מא:
לולב הגזול
פרק שלישי סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולקחתם
שתהא
לקיחה לכל א' וא'. מדלא כתיב
עד עצם עד (א) עצמו של יום. כל היום
עצם היום: וקסבר
ולקחת
קרוי
קט א
א)
ב) ג)
עד ועד בכלל. ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר מזרח
לשון יחיד וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתיב
קי ב
כל האזרח: אלא א"כ נתן לו במתנה. ובאתרוג השותפין נמי לא
ד)
כי ליכא עומר והכי מתוקמי קראי אין עומר עד עצם ועד בכלל
ה)
יש עומר עד הביאכם: והא
מיפלג פליג. רבי יהודה עליה שמצינו
נפיק כדמוכח בשילהי יש נוחלין גבי אחין שקנו
ו) ז)
ח)
אתרוג בתפיסת הבית ולא חשיב
שתמה רבי יהודה בדורו על תקנת
ט)
שלו כיון דאין מיוחד שלו אלא כשאול
ריב"ז למה תלה הדבר בעצמו דמשמע
עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום
קיא ג ד
1
י) כ)
הוי ואינו יוצא בו ומה שנהגו הקהל
לעשות סייג בא והלא מן התורה הוא
ל)
וקסבר עד ועד בכלל ומי סבר ליה כוותיה
קיב ה
מ)
אסור: דרש. המקרא עד ועד
לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותן
והא מפליג פליג עליה (דתניא) משחרב
בכלל: והתקין. לפי שהיו רגילים
שיהו כולם נותן כל אחד ואחד חלקו
נ)
בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא
לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית
לחבירו על מנת להחזיר ויש לסמוך
יום הנף כולו אסור אמר לו רבי יהודה
קיג ו
קיים עד עכשיו הוצרך לתקן:
דכיון דקנאוהו על מנת לצאת בו
והלא מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם
מתני' י"ט הראשון כו'. דאמרינן
ואע"ג שלא פירשו סתמא דמלתא
היום הזה עד עיצומו של יום רבי יהודה
לקמן דדוחה מצות לולב
כאילו פרשו דמי כיון דבענין אחר
❖
קיד ז
שבת בי"ט הראשון לבדו: מוליכין
הוא דקא טעי הוא סבר מדרבנן קאמר ולא
אין יכולין לצאת בו:
הילך
אתרוג זה במתנה על מנת
את לולביהן. מערב שבת: שהוציאו
היא מדאורייתא קאמר והא התקין קאמר
קטו ח
מאי התקין דרש והתקין: מתני' י"ט הראשון
שתחזירהו לי. בשום מקום
ברשות. ברשות מצוה שהיה טרוד
תורה אור השלם
במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה
אין מדקדק הש"ס בלשונו להקדים
של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין
1. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא
תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם
ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת
תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם
את לולביהן לבית הכנסת למחרת משכימין
קטז ט
ללאו אע"ג דבהכי מיירי אלא שמקצר
וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה
הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת
ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו
קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת
לשונו לפי שלא על חידוש זה בא
ושגג בדבר כרת פטור מקרבן:
עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל
מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי
גמ'
מנא הני מילי. דאין אדם
להשמיענו ולא דמי לתנאי ומעשה
מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ויקרא כג יד
❖
2. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם
חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו
יוצא בלולבו של חבירו: לכם משלכם.
בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים
הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר
משמע: למה לי למימר החזירו.
זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזיר
ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו
כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ
לי את הנייר בפרק מי שאחזו
מה אנו למידין מחזרה זו דאצטריך
בלולבו של חבירו רבי יוסי אומר יום טוב
עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל
הגהות הב"ח
א
תנא למיתנייה במתני': הא קמ"ל.
