לאכלה לאכלה ולא למלוגמא מה ראית
שהנאתן אחר ביעורן. משנעשו
ניתנו וחיילא עלייהו קדושת שביעית
מעשר בשאר שני שבוע
ויכסוהו בבגדים ולא יחם
לרבות את הכבוסה ולהוציא את המלוגמא
כדאמרי' דאכל דבר שהם וביעורן
גחלים אופין בהן אבל לולב עיקר
אזול ביה רבנן בתר לקיטה
לו, ומתרגמינן ולא שחין
לגבי חדש וישן ומעשר שני
ליה. כלומר עצים שעושה
שוה חיילא הלכך אפילו לקטן
הנאתו לכבד את הבית והוא
מרבה
ומעשר עני משום דדרכו
בהן המדורה להתחמם,
למשרה ולכבוסה לא מהניא מחשבה למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים
שעת ביעורו וקלקולו ודמי להנאת אכילה ועלי קנים וגפנים קיימי
ליגדל על כל מים כירק,
שבעת הדלקתן הוא
והכי מפרש בשמעתא
להכי ולהכי הלכך בתר מחשבה אזלי: והא איכא עצים דמשחן.
ומשתרו דהכא סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמייהו לאכילה
מתחמם בהן, נמצאת
קמייתא דקדושין, אבל
הנאתו ועת ביעורו ביחד,
ומשעת יצירתן חיילא קדושה עלייהו ותו לא מהניא מחשבה לאפקועי
עץ שמן שהעץ עצמו מדליקין בו להאיר כמו באבוקות והוי
לשאר דבריו שוה לאילן
ולמה אין קדושת שביעית
למשרה ולכבוסה דאין נוהגין בקדושת שביעית וגבי עצים נמי סתם
הנאתו וביעורו שוה נימא השתא מיהא אם לקטן להדלקת אורה
בתר חנטה (ר"ה טו:).
חלה עליהן. ודחי רבא
שגבבן לחובה. לעשות
סתם עצים להסקה הן
דנהגא בהו שביעית: ומשני סתם עצים. של היסק להסקה
עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור' יוסי סבר
מהן מחבוא, אוצר לימות
עומדין. פי' עצים להסיקן
לא אמרי' סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי
ניתנו לבריות וסתמן לאו להאיר קיימו הלכך לא נחתא בהו
החורף (ב"ק קא:). אין
תחת תבשילו ועל התנור
קדושת שביעית מעיקרא ואפילו לקטן להאיר: ה"ג עצים דהסקה
קנים וגפנים והיכא דלקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו
בהן משום קדושת
לאפות בו את הפת
ולא חל עליה שביעית: יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר
שביעית. ויהנה מהן אף
עומדים, לאפוקי לולב
תנאי היא. ועצים דהסקה גופייהו שהנאתן אחר ביעורן תנאי
לאחר זמן הביעור (שם).
דלאו להסקה עומד
ביעורן. שמשעת ששרה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת
היא אי נהגא בהו שביעית אי לא דאיכא תנא דדריש לכם דומיא
שהנאתו וביעורו שוה.
והנאתו בעת ביעורו,
נתבער ואבד והנאתו אינה עד שילבש אותן בגדים כך פי' בקונט'
דלאכילה למעוטי כל שהנאתו אחר ביעורו כדדרשינן לעיל ומההיא
דבר שבשעת הנאתו כלה
לפיכך יש בו קדושת
מן העולם (שם). יצאו
שביעית. ומשום דהוא בן
דרשה אימעוט עצים ואיכא דלא ממעט מיניה אלא דבר שאין
ותימה דבהגוזל קמא (ב"ק דף קא: ושם) קא חשיב מין הצבועין
עצים. שלאחר ביעורן
ששית שנכנס לשביעית
הנאתו שוה בכל אדם כגון מלוגמא וזילוף ואפיקטויזין. ואני שמעתי
הנאתן וביעורן שוה ומהאי טעמא הוה ליה לאחשובי הנאתו אחר
שנעשים גחלים הוא דהויא
שרי לזבוני. וסתם עצים
מרבותי שהיו גורסים וסתם עצים להסקה נינהו תנאי היא וכן
ביעורו שביעור בשעת צביעה ולבישה אחר כך ולמאי דבעי למימר'
עיקר הנאתן (שם). והא
להסקה עומדים ואין
איכא עצים דמשחן.
