מג:
לולב וערבה פרק רביעי סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תשבו
תשבו לגזרה שוה. לא לגמרי יליף ממלואים דהתם אי
תשבו. יומם ולילה ולולב מצותו שעה אחת שלא נאמר בו אלא לקיחה:
ח א
א) ב)
ג) ד)
מאי טעמא דוחה. ולא גזור בה כי היכי דגזור בלולב דהא הכא נמי
אפשר לישן בעזרה כמו בחצר שהיה במקום עזרה דגמירי
ט ב
ה)
ליתא מן התורה בגבולין כשאר ימי החג לגבי לולב ואמאי לא גזור
אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואילו
ו) ז)
שלוחי
בית דין מייתי לה. מע"ש
בה במקדש: לפרסמה שהיא
מן התורה. לפי שאינה מפורשת מן
כאן אסור לישן חוץ לסוכה:
י ג
❖
יא ד
ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא
התורה בהדיא שבקו לה רווחא למידחי
❖
הכהנים מקיפין בה את המזבח
שבת חד יומא כדי לפרסמה שמן
תשבו תשבו לגזרה שוה נאמר כאן תשבו
התורה היא: לולב נמי נידחו. בשאר
כדפי' בקונטרס דישראל אין יכולין
ונאמר במלואים תשבו מה להלן ימים ואפי'
רבינו חננאל
1
ימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן
להקיף כדתנן פ"ק דכלים דאין
תורה אור השלם
לילות אף כאן ימים ואפילו לילות: ערבה
בסוכה כתיב בסוכות
ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולכך
התורה כל שבעה דהא לא מפרשא
1. וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד
תשבו שבעת ימים,
שבעה כיצד: ערבה בשביעי מ"ט דחיא שבת
הוצרך בקונטרס לטעם זה שהכהנים
בהדיא דאיכא למיטעי ולמימר דהאי
ובמלואים כתיב ופתח
תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה
א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה
א
אהל מועד תשבו יומם
שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם
מקיפין ואין ישראל שכן מוכח הלשון
ושמחתם לפני ה' שבעת ימים ו) לאו
ולילה שבעת ימים, מה
אֶת מִשְׁמֶרֶת יְיָ וְלֹא
אי הכי לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא
שמחת לולב קאמר: שלוחי בית דין
דקאמר לולב לכל מסור ועוד הבאת
להלן במלואים לילות
תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:
❖
מן התורה לולב גזרה משום דרבה אי הכי
מייתי לה. מע"ש ולמחרת אינה
שלוחי ב"ד מה יש לו להועיל ועוד
ויקרא ח לה
כבימים, אף בסוכה חייבין
לישב בה לילות כימים.
ערבה נמי נגזור ערבה שלוחי בית דין מייתי
מצוה לכל אדם אלא כהנים המקיפין
דא"כ ליתקן נמי בלולב שיביאום
מתני' ערבה שבעה
בה את המזבח: אי הכי. דליכא
שלוחי ב"ד ולידחו אלא ודאי הדבר
לה לולב לכל מסור אי הכי כל יומא נמי
כיצד יום שביעי כו'.
מוסף רש"י
תלוי בזה שהכהנים זריזין הן ולא
למיגזר בה מידי והוא כל שבעה
ערבה בשביעי מאי טעמא
לידחי אתי לפקפוקי בלולב ולידחי ביום טוב
בערבה.
דוחה שבת. אמר ר'
במקדש מן התורה: כל יומא נמי.
אתו לידי חילול שבת אבל לולב דלכל
ראשון לא מוכחא מלתא אמרי לולב הוא
יוחנן כדי לפרסמה שהיא
מסור כיון דלא דחי בישראל בכהנים
דאיקלע בשבת נידחי מאי שנא חד
מן התורה כו', ופשוטה
דקא דחי ולידחי בחד מהנך כיון דקא מפקת
יומא ותו לא: אתי לפקפוקי בלולב.
