מ:
לולב הגזול פרק שלישי סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין
שביעית מתחללת אלא דרך מקח. והא דתניא לעיל
מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם. שהכל צריכין לה כמו
צט א ב
א)
אכילה ששוה בכל אדם: מלוגמא שאינה שוה בכל אדם. שאין הכל
ואם מסר יאמר מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בבית
ק ג
קנסא בעלמא כדפרישית לעיל: אבקה של שביעית. עיקר איסור
ב)
חולין: ולא לזלף. יין שמזלפין בבית לריח טוב: אפיקטויזין. להקיא
ג)
בעבודת קרקע כגון חרישה וזריעה אבל משא ומתן אינו אלא עשה
והוא בנוטריקון אפיק טפי זין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא:
קא ד
קב ה
ד)
כמאן כר' יוסי. דלא ממעט אלא
בעלמא דלאכלה ולא לסחורה ועונש
ה)
ו
הנאה שאינה שוה בכל והנך נמי
זה מפרש בפרק קמא דקדושין
מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם
קג ז
ו)
אינם אלא לצורך חולי ואסטניס והיינו
לסוף מוכר את מטלטליו ואת ביתו
ז)
ומוציא את המלוגמא שאינה שוה לכל אדם
❖
ח)
תנאי דלעיל דלרבנן לא נהגא שביעית
ואת עצמו בעון משא ומתן בא לו
מאן תנא להא דת"ר לאכלה ולא למלוגמא
א
מדה כנגד מדה: על חיין אין
אלא בדבר שהנאתו וביעורו שוה
❖
לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות
מתחללין. במעשר שני חוץ לירושלים
דדרשינן ליה נמי הכי והיתה שבת
רבינו חננאל
ממנה אפיקטויזין כמאן כר' יוסי דאי רבנן
איירי דבירושלים מותר לקנות ממנו
הארץד) נוהגת בדבר שהוא לכם דומיא
ומרבה המשרה והכביסה
הא איכא נמי משרה וכבוסה אמר ר'
תורה אור השלם
ב
בהמה לזבחי שלמים כדמוכח פרק
דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ולא
להיתר שכל אדם צריכין
אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך
קמא דמעשר שני ועוד מדדייק
בעצים ורבי יוסי דריש הכי והיתה
1. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת
להן, וממעט המלוגמא
שאינה צורך הבריאים אלא
תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ:
מקח ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך
בסמוך דאי לא תימא הכי מעשר מעשר
שבת הארץ נוהגת כולוה) שהנאתו שוה
ג
צורך החולים, (והבאת)
ויקרא כה יג
ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך
בכל אדם ואפילו עצים להסקה:
חילול מ"ט דר' אלעזר דכתיב בשנת היובל
2. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ
[והנאת] עצים נמי מלכם
1
אין שביעית מתחללת. לתפוס דמיה
כלומר היאך מתחלל על בהמה חיה
נפקא, ולא בעי דומיא
תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה
הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר דרך
דלאכלה להיות דרך
תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
ועוף אלא מאי מעשר דמי מעשר
בקדושתה אלא דרך מקח שמוכרה
❖
מקח ולא דרך חילול ורבי יוחנן מ"ט דכתיב
הנאתו וביעורו שוה. אמר
ויקרא כה יב
משמע בהדיא דאיירי חוץ לירושלים
זה לחבירו אבל לא ע"י חילול לומר
ר' אלעזר אין שביעית
כי יובל היא קדש מה קדש בין דרך מקח
מדמייתי עלה קרא דוצרת הכסף
הרי פירות הללו מחוללין על מעות
מתחללת אלא דרך מקח,
בין דרך חילול אף שביעית בין דרך מקח בין
שנ' בשנת היובל הזאת
הגהות הב"ח
האלו כדרך שפודין הקדשות: בשנת
ואפי' לכתחלה שרי ר"מ לחלל
וגו', וסמיך ליה וכי תמכרו
דרך חילול ורבי יוחנן האי כי תמכרו ממכר
היובל. שביעית ויובל חדא היא:
כדקתני בהדיא בתוספתא דשביעית
(א) רש"י
ממכר, ש"מ דקדושת יובל
מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדר' יוסי בר
בעינא מקח וממכר ממש,
וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר.
אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין
❖
לאכלה
מתחללתבלאכלום אונאה.
אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת
ודרשינן סמוכין למימרא דלא שייך
חנינא דתניא א"ר יוסי בר חנינא בוא וראה
ור' יוחנן אמר בין דרך
מום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים
בפירות לתפוס קדושת הדמיםו) אלא
מקח ובין דרך חילול.
