מד:
לולב וערבה
פרק רביעי סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כאן
במקדש כאן בגבולין. במקדש הלכה למשה מסיני בגבולין
במקדש. הלכה למשה מסיני: בגבולי'. יסוד נביאים: ערבה צריכה
יד א
א) ב)
ג)
שיעור. לקמן מפרש שיעורה: אינה ניטלת אלא בפני עצמה. אין
פליגי דר' יוחנן אמר יסוד נביאים ור' יהושע בן לוי אמר
טו ב
ד) ה)
דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה: אבל היכא דאגבהיה.
מנהג נביאים ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה
לשם נטילת לולב והדר אגבהיה לשם ערבה אימא ליפוק בה דאיכא
ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו
טז ג ד
ו) ז)
הוכחה טובא: וכמה שיעור'. דאמרן
העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה
לעיל צריכה שיעור: שלשה בדי.
וכן אמרי' בסמוך חביט חביט ולא
כאן במקדש כאן בגבולין א"ר אמי ערבה
יז ה
א
ח)
❖
שיש בכל אחד עלין לחין: עלה אחד
בריך קסבר מנהג נביאים הוא ויש
צריכה שיעור בואינה ניטלת אלא בפני עצמה
יח ו
ובד אחד ס"ד. עלה משמע בלא
מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן
ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב
ג
בד ובד בלא עלה ומאי לקיחה בעלה
אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא
יט ז
כיון דאמר מר אינה ניטלת אלא בפני עצמה
תורה אור השלם
עלה אחד
בלא בד הא לא מינכר:
כדמוכח פ' בתרא דתענית
פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב
1. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה
בבד אחד. בד אחד ובו עלה אחד
רב איקלע לבבל חזי דקרו
כ ח
וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי
ד מהו דתימא הני מילי היכא דלא אגבהיה
הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו שמע
ודיו. וכי אמרינן לעיל ג'
עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת
והדר אגבהיה אבל אגבהיה והדר אגבהיה
כא ט י
דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג
טפחים לגבי לולב הוא דאמרינן
הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ
❖
לְזֵיתֶךָ: שמות כג יא
אימא לא קמ"ל ורב חסדא א"ר יצחק אדם
אבותיהם בידיהם והא דקאמר רבי
שתהא ערבה ארוכה שלשה טפחים
יוחנן התם י"ח יום יחיד גומר את
אבל ערבה שהיו מקיפין בה בפני
יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב (בי"ט
❖
ההלל בהן ובגולה כ"א יום לא משום
עצמה כל דהו סגי והשתא נהגו
הראשון של חג) וכמה שיעורה אמר רב נחמן
הגהות הב"ח
דליהוי אחריני תקנה שיהו קורין
להביא מורביות ענפים ארוכים ויפים
ג' בדי עלין לחין ורב ששת אמר אפילו
(א) תוס'
שמנכרא מצוה בעין יפה: אייבו.
בדילוג אלא יחיד גומר היינו כמו
מוסף רש"י
עלה אחד ובד אחד עלה אחד ובד אחד ס"ד
בפ"ק
אבוה דרב: חביט חביט. לשון
יחיד קורא דאורחיה דהש"ס דמשתעי
אלא אימא אפילו עלה אחד בבד אחד
ג' בדי עלין לחין.
הזהרו במנהג אבותיכם
ה
ניענוע: מנהג נביאים הוא. בגבולין
הכי כי ההיא דתניא פ"ק דברכות
בידיכם
אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק
ולא יסוד נביאים הלכך אינה צריכה
וותיקין ז) היו גומרין
(ב"מ כד.) אפילו
ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט
ברכה: קרייתא אית לי. כפרים
אותו עם הנץ החמה ור"ת אומר
ו
❖
עלה אחד בבד אחד.
ויושביהם: ומקשקשין בכרמיא.
דאין ראיה מערבה להלל דערבה
חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא
(שם) אריך או לא
אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא
עודרין את הכרמים בשביעית:
אריך.
אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה
(כתובות קג:)
ואכלי זיתיא. בשכר חפירת הכרמים
היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע
גליון הש"ס
לקמיה דרב חביט חביט ולא בריך קא סבר
מלסקל.
ואינן מפקירין לעניים: אריך או
לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע
רש"י ד"ה וחד אברויי
(מו"ק ג.) אברויי
מנהג נביאים הוא אמר אייבו הוה קאימנא
לא אריך. טוב לעשות כן או לא.
מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן
אילנא אסור.
וכו' כמו וברא.