נמי לא דחי ומיהו קשה דפריך
היא. ואסיקנא אמרי
לה מראשון אוקמה אשביעי אי הכי האידנא
כיון דאפיקתיה מראשון
האידנא נמי לידחי והאידנא ערבה
לזלזולי בלולב משום דלא דחי בלולב
אוקמה אשביעי. ואקשינן
נמי לידחי אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא אינהו
לכל מסורה ובקונטרס דחק לפרש
אלא בחד יומא והא דחי כל יומא
(סדור רש"י
אי הכי שערבה מן התורה
סי' רכה)
דידעי בקיבועא דירחא לידחי כי אתא בר הדיא
היא שתהא ביום שביעי
לידחי ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב"ד:
אתי למימר לולב לאו מצוה חשובה
לא
ניטלת, תדחה שבת אצל
איקלע. שהיו מעברין אלול או
היא: ולידחי. ערבה בי"ט ראשון
אמר לא איקלע כי אתא רבין וכל נחותי אמרי
ב
בני [ארץ] ישראל דידעי
כלולב: לאו מוכחא מילתא. דמשום
אחד מן החדשים כשהיו רואים
בקביעא דירחא, ויודעים
איקלע ולא דחי ואלא קשיא אמר רב יוסף מאן
שבודאי היום יום שביעי
שאירע בשבת שביעי של ערבה והכי
ערבה הוא דמיפרסם שהיא מה"ת
לימא לן דערבה בנטילה דלמא בזקיפה
של חג הוא. והנה ר'
אמר בירושלמי ר' סימון מפקד לאלין
דאמרי משום דנתנה לדחות אצל
אבין וכל נחותי מערבא
איתיביה אביי לולב וערבה ששה ושבעה מאי
דמחשבין הבון דעתכון דלא אתי
לולב נדחית אף אצל ערבה ועיקר
אמרי איקלע יום שביעי
לאו כלולב מה לולב בנטילה אף ערבה בנטילה
של חג בשבת, ולא נטלו
משום לולב הוא: בחד מהנך. באחד
תקעתא בשבתא ודלא אתא ערבתא
בו ביום ערבה. ועלתה
מידי איריא הא כדאיתיה והא כדאיתיה
משאר הימים: אוקמה אשביעי.
בשבתא ואי דחיקתון עבדון תקעתא
בקשיא. ושני רב יוסף,
איתיביה אביי בכל יום מקיפין את המזבח
ולא תעבדון ערבתא משמע דחייש
יום מסויים או ראשון או אחרון:
כיון דלא אשכחן דכתיב
לקיחה בערבה בפירוש,
האידנא נמי. לאחר חורבן דעבדינן
פעם אחת ואותו היום שבע פעמים מאי לאו
טפי יום ערבה מתקיעת שופר ולולב
כי בהלכה מפורש מצות
וגם עכשיו אנו מחשבין דלא מיקלע
ערבה חד יומא כדאמרינן לקמן
בערבה לא בלולב והא אמר רב נחמן אמר
ערבה, ודלמא בזקיפה
יום ערבה בשבת ואשופר ואלולב לא
מנהג נביאים היא בגבולין
היא, וקיום מצוותה
רבה בר אבוה בערבה א"ל הוא אמר לך
בזקיפה, ולפיכך לא
חיישינן אע"פ שיום ראשון דאורייתא
כיון דליכא למיחש מידי לידחי בשביעי
בערבה ואנא אמינא בלולב אתמר ר' אלעזר
הוצרכנו לנטילת ערבה,
ותימה דאיום ערבה שהוא זכר
ויטלוה ויחבטוה שלוחי בית דין
והלכך לא דחי נטילתה
אומר בלולב רב שמואל [בר נתן] אמר ר'
שבת. ומותיב אביי ממתני'
למקדש בעלמא חיישינן ואהני
לפרסמה שהיא במקדש מן התורה
חנינא בערבה וכן אמר רב נחמן אמר רבה
דקתני לולב וערבה, מה
דאורייתא לא חיישינן וי"ל דאין הכי
שהרי לא גזרו עליה בשביעי ולאחר
לולב בנטילה אף ערבה
בר אבוה בערבה א"ל רבא לרב יצחק בריה
חורבן מי גזר עליה: לא ידעינן
נמי דהני דכתיבי בהדיא לא אתי
בנטילה. ומשני לא הא
דרבה בר בר חנה בר אוריא תא ואימא לך
כדאיתה והא כדאיתה,
בקביעא דירחא. ושמא אין שביעי
לפקפוקי בהו בשאר שנים אבל ערבה
לולב בנטילה וערבה
שלנו שביעי: לא איקלע. הם
דרבנן אתי לפקפוקי בה ועוד
מלתא מעליתא דהוה אמר אבוך הא דתנן
בזקיפה. ואסיקנא אמר ר'
דמספק עבדינן תרי יומי וכי מיקלע
מעברים את אלול או אחד מן
אלעזר הא דתנן אותו
כל היום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו
היום היו מקיפין את
יום ראשון בשבת אין שופר בטל
החדשים כשרואין שיארע שביעי