כמה קשה אבקה של שביעית וכו' אדם
הגהות מהר"ב
כלומר אפי' אם יאמר
ע"י ממכר: קודש מתחלל בין דרך
לא אמרו אלא שחוטין ומחללין
נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את
הללו פירות שביעית יהו
רנשבורג
מקח בין דרך חילול. דכתיב
לכתחלה משמע והא דנקט הכא
מחוללין על מעות הללו,
מטלטליו ואת כליו שנאמר בשנת היובל
מתחללין דמשמע דיעבד כדאמר בריש
ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו
[א] תוס'
הרי אלו מחוללין. מאי
הזאת תשובו איש אל אחוזתו וסמיך ליה וכי
טעמא, דכתיב כי יובל
הזהב ח) מתחללין ואין
הרי חילול ואם לא יגאל ונמכר בערכך
היא קדש וגו', כקודש מה
תמכרו ממכר לעמיתך וגו' ור' אלעזר האי
הרי מקח: ורבי יוחנן. הך
מתחללין מיבעי ליה משום רבותא
קודש אפי' דרך חילול,
❖
קרא דר' יוחנן מאי עביד ליה מיבעי ליה
דרבנן נקט לה דאפילו דיעבד אין
דרשה דסמוכין דסמיך וכי תמכרו
אף שביעית כמוהו. ור'
אלעזר, האי מיבעי ליה
ליובל מאי דריש ביה: דרבי יוסי
לכדתניא כי יובל היא קדש מה קדש תופס
מתחללין על חיין ותימה דבריש
2
לכדתניא כי יובל היא וגו'
בר חנינא. במסכת ערכין
הזהב משמע בין לב"ש
את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה
מה קודש תופס את דמיו
מוסף רש"י
בין לב"ה דטיבעא אפירא לא מחללין
ארוכה היא מאד וכאן לא נכתבה
ונעשו אותן דמים קודש,
תניא כוותיה דר' אלעזר ותניא כוותיה דרבי
שאינה שוה לכל אדם.
אף שביעית תופסת דמיה.
גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים
כולה בספרים כמה קשה אבקה של
יוחנן תניא כוותיה דרבי אלעזר ד שביעית
ותניא כוותיה, כי יובל היא
דינרי זהב וי"ל דהכא מיירי ע"מ
שביעית. מידי דלא הוי עיקר האיסור
(ב"ק קב.) לזילוף.
וגו', [מה קודש תופס את
תופסת את דמיה שנאמר כי יובל היא קדש
דמיו וכו']. או מה קודש
להעלותו ולאוכלו בירושלים ופלוגתא
תלוי בו קרי אבק וכן אבק רבית וכן
תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור
תופס את דמיו ויוצא הקדש
היא בירושלמי פ"ק דמעשר שני יש
אבק לשון הרע שאינו לשון הרע
לחולין, אף שביעית תופסת
אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה אי מה
שאוסר אפילו על מנת להעלותו ומוקי
גמור אלא צד לשון הרע כמו אבק
(שם) הא איכא
דמיה ויוצאין הפירות
נמי משרה וכבוסה.
קדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית
לחולין. ת"ל תהיה כל
העולה מדבר הנכתש במכתשת: אדם
פלוגתא דר' מאיר ורבנן דהכא
תבואתה לאכול, בהווייתה
נושא ונותן בפירות שביעית.
בדמאי ותימה דמשום גזירה דרבנן
תופסת את דמיה ויוצאת לחולין תלמוד לומר
(שם)
תהא לעולם. כיצד לקח
דשמא יגדל מהם עדרים לא הוה לן
לסחורה דהיינו אבק שביעית דעיקר
אבקה של שביעית.
בפירות שביעית בשר,
תהיה בהוייתה תהא הא כיצד ה לקח בפירות
הבשר והפירות מתבערין
למימר אין מתחללים דיעבד כדמשמע
איסור שביעית לא תזרע לא תזמור
שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית
בערב יום טוב הראשון
וזהו איסור קל שבה: לסוף מוכר
בריש הזהב גבי פלוגתא דלא יעשה
של פסח בשנה השביעית,
לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים לקח
את מטלטליו ואת כליו. מחמת עניות:
אדם סלעים דינרי זהב דפריך בשלמא
ומפורש בפרק אחרון
בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין לקח ביין שמן
(קדושין כ.)
דמעשר שני. לקח בבשר
שנאמר בשנת היובל הזאת וסמיך
להך לישנא דאמרת מדאורייתא משרא
דגים יצא בשר נכנסו דגין,
יצא יין ונכנס שמן הא כיצד ו אחרון אחרון
ליה וכי תמכרו ממכר. ודרשינן
שרי ורבנן הוא דגזרו בהו שמא
לקח בדגין כו', הא כיצד
נכנס בשביעית ופרי עצמו אסור מדקתני לקח
ישהה עליותיו היינו דקתני יעשה ולא
סמוכין שבשביל עונשה של שביעית
אחרון אחרון נתפס. כלומר
(ערכין ל:) מה קדש
לקח בבשר דגין ובדגין יין
תבא לידי כך: קודש תופס את דמיו.