קמיה דרבי אלעזר בר צדוק אתא לקמיה ההוא
(שם) סתומי
דמברכין אשני ימים טובים של גליות
אריך לשון דבר הגון ובעזרא (ד)
פילי.
גברא א"ל קרייתא אית לי כרמיא אית לי
ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ"ק
יש לו דומה וערות מלכא לא אריך
תוס' ד"ה כאן
שרי.
❖
זיתיא אית לי ואתו בני קרייתא ומקשקשין
לנא למיחזי: א"ל לא אריך. לפי
דביצה ומיהו אין מזה
(שם)
במקדש וכו' וב' ימים
(א)
טובים של גליות אין בהן
בכרמיא ואוכלין בזיתיא אריך או לא אריך
ראיה דהא טעמא דאין מברכין
שאתה פורע פעולתם מפירות שביעי'
וצונו.
אערבה למ"ד מנהג נביאים משום
והתורה אמרה לאכלה ו) ולא לסחורה
א"ל לא אריך הוה קא שביק ליה ואזיל אמר
ז
רבינו חננאל
אבל הקשקוש מותר כדלקמן: א"ר
דלא אפשר לומר וצונו $ וב' ימים
כדו הויתי דיירי בארעא הדא מ' שנין ולא
כי אמר ר' יוחנן
אלעזר בר צדוק כדו הויתי דאיר.
טובים של גליות אין בהם וצונו אלא
חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין
הלכה למשה מסיני ויסוד
כבר עברו מ' שנה שאני דר בארץ
קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת
נביאים, כשהמקדש קיים
הדר ואתי וא"ל מאי מיעבד א"ל אפקר זיתיא
הזאת: ולא חמיתי בר אינש. לא
ובגבולין. וכי אמר רב
המזון ואי משום דמברכין אתקיעת
לחשוכיא ותן פריטיא לקשקושי כרמים
כהנא מדרבנן היא, אינה
ראיתי בן אדם: דמהלך באורחא
שופר בי"ט שני של ר"ה הנהו תקנתא
❖
לא הלכה ולא יסוד
וקשקושי מי שרי והא תניא והשביעית
דתקנן כדין. שמהלך בדרך ישר
נינהו וחמירי מב' ימים טובים של
1
נביאים, בזמן הזה. ומעשה
תשמטנה ונטשתה תשמטנה מלקשקש
דרב כהנא בהדי ר' יוחנן
כאדם זה: אפקר זיתיא לחשוכיא.
גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו
שפירק לו כל קושיא
לעניים: והב פריטיא. ותן פרוטות
רבינו חננאל (המשך)
כדמוכח בפ"ק דביצה הזהרו
ונטשתה מלסקל אמר רב עוקבא בר חמא
שהיה לו, מפורש בהגוזל,
מכיסך לקשקש הכרמים: ומי שרי.
במנהג אבותיהם בידיכם ועוד
לי, זיתייא אית לי.
(ד)[ו]אסקוה, והיינו דאמר
תרי קשקושי הוו חד סתומי פילי וחד אברויי
וכך אמ' לו זו הקריה
ר' יוחנן דלכון אמר(י)
קשקוש בשביעית: מלסקל. להשליך
מדקדק ר"ת ממסכת ברכות פרק
אילני אברויי אילני אסור סתומי פילי שרי
ח
כולה לי היא, ובאין בני
דילהון היא. והא דאמרן
אבנים לחוץ: סתומי פילי. שהשרשים
היה קורא דמייתי ראיה
קריה בשביעית מקשקשין
[ד]לחזקיה בן ר' חייא
אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק ט אל
דאין מפסיקין בהלל מרב בר שבא
מגולים וצריך לכסותם שלא ייבש
בכרמים לתקנם, והן
משיב ואמר לו דלכון
יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות
עניים, ואין להם הנאה,
אמ', מפורש בגטין פ'
דאיקלע לבי דרבינא בימים שאין
האילן ואוקומי אילני הוא שלא ימות
(ומשמשין) [וממשמשין]
המגרש ואמר לה הרי
אמר רב כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל
היחיד גומר בהן את ההלל ולא איפסיק
ואינו עושה להשביחן אלא לקיימן
את מותרת לכל אדם אלא
בזיתים ונוטלין ואוכלין.
לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך ואיכא דאמרי
שרי: פילי. בקעים: וחד אברויי
ומשני שאני רב בר שבא דלא חשיב
לפלוני. וגרסינן בתעניות
ונמצאין
מקשקשין
פרק אחרון, כל היכא
בכרמים מפני הזיתים
אילני. כמו $ וברא אותם בחרבותם
אמר רב כהנא לא נצרכא אלא אפי' לביתיה
עליה דרבינא ואם אין מברכין עליו
י
דאמרינן הלכה, דרשינן
שנוטלין, אריך אי לא,
מה הפסקה שייך בו ועוד ראיה
לנקוב העפר שעל
אמר רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפילו כסא
לה בפירקא, מנהג, מדרש
פי' כשר לי ליהנות
מההיא עובדא דתענית
השרשים ולהזיזו שיהא רך ותיחוח
לא דרשינן ליה, אורויי
מאותן (הכרמים) [הזיתים]
דהרסנא לא אשכחי: מצות לולב כיצד: תני תנא
מורינן ליה. ואסיקנא
שנתקשקשו בשביעית.
מעובדא דרב דאמר סבר לאפסוקינהו
והאילן משביח כך שמעתי. לישנא
קמיה דרב נחמן סודרין על גג האיצטבא א"ל
ערבה אינה ניטלת אלא
כשר, זה פי' אריך. כדכתיב
דמשמע דמברכי דאי לא מברכי היה
אחרינא להבריא את האילן ולהשביחו:
בפני עצמה. וצריכה
ערות מלכא לא אריך
וכי
שיעור, ושיעורא שלשה
לנא למיחזי. פי' אברויי
לא יהלך כו'. אלא ישבות לו בעוד
לו לידע שהוא מנהג אבותיהם וסתמא
בדי עלין כרב נחמן,
אילני אסיר, מניחין זבל
יום גדול ויכין לו סעודת שבת: אלא לביתיה. שהולך לביתו והם
לא באמצע הלל איקלע מדקאמר רב איקלע לבבל ולא קאמר
אבל דרב ששת דאמר
תחת אילנות להברותם,
איקלע לבי כנישתא וכי תימא אכתי מכיון דמברכי לקרות היה
אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצורכו והוא כועס עליהם:
עלה אחד בבד אחד לא
מזבלין [האילנות] שהיא
[צ"ל: בדלא] איפשר .
ברייה להן, כלומר מאכל,
אבל לאושפיזיה אמאי דנקט סמיך. אינו סומך על בני הבית ונושא
לו לידע דמדלגי ואמאי סבר לאפסוקינהו הא לאו מילתא היא
וצריכה חיבוט. ואינה
כדכתיב להברות את דוד.
עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך: אפי' לביתו. דמה שמוצא אם
שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו
צריכה ברכה, כרב דקסבר
לסתומי פילי, פי' פילי
שמברכין לקרות מגילה ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור
מעט אם רב שלו הוא אעפ"כ לא יהלך וכ"ש לאושפיזיה שלא ימצא
מנהג נביאים היא, כר'
פילחי, כדכתיב כמו פלח
יהושע בן לוי. אמ'
ובוקע בארץ. ואסיקנא
כלום: כסא דהרסנא. סעודה מועטת דגים קטנים מטוגנין בקמח
כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין
ר' אבין מעשה בההוא
אברויי אילני שהוא זיבול
בשומן שלהן: על גג האצטבא. הוה תני תנא קמיה:
בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור וא"ת הא דנקט י"ח
דאתא לקמיה דר' אלעזר
אסור, לסתומי פילי שרי.
יום שיחיד גומר בהן את ההלל אמאי נקט יחיד דמשמע אבל צבור
וכי
בר' צדוק, ואמר ליה
לא יהלך אדם בערבי
קיריתא אית (להו) [לי],
שבתות יותר מג' פרסאות
גומרין אותה אפי' בשאר ימות השנה והא עובדא דרב בצבור הוה ואפ"ה מדלגי ושמא לרבותא נקט יחיד דאפי' יחיד בפני עצמו
בני כפרים, כרמייא אית
כו' ועד אפי' לביתו. פי'
גומרו ועוד י"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים נביאים אמרוהו ותיקנו להם
מפני שהוא צריך לעשות
לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד
כלום דב ר לעינוג שבת.
מתני' לולב כיצד יום
דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם והא דתניא התם בתענית יחיד
טוב הראשון שחל להיות
לא יתחיל ואם התחיל גומר כי ליכא כל ישראל קרי ליה יחיד אפי' צבור אם נגאלו מן הצרה והתחילו היו גומרין אותו ור"ח פי' לא יתחיל
בשבת כל העם מוליכין
בברכה: : ואינה ניטלת אלא בפני עצמה.
את לולביהן בהר הבית כו'
שלשה
עד התקינו שיהא כל אחד
בדי עלין לחין. ששלשה ח) בדין
לא שיאסור ליטול
הערבה עם הלולב
דלא מיירי אלא באגידי בהדי הדדי:
יוצאין מקלח אחד:
נוטלו בביתו.
וכי