מב:
לולב הגזול
פרק שלישי סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היודע לשחוט. לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות
תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא
קכז א ב
א)
שחיטה: מותר לאכול משחיטתו. כדאמר רב הונא והוא שגדול
דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד דקטן
עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס: כזית דגן. כל חמשת
אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא
ב) ג)
כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין דתנן בין
המינין קרי דגן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:
קכח ג ד
ד) ה)
ו)
מרחיקין מצואתו. משאכל כזית מאלו
רגלי [הלוים] היו עומדים וצעירי
בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו
הלוים היו נקראים והא דאמרינן
היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב
א
ז) ח)
מסרחת: ד' אמות. לענין קריאת שמע
בשילהי פרק קמא דחולין
קכט ה
הונא ב והוא שגדול עומד על גביו ג יכול
❖
ט)
ותפלה: והוא שיכול לאכול כזית זה
נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח
לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי
בכדי אכילת פרס. לבינוני אבל אם
צבור ולירד לפני התיבה ולישא את
א ו
רגליו ארבע אמות אמר רב חסדא ד והוא
כפיו ח)עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה
צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי
תורה אור השלם
שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס אמר רב
ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא
הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי
ב ז
1. כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב
חייא בריה דרב ייבא ובגדול אע"פ שאינו
את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים
זית שכן הלכה למשה מסיני שאין
❖
ג ח
כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף
יכול לאכול בכדי אכילת פרס דכתיב
ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו'
אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו:
מַכְאוֹב: קהלת א יח
2. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת
פרס. חצי ככר ששיערו בו חכמים
ויוסיף דעת יוסיף מכאוב יכול לאכול
ובמעמדות וכן צריך לחלק נמי משום
ה
1
מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא
רבינו חננאל
לירד לפני התיבה דבהקורא את
מזון שתי סעודות לעירוב. ולשון פרס
כזית צלי שוחטין עליו את הפסח שנאמר
וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ
המגילה עומד תנן קטן
פלגא כדתנן בעירובין חציה
היודע לשחוט אוכלין
בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי
איש לפי אכלו רבי יהודה אומר עד שיכול
2
משחיטתו, אמר רב הונא
אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:
קורא בתורה אבל לא פורס על שמע
לבית המנוגע לבא בבית המנוגע
❖
לברר אכילה
כיצד נותנין לו צרור וזורקו
והוא שגדול עומד על
שמות יב ד
ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את
ליטעון כיבוס בגדים שתלאן הכתוב
גביו. יכול לאכול כזית דגן
אגוז
ונוטלו:
כפיו משמע הא גדול יורד לפני
בשהיית שיעור אכילה דכתיב
בכדי אכילת פרס, מרחיקין
מציאתו וממימי רגליו
הדרן
עלך לולב הגזול
הגהות הב"ח
התיבה ואף על פי שלא נתמלא זקנו
והאוכל בבית יכבס בגדיו:
ד' אמות לקרית שמע
מכאוב. מסריח: שוחטין עליו את
אלא על כרחך צריך לאוקומה ההיא
(א) תוס'
ולתפלה, ולגדול, אפילו
לולב וערבה ששה ושבעה ההלל
אינו יכול לאכול כזית דגן
הפסח. ממנין אותו על בני החבורה
דחולין כגון ליעשות שליח צבור קבוע
דהיינו ליל
בכדי אכילת פרס, מרחיקין
ולירד לפני התיבה ביום הכפורים
ואי לא לא דכתיב איש
והשמחה שמונה סוכה וניסוך
❖
דבלילה
מציאתו וממימי רגליו
ובתעניות ובמעמדות:
לפי אכלו תכסו הראוי לאכילה:
ד' אמות. יכול לאכול
המים שבעה החליל חמשה וששה לולב
והיודע לשחוט. לאמן ידיו
כזית צלי שוחטין עליו
שבעה כיצד יו"ט הראשון של חג שחל הדרן עלך לולב הגזול
ו
הפסח, ר' יהודה אומר
מוסף רש"י
לשחיטה אע"פ שאינו
עד שידע הפרש אכילה,
להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים
לולב וערבה. שהן במקדש כל
בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול
והשמחה.
כיצד נותנין לו צרור זורקו
ששה ערבה שבעה כיצד יום השביעי של
(פסחים עא.) גזירה
ז
אגוז ונוטלו. ירושלמי אבל
משחיטתו כדמפרש רב הונא והוא
שבעה לולב לנטילה וערבה
שמא יטלנו בידו.
אינו עובר לפני התיבה,
ערבה שחל להיות בשבת ערבה שבעה
שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה
להקיף מזבח כדלקמן בפירקין
ואינו נושא את כפיו,
ושאר כל הימים ששה מצות לולב
כיצד
: ששה ושבעה. פעמים שדוחין
ולא דרס כך פירש בקונטרס משמע
ואינו עומד על הדוכן,
(ר"ה כט:)
עד ש[י]תמלא זקנו. ר'
(בשבת) יום טוב הראשון של חג שחל
דאם אין יודע לאמן ידיו לשחיטה
שבת והן כל שבעה ופעמים שאין
יהודה אומר כולן מבן
אע"פ שראהו גדול מתחילה ועד סוף
דוחין והוו להו ששה ימים ולקמיה
להיות בשבת מוליכין את לולביהן
להר
כ' שנה ולמעלה, שנאמר
מפרש ואזיל לה: ההלל. לגמור כל
שלא שהה ולא דרס אסור לאכול
ויעמידו [את] הלוים מבן
הבית והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן
משחיטתו: יכול לאכול כזית צלי.
