סוכה פרק
ראשון
סוכה
ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גפן
כדי
רביעית יין לנזיר. פי' בקונטרס
היה לבוש כליו. דאיקרו להו בגדיו: הוא טמא מיד. דכתיב ט) והבא
כדי רביעית בשאר
לו א
א)
ב)
אל הבית יטמא: והן טהורין עד שישהה. דכתיב והאוכל
איסורי נזיר דאיכא למאן דאמר במס' נזיר דלולבין
לז ב
בבית יכבס וגו' ודרשינן בת"כ י) אין לי אלא אוכל ושוכב אוכל בלא
ועלין
וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין דאם יתנם לכוס מלא
ג)
יין ויצא ממנו רביעית יין ואינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער
שוכב שוכב בלא אוכל לא אוכל ולא
שוכב מניין ת"ל יכבס בגדיו
לח ג
ד)
בכוס מלא מים דיין עב ואינו ממהר
ריבה שתי פעמים כתיב יכבס בגדיו
ה)
לצאת אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס
ואם סופנו לרבות הכל מה ת"ל
היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו
א
יותר מן המים ובריש עירובין
והאוכל ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה
לט ד
ו)
באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורים עד
ז)
פי' בקונטרס גפן כדי רביעית יין
שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה
שישהה בכדי אכילת פרס פת חטין ולא פת
מ ה
לנזיר לחייבו מלקות משמע שרוצה
כדי אכילה וגופו טמא מיד דהכי
ח)
שעורין מיסב ואוכל בליפתן שעורה דתנן
מא ו
לומר אם שתה רביעית יין ואין זה
כתיב והבא אל הבית יטמא ולא כתיב
עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו
ט)
ב
מענין האחרים דמשערינן בהו מילתא
כיבוס בגדים והאוכל בבית דהיינו
י)
מטמא באהל ג גפן כדי רביעית יין לנזיר
שוהה כדי אכילה יכבס בגדיו: אכילת
אחריתי וכמו שפירש כאן עיקר וכי
כ) ל)
❖
תאנה כגרוגרת להוצאת שבת רמון דתנן
מב ז
פרס. חצי ככר שיערו חכמים אותו
האי גוונא תניא בתוספתא דנזיר
ד
כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים ארץ
למזון שתי סעודות לעירוב דתנן
כיצד הוא עושה מביא כוס מלא יין
ה
1
ומביא זית איגורי ונותן לתוכו ושופע
בעירובין חציה לבית המנוגע:
זית שמן (ודבש) ארץ שכל שיעוריה כזיתים
מוסף רש"י
פת חטין. שהייתה מועטת משל
אם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו
כל שיעוריה סלקא דעתך הא איכא הני
היה לבוש כליו.
שעורים: מיסב. דהיינו דרך אכילה.
פטור דברי ר' עקיבא ר' אלעזר בן
מג ח ט
דאמרינן אלא אימא שרוב שיעוריה כזיתים
עזריה אומר אינו חייב עד שישתה
מי שהוא מיסב הוא עסוק באכילה
דבש ככותבת הגסה ביום הכפורים אלמא
ו
ואינו טרוד בדברים אחרים: עצם
רביעית והשתא סוגיא דשמעתין כר'
❖
דאורייתא נינהו ותסברא שיעורין מי כתיבי
כשעורה. מן המת: ואינו מטמא באהל.
אלעזר בן עזריה ואין לחוש בכך
אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא
כשיעור זה עד שיהא שדרה או גולגולת
דהכי נמי ההיא דעשר רביעית דפרק
הוא חציצין דאורייתא נינהו דכתיב ורחץ
שלמה או רוב מנין אברי אדם:
שלשה מינין כוותיה
תורה אור השלם
2
גפן. מה שיערו בו: כדי רביעית יין.
ואע"ג דאמרינן התם בפלוגתא לא
(את בשרו) במים שלא יהא דבר חוצץ
ז
1. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה
(ערובין ד.)
קמיירי לא חייש בהו אע"ג דפליג
בשאר איסורי נזיר דאיכא למאן
אכילת פרס.
בינו לבין המים כי אתאי הלכתא לשערו
וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ
עלה רבי עקיבא ובנזיר נמי איכא
דאמר במסכת נזיר דחרצנים
זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
כדרבה בר בר חנה דאמר רבה בר בר חנא
דברים ח ח
בפלוגתא בפ' ג' מינין דתנן
ולולבין ועלין מצטרפין לשיעור רביעית
2. וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
ח נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן
יין שאם יתנם לכוס מלא יין עד
ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים
יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת
חוצצות שתים איני יודע שערו נמי דאורייתא
רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת
שיצא ממנו רביעית יין. ואין דומה
כזית משנה ראשונה אומרת עד
(שם ד.)
עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ
נינהו דכתיב ורחץ את בשרו במים את
המשער בכוס מלא מים למשער ביין
שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר
פת חטין.
יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו
הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו כי אתאי
משום דיין עב הוא ואינו ממהר לצאת
אפילו שרה פתו ביין ויש בו לצרף
(שם)
וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם
❖
מיסב.
ויקרא יד ט
וְטָהֵר:
הלכתא לכדרבי יצחק דאמר
רבי יצחק
אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר
כזית חייב ואמרינן בגמ'
ט
מן המים: תאנה. מה שיערו בה:
ת"ק מדמה להו איסורי נזיר לשתיה
דבר
כגרוגרת להוצאת שבת. שיערו בכל
(שם)
ובאכילת עלין ולולבין נמי בעי רביעית
הגהות הב"ח
ואוכלה בלפתן.
האוכלים: כל כלי בעלי בתים שיעורן. בנקביהם: כרמון. דעד
כמו בשתיה ור' עקיבא סבר כיון דאמר קרא וענבים לחים ויבשים
(א) תוס'
ואינו מטמא
(שם)
שניקב כמוציא רמון שם כלי עליו ומקבל טומאה לפי שבעל הבית חס
לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל בכזית כלומר אף שתיה וקצת קשה
באהל.
דדרשה
❖
היא
על כליו וכשהוא מוציא זיתים הוא משתמש בו רמונים. אבל כלי אומן
לגירסא זו דהיכא אשכחן דמצריך רביעית במידי דאכילה וצריך לומר
שעומד לימכר טהור בנקב כל שהוא: רוב שיעוריה כזיתים. מת
דמשמע ליה דכי קתני עד שיאכל מן הענבים כזית ה"ה בשתיה
ונבילה ואיסור חלב ודם ופיגול ונותר וטמא וגיד הנשה: דבש.
ומשנה ראשונה דאומרת עד שישתה רביעית ה"ה באכילה אלא מר
רבינו חננאל
כדי רביעית
(שם)
כל מיני מתיקה קרויין דבש ותמרים מיני מתיקה הן: כותבת.
נקיט אכילה משום דיליף מיניה לענין שתיה ומר נקיט שתיה משום
יין לנזיר.
מצאנו שכתוב בפסוק
תמרה: ליום הכפורים. דלא כתיב ביה אכילה אלא אשר לא תעונה
דיליף מיניה לענין אכילה ור"ת גריס שם בנזיר ת"ק לא מדמה להו
(שם)
והבא אל הבית והאוכל
מידי דמייתב דעתיה ומפקע ליה מעינוי: מי כתיבי.
לכל איסורי נזיר לאכילה וכן מצא בספר ישן ויש ספרים שכתוב
בבית והשוכב בבית, היה
[לו] לומר והבא אל הבית
כלום כתיב בתורה עצם כשעורה ובית המנוגע בחטין וכן כולם:
בהן ולא מדמי להו לאיסורי נזיר לשתיה והכל אחד אבל לאכילה
ודיו, ואני אומר הבא
ה"ג בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ כו': נימא אחת קשורה. ומקפיד
ניחא טפי פי' משנה ראשונה מחלקת בין אכילה לשתיה ולא ילפינן
טמא, האוכל והשוכב לא
מהדדי ולגירסא זו הויא אכילה בכזית לכולי עלמא ובשמעתין גרס
עליו חוצצת דמיהדק שפיר ולא עיילי בה מיא ואמרינן לקמן גזרינן
כל שכן. ותניא בתורת
כהנים אם סופנו לרבות
על מיעוטו המקפיד: שלש אינן חוצצות. לפי שהשער קשה ולא מיהדק
ר"ת כזית יין לנזיר ואתיא ככ"ע ובמידי דאכילה וקשה לפי' ר"ת
הבא אע"פ שאינו לא
שפיר ועיילי ביה מיא: את הטפל לבשרו. יהא במים. הטפל הדבוק:
דמאי נפקא מינה דמשערינן אותו זית בכוס מלא יין דכן יכול לשער
אוכל ולא שוכב מה
במים כמו יין במקום שישימו הזית איגורי בין ביין בין במים שם
דבר
ת"ל אוכל ושוכב, אלא
ליתן שיעור להבא כדי
ישימו כמו כן החרצנים והזגים ואם נעמיד שמעתין במידי דשתיה כיון דאמרינן לחייב בשותה מה שמפיל שיעור כזית מן היין דהוא
אכילה בשכיבה . וכמה
דבר מועט הא פשיטא דכיון דשתה יין דשעוריה כ) (מהכא) דאי אפשר לשערו אלא ביין וקצת משמע בירושלמי דנזיר כפר"ת דאכילה לכולי
(ברכות מא.)