מותרין בשביעית אלא
כתוב בכל הספרים וטרחתי מנעורי בכל צידי שיטת הש"ס
התם יש שבח סמנין על גבי הצמר ניחא דאין זה שייך גבי משרה
שמאירין כנר אבוקה
משום הנאתן אחר ביעורן
לישבה כפי דבריהם ואיני יכול ומצאתי גירסא זו בספר כתב
וכבוסה ובקונטרס פירש שם דמיני צבעים בשעת רתיחת היורה
לנושאן בידו והנאתן
תנאי היא. דתניא אין
וביעורן שוה תיחול עלייהו
ידו של רבינו גרשום בן יהודה מנוחתו כבוד ובסדר ישועות של
כלה השורש וקולט הצבע בבגד נמצא הנאתו וביעורו שוה אבל
מוסרין פירות שביעית
שביעית (שם). סתם עצים
למשרה ולכביסה. פי' כגון
רבינו יצחק בר מנחם כתוב ואינו מוגה וכן נראה בעיני: אין
משרה וכבוסה משעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער
להסקה הן עומדין. ולא
פירות שמלבנין וכובסין
מוסרין פירות שביעית לא לתוך משרה. לשרות פשתן ביין של שביעית:
והנאתו אינה עד שלשה ימים או ארבעה שיהא הפשתן שרוי:
להאיר הלכך עצים נינהו
בהן, כגון הבורית וכיוצא
ומעיקרא לא חל עלייהו
ולא לכבוסה. לכבוס בגדי' ביין של שביעית. משרה וכבוסה הנאתן אחר
בהן, בשביעית אסור.
אין
שביעית (שם קב.). ועצים
מהאי טעמא דכתיב לכם
ביעורן שמשעה ששורה הבגדים או הפשתן ביין שעה אחת נתבער ואבד לו והנאתו אינה עד שילבש הבגדים: למלוגמא. לרפואה:
להסקה תנאי היא. איכא
(יהיה) לאכלה, בעינן לכם
מרבה דומיא דלאכלה, מה
למ"ד סתם עצים להסקה
ניתנו ולא חיילא שביעית
לאכלה בעת הנאתו
אפילו אעצים דמשחן ואיכא למאן דלית ליה ואעצים דמשחן מיהא חיילא (שם). לא למשרה ולא לכבוסה. אין שורין פשתן מתבערין אף לכם בעינא להיות ביעורו בעת הנאתו, [לאפוקי משרה ששורין בו הפשתן, וכביסה], שמתכבסין ומתלבנין
ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים, דהוי סחורה (שם). מי שהנאתו וביעורו שוה. הנאה שהיא בשעה שהוא כלה מן אחר ביעורן, ונמצאת הנאתן אחר ביעורן ואסור, וכן העצים. ור' יוסי מתיר, דייק לכם לכל צרכיכם ואפי' משרה וכביסה.
העולם אתה יכול ליהנות מפירות שביעית קודם זמן הביעור, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן. שמשעה שמטילין
והאי דכתיב לאכלה למעוטי מלוגמא,
פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וד', עד שיהא הפשתן שרוי וכן הבגד. והיינו תנאי, דרבנן
סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית, כדאמרן לעיל דכל דבר שהנאתו וביעורו שוה חיילא, הלכך אפילו לקטן למשרה וכבוסה לא מהניא מחשבה לאפקועי איסורן למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דמשתרו, דהתם סתמייהו להכי ולהכי אבל
פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהניא מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה, וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן, ור' יוסי סבר לא
אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים, דהיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית כך מצאתי ויש לשונות אחרים וזו שמעתי והגון (שם). למלוגמא. אלנפשט"ר (שם).