לולב וערבה פרק
רביעי סוכה
מד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמרי
לדידהו נמי לא דחי. ל"ק מידי
לדידהו נמי לא דחי. שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה
משופר כדפרישנא
יב א
א) ב)
לעיל: כהנים בעלי מומים.
כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת: בגבולין. מוליכין לבית
ה"ה דהוה מצי
ג)
הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב"ד ז)
למימר ופרועי ראש דתרוייהו אסירי אי לאו משום ערבה כדתנן
ד)
ויודעים אימת הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין
פ"ק דכלים בין האולם ולמזבח מקודש הימנו שאין בעלי מומין
❖
יג ב
ה)
לולב דוחה שבת אפי' לבני א"י: דלא
ופרועי ראש נכנסים לשם:
אמר
ליה ר' יוחנן מי אמרה.
עבדינן לה שבעה. אבל יום אחד
אמרי לדידהו נמי לא דחי ואלא קשיא
א
ו) ז)
רבינו חננאל
❖
מיהא עבדינן כדאמרינן לקמן
סלקא דעתיה דה"ק מי
ח)
הני תרתי דתנא חדא כל העם מוליכין את
מדתנ' כל העם מוליכין
בר"א בר צדוק והוא היה לאחר חורבן
אמרה שהיא חובה דאורייתא ואתיא
לולביהן להר הבית ותני' אידך לבית הכנסת
את לולביהן לכנסת ומשנה
שהרי ר' צדוק אביו בימי ר' יוחנן בן
ודחיא מעלות דרבנן דלמא רבנן היא
אחרת כל העם להר
ומתרצינן כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן
תורה אור השלם
זכאי ובימי ר"א ור' יהושע ור"ג היה
דלא דחינן מעלות דרבנן משום
הבית, ואוקימנא להו הא
בזמן שאין בית המקדש קיים לא אידי ואידי
1. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם
דתנ' בהר הבית בזמן
כדאמרינן בבכורות כלום
תקנתא דרבנן ולכך פריך הא איהו
שבית המקדש [קיים]
הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר
בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן
חלקנו בין חבר לעם הארץ והוא היה
אמרה ומשני מי אמרה שהיא בנטילה
והא דתנן בכנסת בזמן
כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ
במקדש כאן בגבולין א"ל אביי לרבא מאי
השואל: למאן. אליבא דמאן קאמר
דלמא בזקיפה וכיון דאין מקיפין
הזה. ודחינא לא תרוייהו
(א)
עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל
בזמן בית המקדש, והא
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ
ערבה דרבנן: עיקר. יום אחד
שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש
את המזבח ולא בעי אלא זקיפה
דתנן בהר הבית במקדש,
אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
בעלמא אחד זוקף ע"י כולן א"נ
מיהא יש לו שורש אבל ערבה אין
ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה
והא דתנן בכנסת בגבולין
ויקרא כג מ
2. אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ
בעלי מומין אפשר להו לזקוף בשאר
לה שום שורש מן התורה בגבולין:
זולתי ירושלים, פי'
זכר למקדש א"ל הואיל ואדם יוצא ידי
בשאר מדינות. ותרוייהו
בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם
כהנים בעלי מומין. אף הם דוחקים
רוחות ולא יכנסו בין האולם ולמזבח
חובתו בערבה שבלולב א"ל ההוא משום
כשהמקדש קיים. ועל זה
כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי
ואפי' תימצי לומר בנטילה כדאסקינן
ונכנסין להקיף ברגליהם וערבה בידם
הפסק על שמועה זו
יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא
לולב הוא דקא עביד ליה וכי תימא דקא
לעיל דאיתותב מ"ד בזקיפה מי אמרה
וא"א להקיף שלא יכנסו בין האולם
קבלנו, כי אלו שראו שחל
וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא
מגבה ליה והדר מגבה ליה והא מעשים