כ' שנה [ומעלה] לנצח.
שמונה כן תקנו נביאים הראשונים
על גבי איצטבא והזקנים מניחין את שלהן
כבר פירשנוהו בשחיטת
יש שיכול לאכול כזית מבושל ואינו
ובערכין מפרש מאי שנא
חולין בסוף פרק ראשון.
בלשכה ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע
הדרן עלך לולב הגזול
יכול לאכול כזית צלי ומשערין בצלי לפי
מפסח מפני שימי החג חלוקים
לולב וערבה ששה ושבעה
לולבי לידו הרי הוא לו במתנה למחר משכימין
בקרבנותיהן: והשמחה. לאכול בשר
שדינו של פסח צלי:
כו'. אמאי אין
ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם והן
שלמים דקיימא לן בפסחים
הלולב ניטל בשבת
(ב)[כ]שאר הימים בביתו, הדרן עלך לולב הגזול
מחטפין ומכין איש את חבירו וכשראו ב"ד
בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה
לולבוערבה.והשמחה.לאכולבשר
דטילטול בעלמא הוא.
אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים
שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד
אמר רבה גזירה שמא
בביתו: גמ' אמאי טלטול
ואכלת שם ושמחת ואף על גב דהאי
שלמים דקאמר בע"פ
יטלנו וילך אצל בקי
ואחד נוטל
ללמוד
קרא לאו ברגלים כתיב דהאי קרא
בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה
בעלמא הוא ולידחי שבת אמר רבה ח גזרה
בהר גריזים ובהר עיבל כתיב מיהו
אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים
שמא יטלנו
בידו וילך אצל בקי ללמוד
ברגלים שמחה כתיבאז) ושמחת בחגך:
ואכלת שם ושמחת ואע"ג דהאי קרא
ויעבירנו
סוכה. לישב בסוכה: ניסוך המים.
לאו ברגלים כתיב אלא בהר גרזים
ובהר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיב דכתיב ושמחת בחגך כך פירש
בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפ' שני
: החליל. שמחת בית השואבה היו שמחים בחג
בקונטרס וא"ת זימנין דאינם נאכלין כל ח' כגון שחל י"ט ראשון
דסוכות באחד בשבת ויום שמיני בא' בשבת דאי אפשר לומר כל ח'
לכבוד שאיבת ניסוך המים ומחללים בחלילים ובכנורות ואותו
(א) שלמים דליל מוצאי שביעי לא ישחטו דבעינן יום הקרבה ויום
חליל אינו דוחה יום טוב הלכך פעמים שהוא חמשה ימים בחג
השביעי נמי לא דאין חגיגת שמחה דוחה שבת וע"כ מהני דנשחטו
כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת דכיון דלא דחי יום טוב
ביום [ששי] אכיל בשביעי ואין שלמים נאכלין לשני ימים ושני לילות
וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו חמשה ופעמים שהוא
נמצא דבליל מוצאי שבת שהוא ליל שמיני עצרת לא יאכל שלמים ויש
ששה כגון שחל יום טוב ראשון בשבת דפשו
להו ששה של חול
המועד דבזמן מקדש אין עושין יום טוב שני: לולב שבעה.
לומר כדאמר רב פפא פרק אלו דברים על קושיא
דיום טוב ראשון דחי שבת: ושאר כל הימים. שחל בהן יום טוב
אחרת משמחו בכסות נקיה וביין ישן ה"נ נימא הכי:
טלטול בעלמא הוא. אע"ג דחזי למצוה שייך ביה איסור
ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דכל שבעה
הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא וכן
מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי כדאשכחן גבי
ערבה בשביעי ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי: מצות לולב.
קנים דלחם הפנים דכתיבי כדתניא במנחות פרק שתי הלחם
ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כיצד: ה"ג י"ט הראשון
ומנקיותיו אלו קנים ותנן התםט) לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה
של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית
את השבת אלא נכנס מע"ש אלמא חשיב להו מוקצה אע"ג דחזו
מערב שבת: החזנין. שמשין שהיו שם לצורכי צבור: ע"ג האיצטבא.
ללחם ובפ' ארבעה אחין גבי זר ששימש דקאמר אי
בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ומיהו התם ניחא טפי כיון דזר הוא:
רחבה של הר הבית היתה מוקפת איצטבאות לישב שם ומסוככת
למעלה מפני הגשמים. על גב האיצטבא גר' במתני' דהיינו על
ויעבירנו
גבי הספסלים: והזקנים. שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו
בהקהל הכל לקחת איש לולבו: ומלמדין. ב"ד את כולם לומר
חבירו הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול: גמ' טלטול בעלמא. אין בו צד איסור
אם יבא לולבו לידי
מצאו בו: ללמוד.
אלא כמטלטל עצים
וכיון דמן התורה הוא במקדש כל
שבעה
למה
אסרוהו מה סייג
לתורה
נענועו או ברכתו:
ויעבירנו