לקח אלמא דרך מקח אין דרך חילול לא תניא
יעשה אלא להך לישנא דאמרת
תופס את דמיו.
וביין שמן, השמן נתפס
מדאוריי' פליגי מתחללין ולא מתחללין
פדיה כתיב ביה שזה יוצא וזה נכנס
כוותיה דר' יוחנן אחד שביעית ואחד מעשר
(ע"ז נד:)
לבדו שהוא אחרון, והבשר
מתבערין.
מיבעי ליה משמע דמשום גזרה דרבנן
תחתיו יוצא הקדש לחולין ונכנסין
והדגין והיין יצא לחולין,
שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין
ופירות שביעית עצמן
לא אמרינן אין מתחללין דיעבד וי"ל
הדמים תחתיו דהיינו ופדה והיינו נמכר
שחוטין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים ז על
אע"פ שנתפסו הדמים
דאין מתחללין דהכא היינו שיחזרו
דכל מכירה יוצאה מכחו של זה ובא
(שם) יצא בשר.
והפירות, לא יצאו לחולין,
שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין גזירה
אלא הרי הן בקדושת
דמים למקומן כדאשכחן דכוותיה בפ'
לזה והדמים נכנסין לרשות המוכר:
שמא יגדל מהן עדרים אמר רבא מחלוקת
שמא
שביעית. דייקינן מדקתני
בהוייתה תהא. בקדושתה: מתבערין
האיש מקדש :
הא ברייתא בכל אחד
בזכרים
יגדל מהם עדרים. פרק האיש מקדש
בשביעית. בתוך זמן הביעור: יצא
(קדושין נח.)
מהן, (ה)[ב]בשר ובדגין
(ע"ז
וביין ובשמן, לקח בכל
בשר. שהדמים יוצאין לחולין ע"י פדיה בדמיםז) של קודש דלא כתיב
דתניא אין לוקחין
בהמה במעות מעשר שני
נד:) ופרי עצמו אסור
אחד, ש"מ דרך מקח
תהיה אלא בפירות עצמן: ופרי עצמו. פרי הראשון אסור לנהוג
פירש שם בקונטרס שמא תכחיש ולא היה לו לפרש כן אלא כדמפרש
אין דרך חילול לא. תניא
בעצמו חול אלא קדושת שביעית עליו: מתחללין. משמע דרך חילול
טעמא הכא שמא יגדל עדרים ואפילו ר"מ לא פליג אלא בזכרים
(שם)
כר' יוחנן אחד שביעית
ואחד מעשר שני, מתחללין
בפדיה ולא במקח וממכר: שמא יגדל מהם. ישהם אצלו לגדל
אבל בנקבות לא כדקאמרינן הכא ומפרש בירושלמי דבזכרים פליגי
(קדושין נח.)
על בהמה חיה ועוף בין
אי גזרי' זכרים אטו נקבות ותימה דרבנן דהתם דאמרי ואם לקח
וולדות ונמצא משהה מעשרותיו והתורה אמרה שנה שנה
חיים בין שחוטין דברי ר'
ואכלת ואם שהה ראשונה ושניה חייב בשלישית לבער כל מעשרותיו
בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל דאיירי
מאיר, וחכמים אומרים על
שחוטין מתחללין על חיים
בסוף שנה שלישית מן הבית ולהתוודות. וגבי שביעית נהנה מהן
כמו שמפרש ר' יהודה התם בד"א במתכוין ולקחו מתחלתו לשם שלמים
אין מתחללין, גזירה שמא
(בכורות ט:)
[א] היינו נקבה כדאיתא בביצה דאז לא גזרינן דיעבד שמא יגדל
להתעשר והתורה אמרה (א) ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית
יגדל מהן עדרים. הא דתני
ולאו דווקא לקחו לשם שלמים דאפי' בסתם נמי כיון שהם תמימין
עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן:
ר' יוסי בוא וראה כמה קשה
אבקה של שביעית, מפורש
דהא לא ממעט אלא דווקא מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין
בזכרים
בקדושין פרק ראשון. וזו
אבל בעלי מומין
קתני רבי יהודה בסיפא בתוספתא בין בשוגג בין
במזיד יחזרו דמים למקומן
וכולה ברייתא דקדושין
רבי יהודה היא
השמועה עדיין צריכה עיון.
דאפילו