יום שביעי של ערבה
וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ עָנֵה
בבעלי מומין דלמא אין הלכה למשה
למזבח וכל השנה אסורים ליכנס שם
בשבת, בזמן שלא נתקבעו
בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מָרִי
בכל יום דלא קא עבדינן הכי אמר רב זביד
מסיני אלא בתמימין הראוין לעבודה
כדאמרינן במסכת כלים בפרק
השנים כתיקונן כגון יסוד
חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ
❖
משמיה דרבא לולב דאורייתא עבדינן שבעה
השמד. ירושלמי ר' סימון
דניאל ד טז
ראשון: מי אמרה. השתא ס"ד
כמו שאין הלכה למשה מסיני בזרים
לְעָרָךְ:
מפקד לאילין דמחשבין
אלא בכהנים דבהא מודית מדלא
דה"ק מי אמרה שהיא חובה וקאמר
זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן לה
יהבון דעתכון כי היכי
אמרת זרים נכנסין ולפי שיטה זו
לצאת בה ידי חובה ולהכי פריך מאן
דלא תעבדון לא תקיעתא
שבעה זכר למקדש למאן אילימא לאבא
הגהות הב"ח
ולא ערבתא בשבת. ואין
אמרה בתמיה: מי אמרה בנטילה.
דפרי' דמעלה דרבנן היא קשה לאבא
שאול האמר ערבי נחל כתיב שתים אחת
(א) גמ' לרבה
1
תדחקון, עבדון תקיעתא
ותהא חובת כהנים דקאמר לצאת:
שאול דיליף ערבה של
❖
בשבת ולא תעבדון ערבה
ללולב ואחת למקדש אי לרבנן הלכתא
דלמא בזקיפה. וכהן אחד זוקפה ע"י
מזבח מדכתיב ערבי אמאי בכהנים
בשבתא. אמר ליה אביי
גמירי לה דא"ר אסי א"ר יוחנן משום ר'
לרבא מאי שנא לולב
הכל ואין חובה על כולם: יסוד
דלמא אפי' בישראל כמו ערבה דלולב
דעבדינן ליה זכר למקדש,
נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות
גליון הש"ס
נביאים הוא. תקנת נביאים אחרונים
וי"ל דשמא הקפת מזבח בכהנים
ומאי שנא ערבה דלא
ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא
גמ' שכחום וחזרו ויסדום.
ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה:
חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני
עבדינן. ואסיק' לולב דאית
והא א"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון
ליה עיקר מן התורה
אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה
תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה:
❖
[בגבולין עבדינן לה זכר
היא. רב כהנא מתלמידי
מנהג. הנהיגו את העם ולא תקנו
עיקר מה"ת בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר
למקדש, ערבה דלית לה
להם ונפקא מינה דלא בעיא ברכה
דרב היה ומבבל ברח לא"י לפני ר'
עיקר מן התורה] בפני
למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה
ב
עצמה בגבולין, לא עבדינן
מוסף רש"י
דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא
יוחנן מחמת מרדין כדאמרינן פרק
בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש אמר
לה זכר למקדש. אמר ר'
תסור ליתא: ומי א"ר יוחנן. יסוד
בתרא דב"ק והוצרך
שתים אחת ללולב
לוי כהנים בעלי מומין
ר"ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם
ואחת למקדש.
נכנסין בין האולם ולמזבח,
נביאים היא והא הלכה למשה מסיני
לו ר' יוחנן לכמה ספיקות וא"ר
ולמזבח כדי לצאת בערבה א"ל ר' יוחנן מי
כשמקיפין את המזבח,
היא: שכחום. בגלות בבל שכחו את
יוחנן לבני א"י סבור הייתי שהתורה
כדי לצאת בערבה. אמר
אמרה מי אמרה הא איהו אמר דא"ר אסי
התורה והמצות במקצת וזו נשכחה
שלכם שלא גליתם מארצכם לא היה
ליה ר' יוחנן מי אמ'
(לעיל לד.) עשר
א"ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית
בנטילה דלמא בזקיפה. פי'
לגמרי: וחזרו. נביאים אחרונים:
לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא
נטיעות.
