מז:
לולב
וערבה פרק רביעי סוכה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי לאו זמן. הך ברכה דקאמר ר' יהודה מאי היא לאו היינו זמן
נותר ברגל מ"מ לענין לינה יתכן דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא
מז א
א) ב)
ג)
לעצמו: ברכת המזון. דעד השתא אמרי' את יום חג הסוכות הזה
שאחר הרגל ישוב לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת וביכורים
ד)
וכאן את יום שמיני חג עצרת הזה: מ"מ. היכי משכחת לה זמן
דטעונין לינה מיתרבו מדכתיב ופנית ולחג הסוכות בעינן היקישא
ה)
בחולו של מועד ואפי' לא
בריך יומא קמא הא בעינא כוס של יין
מחג המצות ולא מיתרבי מדכתיב ופנית כדאמרינן פ"ק דר"ה
מח ב
ו)
❖
ז)
למאי הלכתא כתב רחמנא
ואין יין מצוי לכל אדם בחולו של
מועד: לימא. הא דקתני ברכה כל
לחג הסוכות לאקושי לחג המצות מה
מאי לאו זמן לא ברכת המזון ותפלה הכי
מט ג
❖
ז' ומפרש' דהיינו זמן: מסייע
חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות
נ ד
נמי מסתברא דאי ס"ד זמן זמן כל שבעה
תורה אור השלם
לר"נ. דאמר אומרו בשוק בלא כוס:
טעון לינה דאי משום דכתיב ופנית
מי איכא הא לא קשיא דאי לא בריך האידנא
1. וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ
מנין לפסח שני. האמור לטמאים
הוה אמינא לילה אחד ואתיא היקישא
מברך למחר או ליומא אחרינא מ"מ כוס
בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ
רבינו חננאל
לאשמועינן דאסור לצאת מירושלים
לעשותו בחדש השני שאינו טעון
אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר
בעינן לימא מסייע ליה לר"נ דאמר רב נחמן
מאי ברכה דקתני לאו
לינה בירושלים: ופנית בבקר. וסמיך
וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:
כל ז' ימי החג שכל הרגל חשוב
זמן, ש"מ דאומר' זמן
דברים טז ז
א זמן
אומרו אפילו בשוק דאי אמרת בעינן
ליה ששת ימים וגו'. פסח שני אינו
בקר אחד כחג המצות וניחא נמי
2. שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל
בשמיני של חג. ודחינן לא
כוס
כוס כל יומא מי איכא דלמא דאיקלע
אסור בחמץ אלא שטעון מצה למצוה
הא דקאמרי' הכא שכשם ששבעת ימי
מאי ברכה דקתני הזכרה
מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
בברכת המזון ובתפלה.
עֲצֶרֶת לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא
ואוכל חמץ מיד: ה"ג מאי לאו
ליה כוס וסבר ר' יהודה שמיני טעון לינה
החג טעון לינה:
פי' מזכירין בפירוש את
תַעֲשֶׂה מְלָאכָה:
הביכורים
טעונים קרבן שיר
למעוטי נמי שמיני. דכיון דאינו
והא
תניא רבי יהודה אומר מנין לפסח
יום מקרא קודש הזה יום
דברים טז ח
תנופה ולינה. בפ'
3. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי
אלא י"ט יחיד אינו טעון לינה: לא
שמיני חג עצרת הזה. הכי
שני שאינו טעון לינה שנא' ופנית בבקר
1
נמי מסתברא דברכה, זו
אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה
למעוטי פסח שני דכוותיה. אינו
ג' דביכורים מפרש דבאמצע
והלכת לאהליך וכתיב ששת ימים תאכל
ברכת המזון ותפלה, דאי
אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְיָ וְהִנַּחְתּוֹ
2
הקריאההיתהתנופהדתנןהגיעלארמי
ממעט אלא פסח שני לבדו דבפסח
ס"ד זמן, זמן כל שבעה מי
לִפְנֵי
יְיָ
אֱלֹהֶיךָ
מצות את שטעון ששה טעון לינה את שאינו
אובד אבי מוריד הסל מכתפו ואוחזו
קאי ופסח קממעט אבל שבועות
איכא, דקתני כשם ימי החג
וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְיָ
טעון ששה אינו טעון לינה למעוטי מאי
טעונין קרבן שיר ברכה
אֱלֹהֶיךָ: דברים כו י
בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו
ושמיני עצרת אע"ג דלא איתנהו ז'
4. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא
ולינה כך שמיני טעון קרבן
לאו למעוטי נמי שמיני של חג לא למעוטי