שיעור אכילה, כדי אכילת
כגרוגרת.
עלמא בכזית דקאמר התם משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין דהוו דרשינן שכר שכר מה שכר שנאמר להלן רביעית אף שכר האמור
פרס פת חטין ולא פת
כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. גבי כלי עץ
שעורין, מיסב ואוכלה
בלפתן. ושנינן במס' פרה
מיתניא פי"ז דכלים אבל בכלי חרס תנן פ' שלישי דכלים [מ"א] העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקים כו' והא דאמר בסוף המצניע
פרק ראשון כיוצא בו
(ערובין
אחד האוכל בבית המנוגע
חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית טהור מלקבל זיתים ועדיין כלי הוא לקבל רמונים היינו אם יחדו לרמונים אבל סתמו
כמוציא זית: שיעורן כרמונים. במס' כלים פ' י"ז תנן הרמונים שאמרו שלשה אחוזים זה בזה ולא שיהא צריך נקב גדול כל
ד:) שיעורן כרמונים.
פרס, משלש לקב. אמרו
לו מי"ח לסאה, אמר
כך כדי שיצאו שלשתן בבת אחת אלא אחד לבד דהא אמר בסוף המצניע כמוציא רמון משמע רמון אחד דלא קאמר רמונים
להם כך שמעתי סתם.
אמר בן עזאי אני אפרש
ועוד בפ' אלו קשרים ובפ' עושין פסין דבעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד
כשאתה אומר משלש לקב
שהשלימו למוציא רמון מהו הוה ליה למינקט ניקב כמוציא רמון וסתמו וחזר וניקב כמוציא רמון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רמונים מהו
אין בו חלה וכשאתה
ונראה לפרש דהא דנקט שלשה רמונים אחוזים דאע"פ שמוציאם זה אחר זה אין נוחין לצאת דרך נקב צר כמו שהיה יוצא זה אחר זה בפני עצמו
אומר מי"ח לסאה מיעטתו
חלתו. שעורה, עצם
עוד יש לפרש דנקט שלשה אחוזים זה בזה משום דרמון דגדל יחידי בפני עצמו או שנים גדולים יותר מדאי והגדלים ארבעה אחוזים קטנים
יותר מדאי אבל הגדלים שלשה בינונים ומשערים בהן: : אלא הלכתא
כשעורה מטמא במגע
ובמשא ולא באהל,
נינהו וקרא אסמכתא בעלמא. מכאן קשה לגירסת הספרים דבפ' בתרא דיומא דא"ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני
ומפורש במס' אהלות.
(ברכות מא: וכעי"ז ערובין
שם) שרוב שיעוריה
גפן, כדי רביעית יין לנזיר.
ופריך שיעורין מיכתב כתיבי ארץ חטה ומשני אלא אימא שיעורין של עונשין וקשה לאותה גירסא דמאי קפריך מיכתב כתיבי הא מסיק הכא
כזיתים.
ואמרינן עשרה רביעיות
דקרא אסמכתא היא ועוד מאי קמשני אימא שיעורין של עונשין הלא על השיעור הקשה מיכתב כתיבי ועוד דבכל דוכתא דמייתי האי קרא
הן. תאנה כו'. ושנינן
דשיעורין מייתי כולה מילתא דר' חנן דהכא ומתוך כך גריס התם בקונטרס עונשין מיכתב כתיבי אלא אימא שיעורין של עונשין ובפ' כיצד
לעולם הלכתא, והאי קרא
דכתיב ארץ חטה ושעורה
מברכין משמע קצת (א) דרשה גמורה דאמר רב ל)(חמא אמר) ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה שנאמר ארץ
(ערובין שם) דבש.
וגו' אסמכתא בעלמא.
חטה וגו' והדר אמר ופליגא דר' חנין דאמר ר' חנין כל הפסוק לשיעורין נאמר ושמא למאי דמסיק התם ואידך שיעורין מי כתיבי לא פליגי:
חציצין דאורייתא נינהו,
דכתיב ורחץ את בשרו
דבר
במים, שלא יהא דבר חוצץ
בינו ובין המים. ודחינן מן התורה חציצת בשרו, כי אתאי הלכתא לשערו. שערו נמי דאורייתא, דכתיב ביה ורחץ
(ערובין ד:) שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים. (ב"ק פב.)
את בשרו, ודרשינן את הטפל לבשרו ומאי נינהו שערו. ואמרינן נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצות משום
לשערו. (ערובין ד:) נימא אחת קשורה חוצצת. (שם)
דמחלחלי ועייל בהו מיא, שתים איני יודע. אלא כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד, וכדר' יצחק,
שלש אינן חוצצות. (שם)
דאמר ר' יצחק כו'.