זה שהיו מקיפין שבעה
ויסדום. ע"פ הדבור: והא"ר יוחנן
של בני בבל שאע"פ שגלו עמדה
חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה
פעמים בלולב היה ולא
דלכון אמרי דלהון היא. רב כהנא
להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם
בערבה, כאשר אמר ר'
למשה מסיני אלא מי אמרה בנטילה דלמא
אלעזר בראש השמועה,
יכניה כדכתיב הכל גבורים עושי
היה מתלמידי רב והיה חריף מאד
בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דלמא
מי אמרה בבעלי מומין
מלחמה ותניא בסדר עולם וכי מה
וברח לא"י לפני ר' יוחנן מחמת
דלמא בתמימים, פי' שכיון
בתמימים אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי
גבורה עושים בני אדם הנתונים
מרדין ח)[שהרג לאדם אחד] כדאמרינן
שמצוותה בזקיפה לא יתכן
חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה
(תענית ג. וכעי"ז
כהנים בעלי מומין לזוקפה
בפרק בתרא דב"ק והוצרך
בשלשלאות של ברזל אלא שהיו גבורים
על המזבח, שמתראה
מו"ק ג: ועי' לעיל לד.
מנהג נביאים תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר
לו ר' יוחנן לכמה ספיקות והיה
במלחמתה של תורה אלמא לר' יוחנן
בארוכה) ערבה.
כאילו הן כשרים לגבי
יסוד נביאים דא"ר אבהו א"ר יוחנן ערבה
אומר ר' יוחנן לבני א"י סבור הייתי
לא נשתכחה תורה בגלות בבל כך
(מו"ק שם)
המזבח. [פירוש] תמימין,
לזוקפה, כלומר הכהנים
יסוד נביאים הוא תסתיים א"ל ר' זירא לר'
שתורה שלכם שלא גליתם מארצכם
פי' בקונטרס והקשה רבינו תם אטו
וניסוך
התמימים הן זוקפין אותה
(לעיל לד.)
ולא היה לכם טירוף הדעת אבל
מי לא אשכחן פ' הבונה
אבהו מי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן משום
המים.
על המזבח. אמר ר'
ראיתי שהיא של בני בבל שאע"פ
גבי מנצפ"ך שכחום וחזרו ויסדום
יוחנן עשר נטיעות ערבה
ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר
וניסוך המים הלכה למשה
שגלו עמדה להם חכמת החרש
ולא פריך הכי ועוד אטו משום
נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה
מסיני. ירושלמי ערבה
והמסגר שגלו עם יכניה כדכתיב
דהם בני תורה א"א שישתכחו תורת
[הלכה למשה מסיני] ולא
מסיני אשתומם כשעה חדא ואמר
2
כאבא שאול דאמר ערבה
ערבה ורבינו חננאל גרס דלכון
הכל גבורים עושי מלחמה
$ שכחום וחזרו ויסדום ומי א"ר יוחנן הכי
מן התורה. ניסוך המים
אמר דלהון היא ומפרש רבינו תם
ותניא בסדר עולם וכי מה גבורה
[הלכה למשה מסיני ולא]
והא"ר יוחנן דלכון
אמרי דלהון היא ל"ק
שהיה ר' יוחנן אומר לתלמידיו שהיו
עושין בני אדם הנתונין בשלשלאות
(לעיל לד.) הלכה
כר' עקיבא דאמר [בשני]
למשה מסיני.
כאן לפניו מבבל אחד משלכם אומר דהוא
ונסכיהם בששי ונסכיה
של ברזל אלא שגבורים היו במלחמתה
בשביעי כמשפטם, מ"ם
נשתכחה תורה בגלות בבל: רב כהנא שעלה מבבל דלהון היא משלהם היא ערבה כלומר שהיא
של תורה אלמא ס"ל לר' יוחנן דלא
יו"ד מ"ם, מים. מכאן
מנהג נביאים שהיו רגילין לדבר לתלמידים שבבבל וכן ת"ח שמבבל
במקדש
לניסוך המים מן התורה.