ימים טעון לינה: ה"נ מסתברא. דלא
ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד
שיר ברכה ולינה. ודחינן
מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח
פסח שני דכוותיה הכי נמי מסתברא דתנן
האי סברא לא קשיא דאי
יְיָ אֱלֹהֶיךָ: דברים כו ד
שגומר כל הפרשה כולה ומניחו בצד
ממעיט ר' יהודה אלא פסח שני
5. יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת
לא בריך האידנא בריך
לחוד: טעונין קרבן. להביא עמהם
המזבח ומשתחוה ויוצא משמע שלא
הביכורים טעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה
ב
ג
למחר כו'. ואע"ג שמראין
אִשֵּׁי יְיָ אֶת הַחֵלֶב עַל
היה מניף אלא בשעת הקריאה אבל
שלמים. ובהש"ס ירושלמי יליף מושמחת
הדברים כי אין אומרין
מאן שמעת ליה דאמר תנופה רבי יהודה
הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה
זמן אלא על הכוס, גרסינן
בספרי משמע דאיכא
בכל הטוב ואין שמחה
לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי
וקאמר טעון לינה דתניא ר' יהודה אומר
❖
בהדיא בעירובין בסוף
ויקרא ז ל
יְיָ:
שתי תנופות דקתני והנחתו לפני ה'
אלא שלמים דכתיב וזבחת
בכל מערבין, והלכתא
[א] 3 והנחתו זו תנופה אתה אומר זו תנופה או
אלהיך מלמד שטעונין תנופה ב'
שלמים ואכלת ושמחת. ושיר נמי יליף
אומרים זמן בראש השנה
אינו אלא הנחה ממש כשהוא אומר והניחו
וביום הכיפורים, והלכתא
פעמים אחת בשעת קריאה ואחת
לה מבכל הטוב ואין טוב אלא שיר
הגהות הגר"א
זמן אומרו אפילו בשוק.
הרי הנחה אמור הא מה אני מקיים והנחתו
בשעת השתחויה והתם בספרי דרש
והלוים היו אומרים אותו ומהו השיר
[א] גמ'
ואקשינן וסבר ר' יהודה
זו תנופה ודלמא ר"א בן יעקב היא דתניא
ב' תנופות מדכתיב ולקח הכהן הטנא
ארוממך ה' כי דליתני
שמיני של חג טעון
לינה, והתניא ר' יהודה
ולקח הכהן הטנא מידך לימד על הביכורים
מידך כר' אליעזר בן יעקב ושמא
דכתיב יפה קול ומטיב
4
אומר ופנית בבקר והלכת
סבר לה נמי כרבי יהודה דדריש
נגן ובספרי נמי תניא
שטעונין תנופה דברי ר"א בן יעקב מ"ט דר"א
לאהליך, ששת ימים תאכל
❖
בכל הטוב זה השיר: ותנופה.
הכא והנחתו זו תנופה ולהכי בעי
מצות, את שטעון ששה
בן יעקב אתיא יד יד משלמים כתיב הכא
טעון [לינה], את שאינו
לקמיה יליף לה: ולינה. התם יליף לה
ב' תנופות דולקח הכהן באמצע קריאה
ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם ידיו
טעון ששה אינו טעון
5
כתיב וכי כתיב והנחתו גבי השתחויה
ופנית בבקר הא למדת שכל הפינות
לינה, מאי לאו למעוטי
מוסף רש"י
תביאינה את אשי ה' מה כאן כהן אף להלן
שמיני של חג, שכיון
כתיב ומשמע ליה לשון תנופה מלשון
שאתה פונה לא יהו אלא בבקר:
את שטעון ששה.
כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא
שאינו טעון ששה אינו
מאן שמעת ליה דאמר תנופה.
לך נחה את העם מנא"ר
טעון לינה. ודחינן לא
כיצד כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף
לביכורים: ר' יהודה. כדלקמן:
בלע"ז ומוליך ומביא א"נ מדאחר
ד
למעוטי פסח דכוותיה,
מאי הוי עלה רב נחמן אמר אומרים זמן
דאינו טעון לינה ומאי,
וקאמר הכא טעונין לינה. ואע"ג
הנחת כהן כתיב' עוד הנחה אחריתא
ניהו פסח שני. והאי דקתני
דאין טעונין ששה: דתניא. דאית
לאחר קריא' ש"מ דלאחר הנחת
בשמיני של חג ורב ששת אמר אין אומרים
בברייתא בהדיא מנין
כהן חזר ונטלו כדי לחזור ולהניף אחר
ליה לרבי יהודה תנופה בביכורים:
(פסחים
לפסח שני, אחר שתירצוה
זמן בשמיני של חג והלכתא אומרים זמן
צה:) טעון לינה.
והעמידוה כן נשנת כך.
והנחתו זו תנופה. דבראש הפרשה
קריאה דהיינו בשעת השתחויה אבל
בשמיני של חג תניא כוותי' דרב נחמן שמיני
(שם)
הכי נמי מסתברא דתנן
קשה דבפרק בתרא דמכות
נאמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו
והנחתו זו תנופה.
