ביצה
פרק
ראשון ביצה
ב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ביצה
ביצה לא תאכל. בו ביום. בגמרא מפרש טעמא: שאור בכזית.
שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל. וא"ת אמאי
א
א) עדיות פ"ד מ"א, ב) שם
א מיי' פ"א מהלכות
ויומא עט:, ג) [לקמן ט:
י"ט הלכה יט סמג
משום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי ומחומרי בית
לא תנא אוסרין ומתירין וכי תימא אוסרין משמע שאסור
א
עדיות פ"ד מ"ב], ד) שבת
לאוין עה טוש"ע א"ח סי'
הלל גבי יו"ט תנא להו גבי הדדי. ובגמראח) מפרש טעמייהו: בככותבת.
לעולם זה אינו דאמרינן לקמן (דף ו.) אפרוח שנולד בי"ט אסור והיינו
מה:, ה) שם קמג. [ושם
תקיג סעיף א:
תמרה: יחפור בדקר. פיל"א בלע"ז:
ומודים שאם
שחט
כו'.
ביומו ועוד דאמרינן (לקמן ל:) מותר שמן שבנר רבי יהודה אוסר והיינו
ב ב מיי' פ"א מהלכות
מעבירין] שם קנז., ו) [ועי'
בתוס' לקמן לא: ד"ה ונפחת
חמץ ומצה הלכה ב
כדמפרש טעמא בגמ' כשיש לו דקר
דוקא באותו יום ויש לומר דאי הוה
ט)
וביבמות מב: ד"ה סתם],
טוש"ע א"ח סי' תמב
נעוץ מבעוד יום: שאפר כירה מוכן
תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה
ז) שבת קנו: [וש"נ],
סעיף ז:
הוא. בגמרא י) בעי מאי קאמר:
שמתירין הביצה היינו לטלטל אבל
ג ג מיי' פ"ג מהלכות י"ט
ח) [לקמן ז:], ט) [שם],
גמ' העומדת לאכילה. שאינה
י) [לקמן ח.], כ) [פסחים
הל' א סמג לאוין עה
באכילה אסורה והכי אמרינן (לקמן
ביצה
פה. כצ"ל], ל) [ולפנינו שם
טוש"ע א"ח סי' תצח סעיף
מוקצת: אוכלא דאפרת. אוכל
דף כד.) גבי נכרי אחד שהביא
ליתא], מ) [לקמן לז:],
יד:
ד ד מיי' פכ"ו מהלכות
שנפרד. וחבירו כ)במנחות חבורי אוכלין
דגים לפני רבן גמליאל ואמר
נ) [עירובין ו:], ס) [ועי'
תוס' שבת קמג. ד"ה
שבת הלכה טז סמג
כמאן דמפרתי דמו וכן בשחיטת
מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל
עצמות], ע) [דף נא. תד"ה
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
חולין (דף עג.): לית להו מוקצה.
הימנו ומסיק מאי מותרים לטלטל אבל
❖
או],
שח סעיף כז:
ה ה מיי' פכ"א מהל'
באכילה אסורים ואם תאמר ב לבית
דדלמא כר' שמעון סבירא להו דאמר
שבת הלכה יח סמג
הלל דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי
בפרק [כירה] (שבת דף מד.) מותר השמן
שם טוש"ע א"ח סי' שכד
א) שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים
גליון הש"ס
שבנר ושבקערה אסור (דברי רבי
והא קי"ל (לקמן ד.) דאף לטלטל אסור
ל)
סעיף ו:
תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל בית
❖דף נח:
ו ו מיי' שם טוש"ע שם
א
מתני' ובה"א לא ישחוט.
יהודה) ור"ש מתיר: קא סלקא דעתין.
לכן פירש ר"י דנקט כי האי לישנא
❖
עיין בר"ן פרק י"ט דשבת
סעיף ז:
שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת
להכי פרכינן מאי טעמייהו דבית
דסתם ביצה לאכילה קיימא עוד יש
ב)
ובית הלל אומרים זה וזה בכזית השוחט
שמאי דקא סלקא דעתין דאפי' לר'
לומר דנקט לבית שמאי תאכל
ב
ג)
שמעון דשרי במוקצה בנולד אסיר
משום דמשמע אכילה וטלטול דאין
חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים
רבינו חננאל
לעזי רש"י
דאילו במוקצה סבירא ליה לא מקצי
אכילה בלא טלטול ובית הלל אסרי
יחפור בדקר ויכסה $ ובית הלל אומרים לא
אתחיל מסכת ביצה
ג
❖
איניש מדעתיה מידי דחזי ליה אבל
אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב"ש
בעזרת גדול העיצה.
פיל"א. יעה.
ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן
ביצה שנולדה ביום טוב,
נולד לא הוה ידע דנהוי דעתיה
תאכל נקטי אינהו לא תאכל:
מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור
שאור
בית שמאי אומרים תאכל,
בכזית. לא שייך הכא
עלויה: ומי אמר רב נחמן הכי.