איתמר ר' יוחנן אמר ערבה
לתלמידים שמא"י כדאשכחן לקמן רב חייא בר רב (אשי) שהיה מבבל דאמר פוחת בה ארבעה דמיירי לבני א"י ור' יהושע בן
יסוד נביאים היא. כלומר
לוי שהיה מא"י דאמר מדליקין בה את הנר איירי לבני בבל וכן פ"ק דשבת גבי משיתיר חגורו והשתא ניחא דפריך הכא
הנביאים הורו אותה [נ"א
שפיר דרבי יוחנן אדר' יוחנן דאמר יסוד נביאים ודלהון היא משמע דמנהג הנביאים ולא יסוד והשתא נמי ניחא פרק המגרש
אותם] לעשות כך. ר'
יהושע בן לוי אמר
אמתני' דכיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה דאמר חזקיה רשב"א היא שמצריך כן פרק הזורק גבי כנסי שטר חוב
אשתומם
מנהג נביאים היא, כלומר
(לעיל לד.)
זה ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבי דילכון אמרי שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו ופי' שם בקונט' דר' חייא ובניו עלו מבבל כדאמרינן
כשעה חדא.
הוראה בלא תיקון. [נ"א:
(חולין כא.
לעיל בסוף פ"ק וחזקיה בנו של ר' חייא היה וא"ל ר' יוחנן אחד משלכם דהוא רב כהנא שעלה מבבל כמותו אומר דאתיא אפי' כר'
בלא הוראה ובלא תיקון].
ועי' דניאל ד טז) דלכון
ואקשינן איני והא אמר
וקשה והלא חזקיה רבו של ר' יוחנן היה כדמוכח פרק אלו קשרים וכשעלה רב כהנא היה ר' יוחנן ראש ישיבה כדמוכח בהגוזל
אמרי.
ר' יוחנן הלכה למשה
בתרא וזקן גדול היה דמסרחו ליה גביניה וסתמא לא היה ר' יוחנן ראש ישיבה כל ימי חזקיה רבו ואע"ג דאשכחן בהקומץ
מסיני. פי' וכיון שהלכה
דילהון היא.
למשה מסיני, אמאי צריכה
רבה דכשעלה רב כהנא אשכחינהו לבני ר' חייא דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע טבול יום באחת מהן מהו
(ב"ק קיז:)
הוראת נביאים ותיקונם,
שמא פעמיים עלה אחת בימי חזקיה ואחת בימי ר' יוחנן כששאל ממנו ר' יוחנן כל ספיקי דה"ל ולפירוש ר"ת ניחא דלתלמידיו שמבבל היה אומר
והלא מתוקנת ועומדת
ר' יוחנן דלכון אמרי אפי' תימא ר' ודכוותיה אשכחן פ' אין מעמידין בירושל' דא"ל ר' יוחנן לר' חייא בר אבא הלין תלת מילין סלקון מן גביכון:
היא. ופריק הכי נמי, מיהו
שכחוה וחזרו הנביאים
כאן
והורו להן ההלכה ויסדוה
להן, ונתקיימה יסוד נביאים. נתברר כי דברי ר' יוחנן שאמר יסוד נביאים היא, כלומר יסדוה נביאים כי היא הלכה למשה מסיני קאמר. איני והאמר ר' יוחנן לחזקיה בנו של ר' חייא שהוא בבלי, דלכון אמר(י). כלומר
רב כהנא החכם שלכם שהוא בבלי אמר, דילהון היא. פי' החכם שלכם אמר לי כי ערבה מדרבנן היא ואינה לא יסוד נביאים ולא הלכה. ושנינן לא קשיא