במסכת ביכורים פ"ב,
רגל
לפני ה' וגו' ובסיפיה נאמר והנחתו
אמרינן מאן תנא דפליג עליה דרבי
הביכורים טעונין קרבן
שיר ותנופה ולינה. וגרסינן
מכלל שחזר ונטלו ולמה נטלו לתנופה: זו הנחה. שמגיד לך שמצוה
יהודה ר"א בן יעקב מנא ליה דפליגי דלמא דרשי תרוייהו כמו תנא
(דברים כו י)
בגמרא דילה, טעונין לינה
להניחו לפני המזבח ואח"כ יטלוהו הכהנים ויאכלוהו: ודלמא. ההיא
דספרי והתם משמע דר"א מייתי ליה והנחתו לומר דהנחה מעכבת
דכתיב ופנית וגו' כל
דקתני תנופה ולינה ר"א בן יעקב הוא דשמעי' ליה נמי דאמר טעונין
בהן ושמא מדלא מייתי כל חד דרש' דחבריה מכלל דלא ס"ל
פינות שאתה פונה לא
יהו אלא בבקר. אמר ר'
תנופה אבל כרבי יהודה לא מתוקמא דאית ליה לר' יהודה כל שאין
ומיהו קשה דרבי יהודה דריש תנופה מוהנחתו ואפ"ה מוקי לה
יונה הדא דאיתמר בשאין
טעון ששה אין טעון לינה ולא תילף מהכא סברא דידך: ידיו תביאינה.
בשעת קריאה כדתנן פרק ג' דביכורים משום דוהניחו [קמא]
(מכות יח:) אתיא יד יד
שם קרבן, אבל יש עמהן
משלמים.
גבי קריאה כתיב לכך נראה דבספרי דריש תנופה להשתחויה
בבעלים דשלמים כתיב גבי תנופה דכתיב בסיפיה להניף אותו תנופה
קרבן, בלא כך טעונין
לינה מחמת קרבן. ואמרינן
וגו': מה כאן. בביכורים כהן דכתיב ולקח הכהן: תחת יד הבעלים.
מדאיתקש להנחה ועוד תנא שלישי דלית ליה תנופה כלל כדמשמע
מאן שמעת ליה דביכורים
(סוטה יט.)
הכא מאן שמעת דאמר תנופה רבי יהודה מכלל דרבנן לא בעו תנופה
בעלים אוחזים בשפת הטנא וכהן מניח ידיו תחת שוליו וכן מפרש
טעונים תנופה, ר' יהודה,
כלומר הוא שמצריך
במסכת ביכורים : מאי הוי עלה. דזמן בשמיני:
כלל והוא תנא פרק כל המנחות באות מצה דתנן
לינה על הקרבן. ודחינן
התם גבי ואלו טעונות תנופות הביכורים כדברי ר"א בן יעקב שמע
פז"ר
כו' מתני' כר' אליעזר
מינה דלרבנן לא בעו תנופה וכי קאמר במכות מאן תנא דפליג עליה דרבי יהודה ר"א בן יעקב ניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא
דהא ר' אליעזר מחייב
תנופה בביכורים. ופשוטה
ועוד י"ל דב' תנופות לאו דוקא אלא לפי שיש ביכורים שאין טעונין קריאה כגון מן החג ועד החנוכה כדתנן פ"ק דביכורים וקאמר
היא. ואסיקנא והלכתא
דהטעונין קריאה מניף בשעת קריאה ושאין בהן קריאה מניף בשעת השתחואה:
אומרין זמן בשמיני של חג
כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.
לאו דוקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דא"כ הויא חציצה בין הכלי ובין הכהן ובסוף שתי מדות
ואין אומרין זמן (בשמיני)
[בשביעי] של פסח.
מסקינן גבי בעלים חברים לנפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אלא כדתנן פרק ג' דביכורים גבי סל של ביכורים אוחזו
בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו והיינו תחת יד הבעלים ומיהו בההיא דבעלים חברים פי' שם בקונט' דבתנופת הכהן לא איכפת
לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא ותימה היא מנא ליה הא דתרוייהו כתיבי והתם תניא גבי תנופה דשלמים
הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כיצד עושה מניח אימורין על פיסת היד וחזה ושוק עליהם והתם מצינו למימר שאוחז
הכהן באימורים היוצאין חוץ לפיסת היד ולפי שהבעלים למעלה קאמר תחת יד הבעלים ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש
גבי תנופת מנחת סוטה דפריך בירושלמי ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי
לאותה שעה מיהו מצינו למימר דאף על פי שזה למטה מן הכלי וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעין ידו בידה על ידי
שמתעסקין בתנופה:
רגל