היום מקיפין את המזבח שבע פעמים הכי אמר
המזבח שבעה פעמים,
בשבת: וכל נחותי. כל הסיעה
לגמרי דתוקעין בשני אע"ג דכי
בלולב. ומותבינן מיהא
אבוך משמיה דר' אלעזר ג בלולב איתיביה
באו עדים קודם המנחה לא עבדי
שירדו מא"י לבבל ושעלו מבבל לא"י
דתניא לולב דוחה את
לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו
השבת בתחלתו וערבה
וחזרו: מאן לימא לן. דערבה במקדש
בא"י אלא חד יומא מ"מ בחוצה לארץ
בסופה, פעם אחת חל
פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת
עבדינן תרי יומי אבל שביעי של
בנטילה דלידחי השתא ערבה איסורא
שביעי של ערבה להיות
והביאו מרביות של ערבה מערב שבת והניחום
ערבה דליתא אלא חד יומא דלא
מדרבנן זכר למקדש דנידחי שבת:
בשבת, והביאו מורביות
של ערבה מערב שבת
דלמא בזקיפה. לא היו נוטלין אותה
בעזרה והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום
אפשר למיעבד השמיני על הספק
והניחום בלשכה כו', עד
לפי שהוא י"ט אם היה בטל לגמרי
ביד אלא זוקפין אותן בצידי המזבח
תחת אבנים למחר הכירו בהן עמי הארץ
ושמטום [מ]תחת האבנים
משתכח תורת ערבה:
לחוד כדתנן במתני' והשתא ליכא
והביאום וזקפום בצידי
ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים
והביאו מרביות של ערבה
המזבח לפי שאין ביתוסין
מזבח היכא נזקפה: ואותו היום.
וזקפום בצידי המזבח לפי שאין בייתוסין מודים
מודים שחיבוט ערבה
מע"ש. כאן לא
היו
בשביעי מדקתני פעם אחת ושבע
דוחה את השבת. והא
שחיבוט ערבה דוחה את השבת אלמא
ד
חיבוט דכי נטילה הוא,
מתנין כל מי שיגיע בערבה של
פעמים ש"מ הקפה ברגל סביב
בנטילה היא תיובתא ואלא נדחו כיון דאנן
ואמאי אמרת בזקיפה.
חבירו הרי הוא במתנה כדתנן גבי
המזבח הוא ובמה מקיפין לאו בערבה:
ופרקינן לעולם יום שביעי
לא דחינן אינהו נמי לא דחו והא יום טוב
לא בלולב. מקיפים לאחר שזקפו
לולב למ"ד בפירקין דלעיל
של ערבה מן התורה,
וכל מילתא דאנן בני
הראשון דלדידן לא
דחי ולדידהו דחי
הערבה סביב המזבח: בתחילתו.
ערבה הלכה למשה מסיני לא גמרי
חוצה לארץ לא דחינן
בי"ט ראשון: וערבה בסופו. בשביעי:
משלכם ולאבא שאול נמי דדרש
אמרי
ליה אינהו נמי בני ארץ
מרביות. נטיעות: והכירו
בהן בייתוסין. הרגישו תלמידי בייתוס
מדכתיב ערבי אחת ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי
ישראל לא דחו ליה. איני,
והא לולב שחל להיות
והן צדוקים ואינם מודים בערבה שאינה מפורשת מן התורה:
מקדש כמו לולב מ"מ גבי לולב שכל אחד מביא לולבו להר הבית
יום טוב ראשון בשבת
וכבשום. טמנום כמו בהדי כבשי דרחמנא למה לך במסכת ברכות
דלדידהו דחו, והחזנים מקבלין מידם היו צריכין להתנות אבל ערבה שלוחי ב"ד
מייתו לה ואין אחד מהן זוכה בה עד למחרת בשבת ועוד דהכהנים
. וי"מ כמו יכבוש עונותינו יכסה כסית כל חטאתם
סלה : תחת האבנים. ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו
מקיפין את המזבח ולא היו כל כך מרובים ועוד דזריזין הן:
למחר האבנים: עמי הארץ. שלא היו בקיאים באיסור טלטול
אמרי
והם היתה ידם עם הפרושים: והביאום הכהנים וזקפום כו'. אבל ישראל לא היה נכנס בין האולם ולמזבח. ומדקתני חיבוט
ערבה מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים ומקיפין בה הכהנים את המזבח ברגליהם ואחר כך זוקפין אותה: ואלא לידחי.
למקדש ולידחי שביעי דילה שבת: כיון דאנן. בגולה לא דחינן
כיון דבנטילה הוה
יש לעשות לו
זכר
משום דלא קים לן
בקביעא דירחא ז):
לדידהו