ובית הלל אומרים לא
בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא:
מוסף רש"י
דבית הלל כר' יהודה: מגביהין.
מידי אלא מייתי כאן תלת
תאכל. אוכלא דאיפרת
גמ' במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת
שאור בכזית. לענין בל
[הוא]. פירוש כגון אוכל
בשבת מעל השלחן עצמות שאינן
מילי גבי יום טוב דבית הלל לחומרא
יראה ובל ימצא (יומא עט:).
שנפרד אבר מאבר.
לאכילה מאי טעמייהו דבית הלל אוכלא
ראוין לאכילה וקליפי אגוזים ולא
וב"ש לקולא:
מגביהין. בידים מעל
מוקצה. [פיר'] כל דבר
אוכלא דאפרת הוא.
חיישינן למוקצה: ובית הלל אומרים.
פירוש
דאפרת הוא אלא בתרנגולת העומדת לגדל
השלחן, עצמות. קשין
שאינו מוכן נקרא מוקצה.
שאינן ראויין לכלב,
נולד. פירוש כל דבר שלא
אין מטלטלין אותן בידים שמוקצה
אוכל הנפרד מן האוכל
ביצים מאי טעמייהו דבית שמאי מוקצה
וקליפין. של אגוזים, דלית
היה מאתמול [ו]נעשה
הן: אלא מסלק הטבלא. שיש תורת
הוא דהביצה שנולדה נפרדה היא מן
להו לב"ש מוקצה, ובית
ג
היא ומאי קושיא דלמא בית שמאי לית
היום נקרא נולד. אוקמה
כלי עליה ומנערה: ואמר רב נחמן
התרנגולת ואי בעי שחיט לה ואכיל
הלל אומרים מסלק את
רב נחמן למתני' בתרנגולת
ד
להו מוקצה קא סלקא דעתין אפילו מאן
דלמא
הטבלא. שיש תורת כלי
העומדת לגדל ביצים.
בית שמאי
אנו אין לנו. בשיטת משנה זו לפי
כל שבגוה:
עליה, אבל לא יטלטל
וב"ש כר' שמעון דלית
דשרי במוקצה בנולד אסר מאי טעמייהו
לית להו מוקצה. תימה במתני'
שמוחלפת שיטתה אלא כך שמעתי
הקליפין בידים, כרבי
ליה מוקצה, וב"ה כר'
דבית שמאי אמר רב נחמן לעולם בתרנגולת
יהודה (שבת קמג.). אנו
קאמר בהדיא דבית שמאי אית להו
מרבותינו דבית שמאי כר' יהודה
יהודה דאית ליה מוקצה.
ה
אין לנו. אין אנו סומכין
ואקשינן ומי אמר רב
העומדת לגדל ביצים ד) ודאית ליה מוקצה
ומחמרי ובית הלל כרבי שמעון:
מוקצה דקתני (לקמן דף י.) לא יטול
על משנתינו כמות שהיא
נחמן ב"ש כר' שמעון
אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה לית ליה
מחתכין דלועין. תלושין לפני הבהמה
אלא אם כן נענע מבעוד יום ויש
שנויה, אלא מוחלפת
וב"ה כר' יהודה, והא
שיטתה וב"ש כר' יהודה
איפכא שמעינן ליה
ולא אמרינן טרחא דלאו צורך הוא:
לומר דמוקצה דבעלי חיים חמיר
נולד בית שמאי כר' שמעון ובית הלל כר'
כו' (שם). את הדלועין.
דתנן בפרק נוטל אדם
ואת הנבילה לפני הכלבים. ואע"פ
טפי ומוקצה ביותר והתם הוא דאית
יהודה ומי אמר רב נחמן הכי והתנן בית שמאי
התלושין ומיהו סתמן לאו
את בנו, ב"ה אומרים
שנתנבלה בשבת דבין השמשות לא
ליה מוקצה כדחזינא ר"ש דאע"ג דלית
למאכל בהמה קיימי אלא
מגביהין מעל השלחן
אומרים ה) ד מגביהין מעל השלחן עצמות
לאדם (שם קנו:) ולא אמרינן
עצמות וקליפין ובש"א
היתה עומדת לאכילת כלבים אפילו
ליה מוקצה אית ליה (שבת דף מה.)
וקליפין ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא
מוקצין הן לבהמה דמאכל
מסלק את הטבלא כו'.