וא"ת כיון דאמר ע"מ
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ
הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח
(א) רש"י
אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
שתחזירו לי א"כ אם הקדישו אינו
דר"ג ע"מ שיחזירוהו לו נתנו להם
❖
❖
עיצומו
ויקרא כג מ
מקודש כדמוכח בסוף יש נוחלין והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור
ואפ"ה הויא מתנה עד שיצאו בו:
מפני שהוציאו ברשות: גמ' מנה"מ דת"ר
החזירו לו יצא. דמתנה על מנת
גבי שור זה נתון לך במתנה
2 ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד
גליון הש"ס
רבינו חננאל
ע"מ שתחזירהו לי דכיון דקאמר לי
להחזיר מתנה היא והרי החזירו לו
ואחד לכם משלכם להוציא את השאול
גמ' כמה מצות חביבות.
מידי דחזי לי קאמר וא"כ היאך יצא
אבל אם לא החזירו אגלאי מלתא
חלוקת ר' יהודה על רבן
ב
יוחנן בן זכאי במסכת
דמעיקרא גזול הוא בידו: ה"ג למה
ואת הגזול מכאן אמרו חכמים אין אדם
והא אנן תנן בנדרים פרק השותפין
❖
מנחות. ואסיקנא לרבן
ליה למימר שלקחו באלף זוז להודיעך
גבי מתנה דבית חורון
יוצא ידי חובתו בי"ט הראשון של חג בלולבו
יוחנן בן זכאי אסור
כמה מצות חביבות עליהם: הוה
דכל מתנה שאינה שאם הקדישה לא
לאכול החדש בששה עשר
מ)
של חבירו אלא אם כן נתנו לו במתנה
בניסן היום כולו. והאידנא
מצלי ביה. כשהיה מתפלל היה לולבו
מוסף רש"י
תהא מקודשת לא שמיה מתנה וי"ל
ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי
לא אכלינן אלא באורתא
בידו מרוב חיבתו עליו היה מתפלל
דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש
אמר ר' יהודה.
דשיבסר נגהי תמניסר.
אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין
בו: לא יאחז אדם כו' ויתפלל.
ומאי התקין דקתני במתני',
כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד
בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל
דרש המקרא והתקין.
מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו
דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם
מתני' ביום טוב הראשון
בלבד שלקחו באלף זוז נטלו רבן גמליאל
מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו
המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי
כו'. זו ששנינו שאין אדם
ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה נטלו
יוצא ביום טוב הראשון
בתפלתו: לא יישן בהם לא שינת
דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה
בלולבו של חבירו אמרי'
קבע ולא שינת עראי. שמא יפלו
בעי מעתה מתנה אין אדם נותן
רבי יהושע ויצא בו ונתנו לרבי אלעזר בן
מנא לן, דת"ר ולקחתם
מידו והכי אוקימנא ליה בהישן
מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדשנה
(ר"ה ל:)
לכם, משלכם, להוציא
עזריה במתנה נטלו רבי אלעזר בן עזריה
את הגזול והשאול. אלא
דהא דקתני לא קבע ולא
לשמים ומשני מתני' כל מתנה שהיא
ויצא בו ונתנו במתנה לרבי עקיבא נטלו
(מנחות סח.) מדרבנן
אם כן נתנו לו במתנה
עראי בדנקיט ליה בידיה: סכין.
כמתנת בית חורון שהיתה בערמה
קאמר.
כאשר נתן רבן גמליאל
ר"ע ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל למה לי
שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה
מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו:
לר' יהושע כו'. ואסיק'
למימר החזירו מלתא אגב אורחיה קא משמע
כי הא דאמר רבא הילך
וקערה. מליאה: ומעות. שלא
מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה
(ר"ה ל:) דרש והתקין.
אתרוג זה במתנה על
לן ג מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה כי
יתפזרו: וככר. שאם יפול יהא
המקבל שום הנאה שבעולם אלא
מנת שתחזירהו לי, החזירו
הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה על
נמאס: לאו מצוה נינהו. לאוחזן
שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי
יצא, לא החזירו לא יצא.
ד
ירושלמי רב יעקב בר נחמן
מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו
הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה
והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם
הוה יהיב אתרוגא לבריה,
וכבד עליו משאם ושמירתם: הכא.
שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום
יצא לא החזירו לא יצא למה לי למימר
(שם) החזירו יצא.
[ו]הוה אמר ליה לכשתזכה
דבר וא"כ מה הקנה לו אבל הכא
נטילתה ולקיחתה מצוה היא ומתוך
בו ובמצותו תחזיריהו לי.
שלקחו באלף זוז להודיעך $ כמה מצות
וכן הלכה. אמר מר בר
דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה
שחביבה מצוה עליו אין משאה
חביבות עליהן א"ל מר בר אמימר לרב אשי
אמי[מר] אבא הוה מצלי
ושימורה כבד עליו ולא טריד: קורא
ולא הזכיר שם הקדש אלא משום שעל
ולולבו בידו. ומותבינן
אבא צלויי קא מצלי ביה מיתיבי לא יאחז
ה
(רשב"ם
עלה מיהא לא יאחוז אדם
בתורה. צריך להניח הלולב לפי
הקדש היה מעשה ולשון כל מתנה
ב"ב קלז:) לא החזירו.
אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל
תפלין בידו וספר תורה
שגולל ס"ת ופותחו: נכנס לבית
שאינה וכו' מוכיח כן דמשמע שאינה
לא
בזרועו ויתפלל כו', ואמר
ולא ישתין בהן מים ולא יישן בהן לא שינת
המדרש. טריד בשמעתא ויפול מידיו:
מתנה לשום דבר גם סעודתו היתה
ו
ז
יצא.
שמואל סכין וקערה ככר
(שם)
ותינוק כיוצא בהן, כלומר
קבע ולא שינת עראי ואמר שמואל סכין
מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן
לא
ח
(קדושין
אסור לו להתפלל ואלו
כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו
וקערה ככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן
התם לאו מצוה נינהו וטריד
ו:) לא יאחז אדם
בידו. ושנינן, הללו לאו
ויאכל כמו שמפרש שם בגמרא או
וכו' ויתפלל.
מצוה, אבל לולב כיון
בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו תניא רבי אלעזר בר צדוק אומר
דמצוה הוא לא טרי[ד] ביה
משום דויתור אסור במודר הנאה
כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו הולך
ט
ושרי. תניא אמר ר' אלעזר
אבל בעלמא מתנה היא אע"פ שאין
(ברכות כג:)
בר' צדוק כך היה מנהג
לבית הכנסת לולבו בידו קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו קורא
יכול להקדישה כדתנן פרק בתרא
ולא ישן בהן.
בני ירושלים, נכנס בכנסת
בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע הולך לבקר חולים ולנחם אבלים
(שם. וגי' הגר"א:
ולולבו בידו, קורא שמע
דנדרים שנותן לבתו מה
שמא יפיל) סכין כו'
ומתפלל ולולבו בידו,
לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו
שנושאת ונותנת לפיה ובפ"ק דקדושין
הרי אלו כיוצא בהן.
קורא בתורה או נושא את
מאי קמ"ל להודיעך כמה היו זריזין במצות: רבי יוסי אומר י"ט: אמר אביי
שנותן לעבד ע"מ שיצא
כפיו, מניחו על הקרקע.
פיסקא ר' יוסי אומר יום
ואם
לאו לא יצא.
בו לחירות נ):
לא
טוב הראשון של חג שחל
ומה שלא החזירו רבי יהושע לרבן גמליאל אלא נתנו לרבי אלעזר בן עזריה ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא דעתו של רבן גמליאל
(שם)
להיות בשבת, שכח והוציא
היה שיצאו כולם ואח"כ יחזירוהו: ואמר שמואל סכין וקערה וככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן. אצטריך ליה לשמואל למימר
הלולב ברשות הרבים
פטור, מפני שהוציא
דלא תימא
דווקא תפילין וס"ת דאיכא בזיון כתבי
הקודש
בנפילתו טריד בהו טפי ואין
דעתו מתיישבת
בתפלתו:
ברשות. אמר ר' אמי
אמר