הכי שרי דלית לן מוקצה בשבת. הלכך
גבי גרוגרת וצמוקים דאתקצאי טפי :
ו
אדם הן (שם קנה:). ואת
[נ"א: ומנערה. ואמר רב
כולה ומנערה ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא
קא
סלקא דעתין דאפי' מאן דשרי
מגביהין מעל השלחן דמיירי בשבת
הנבלה. שהתנבלה היום
נחמן אנו אין לנו אלא
בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כר"ש אמר
ובין השמשות היתה
בית שמאי כר' יהודה
מוקצה בנולד אסיר. דלא
מוקים לבית הלל דנימרו כר' שמעון
עומדת לאדם, ואפ"ה
ובית הלל כר' שמעון]
לך רב נחמן גבי שבת דסתם לן תנא
כי היכי דלא תקשי הלכתא
מקצי איניש מאי דחזי ליה אבל בנולד
❖
ו)
מחתכין (שם קנו:)
.
ופרקינן בתר סתמא
אהלכתא דקיימא לן הלכה כסתם
לא הוה ידע מאתמול ותימה דהא
כרבי שמעון דתנן מחתכין את הדלועין
אזלינן, בשבת דסתם לן
ז) ה
תנא כר' שמעון דלית
משנה מ) וקיימא
[לן] הלכה כבית
רבי שמעון דשרי במוקצה שרי בנולד
לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים
ו
ליה מוקצה, וקי"ל כוותיה
מוסף תוספות
הלל נ): אבל גבי יום טוב. דאשכחן
כדאמרינן בשבת (דף כט.) רבי
מוקים לה לבית הלל כרבי שמעון אבל
דהילכתא כסתמא [נ"א:
דסתם רבי כרבי יהודה:
יהודה אומר אין מסיקין בשברי כלים
דהאי סתמא], אוקימנא
א. דהוי לישנא דתלמודא.
לב"ה כוותיה, משום
תר"פ. ב. ואם כן. תר"פ.
ור"ש מתיר אע"ג דהוי נולד ז וי"ל דלא
דתנן
דקיי"ל הילכתא כסתם
ג. דהוי כחותך פרוסה
דמי דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי שמתחילה לא היה בעולם אבל התם הכלי היה בעולם רק
שנשבר וכן משמע נמי בעירובין
(דף
[משנה], כי היכי דלא
מככר אחת. שיטה.
ח
מה: ושם) מיא בעיבא מיבלע בליעי ופריך כל שכן דהוי נולד ואסור ומאי פריך ודלמא ההוא כר' שמעון דהא רבי שמעון מתיר
תקשי הילכתא אהילכתא.
ד. [ד]ודאי דעתו שיאכל
כל מה שימצא בתוכה.
בנולד אלא ודאי היינו טעמא כדפרישית דכיון דבליעי לא היו כלל בעולם ואפי' ר' שמעון מודה דהאי נולד אסור:
תר"פ. ה. גבי יוני שובך.
מגביהין
מעל השלחן עצמות וקליפין. פ"ה אע"ג דאין ראוין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא נהירא דהא איכא בסיפא ושער
תר"פ. ו. שמסריחין
בינתיים כיון שמתקלקלין
של אפונין ושער של עדשים מפני שהן ראוין למאכל בהמה ט לכך נ"ל שהם ראוים למאכל בהמה כגון עצמות רכים וקליפי
ובית
כל כך אין דעתו לקחתם
הלל אומרים מסלק את הטבלא ומנערה. תימה
תפוחים י ובית הלל סברי כיון דלא חזי למאכל אדם לא ס):
עד שיתקנו היטב. תוס'
והלא היא בסיס לדבר האסור דהא לא שכח הואיל והניחם שם מדעתו יא ויש לומר דלפירוש רבינו תם ניחא דפירש במסכת שבת ע) דלא
שבת מה. ד"ה אלא בגרוגרות.
ז. דמעיקרא כלי והשתא
הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניחם שם כל היום אי נמי כיון דהוו שם אוכלין הוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי
כדמוכח פרק נוטל (שם דף קמב.) ועוד דאין זה מניח בכוונה דהא אינו חושש היכן יפלו: דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת כו'.
שבר כלי. תר"פ.
ח. דמעיקרא מיכסו
וא"ת היכי דמי אי בדלועין שהיו מחוברין בין השמשות בהא ודאי מודה ר' שמעון גזרה שמא יעלה ויתלוש וי"ל דמיירי בתלושין וסלקא
והשתא מיגלו. שיטה.
דעתך דאסור דמשוה להו אוכלין לפי שהן קשין והחתוך מרכך אותם: ואת הנבלה כו'. אנו צריכין לפרש שנתנבלה בשבת ומכל
ט. ואוקימנא לה בגמרא
כר"ש, אלמא הא לאו הכי
מקום תני להו בהדי הדדי דאע"ג דבדלועין לא הוי טעמא משום מוקצה כמו בנבלה משום
דבשניהם שייך לשון מחתכין:
לכו"ע אסור ואפי' לר"ש,
גבי
דלית ליה תורת כלי. רשב"א
שבת קמג, ד"ה הא דתנן. י. ולכך שרו ב"ש לטלטלם. תר"פ. יא. נעשה השלחן בסיס להם ואסור אפילו טלטול מן הצד. שיטה.