ז:
ביצה פרק
ראשון ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דשמעה
קליה ביממא. ובלילה משמיעין קולם למרחוק יותר
דשמעה קליה ביממא. שהקול אינו נשמע ביום כבלילה: עובדא.
נ א ב טוש"ע א"ח סי'
א) [יומא עט:], ב) [צ"ל
חמץ], ג) [צ"ל שאור],
תקיג סעיף ו:
מביום ולא נקט בלילה משום דתשמישו ביום:
דבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים
נא ג מיי' פי"א מהל'
כי לא בדק אימר מאתמול הואי. וא"ת והא ביצה דבר שיש לו
ד) חולין [לא.] פג: ע"ש,
בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה: מברא.
ה) רש"ל מ"ז, ו) [סוכה ה:],
רוצח הלכה ח טור
י"ד סי' קיו [רב אלפס ע"ז מתירין (א) א"כ ספקא לחומרא
גשר: מיצרא. חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת
וי"ל דשאני הכא משום דגם
ז) [שבת עד:], ח) [צ"ל
ראשון], ט) [ועי' תוס' יומא
פ"ב דף שמ. וברא"ש שם
כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום
הנהר מזה ואחת תקועה בשפת
יותר מבלילה: לומר לך שיעורו
עט: ד"ה לומר], י) [צ"ל
סי' יג]:
הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב
דשמעה קליה ביממא
עבד רב מרי עובדא
❖
נב ד מיי' פי"ד מהל'
חמץ], כ) [צ"ל שאור],
הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי
של זה לא כשיעורו של זה. פירש רש"י
שחיטה הלכה יד סמג
א עד שתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא
עשין סד טור ש"ע י"ד סי'
שאוחזין בחבל ועוברין: במאי
דאי לא כתב שאור הייתי אומר דיו
ואי איכא מברא עברא ואי איכא מיצרא לא
כח סעיף ה:
תורה אור השלם
אוקימתא. לדרבי יוסי ב"ר שאול:
לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא
נג ה מיי' פ"ב מהלכות
עברא הוה עובדא ועברא אמיצרא במאי
אימא מאתמול הואי. דכיון דרובא
בככותבת וא"ת מנלן דשיעור חמץ
1. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת
י"ט הלכה יח סמג
א
אוקימתא בדספנא מארעא מאי איריא בדק
לאוין עה טוש"ע א"ח סי'
שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה
בככותבת אימא כביצה או כשיעור
ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא:
❖
תצח סעיף יד:
לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ
כי לא בדק נמי כי בלא בדק אימא מאתמול
דרבי יוחנן לא שכיחא. הלכך
אחר ופ"ה דהלכתא גמירי לה דהוי
שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:
הואי אי הכי כי בדק נמי אימא יצתה רובה
ככותבת ולא נהירא דא"כ קרא למה
בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה
שמות יג ז
2. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי
וחזרה היא וכדר' יוחנן דרבי יוחנן לא שכיח
לי ע"כ נראה פירוש ח) (אחר) הואיל
יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל
רבינו חננאל
יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר
בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח
וידענא דשיעורו של זה לא כשיעורו
ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב האי תומא
עבד רב מרי עובדא עד
ג
בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד
טפי מיצתה רובה: תומא שחיקא.
של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא
שיתין בתי, ואי איכא
חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל
שחיקא סכנתא לגלויא: בית שמאי אומרים
נהרא לא עברא כו'. א"ר
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ
שומין שחוקין: לגלויא. הנחש שותה
בעלמא גבי יום כפור (יומא דף עט.
❖
שאור בכזית: מאי טעמייהו דב"ש א"כ
יוסי בן שאול אמר רב
ויקרא יז יג
א)
בֶּעָפָר:
ושם) דהוי בככותבת :
ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו
ט)
האי תומא שחיקא סכנתא
לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא
דאמר רבי זירא פתח הכתוב
ארס: אם כן. דחד שיעורא
לגילויא. בית שמאי
אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית
אומרים שאור בכזית
בשאור וסיים בחמץ
הגהות הב"ח
לתרוייהו: שיעורו של זה כו'. להכי
וחמץ ככותבת ובית הילל
שאור שחמוצו קשה לא כל שכן שאור דכתב
וכו' ובית הלל סברי ילפינן ביעור
לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ
(א) תוס' ד"ה כי לא וכו'
אומרים זה וזה בכזית.
❖
מתירין הוא אם כן:
רחמנא למה לי לומר לך שיעורו של זה לא
תוספתא איזהו שאור
מאכילה. ואם תאמר למה ליה צריכותא
בככותבת $ דלא תימא דיו לבא מן הדין
המחמיץ אחרים, ואיזה
דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ]
להיות כנדון ושאור נמי בככותבת
כשיעורו של זה ובית הלל צריכי דאי כתב
חמץ שנתחמץ מאחרים.
בכזית מהכא וי"ל שלא תטעה לומר
להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא
מאימתי קרוי שאור
רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו
גליון הש"ס
משיפסל מלאכול הכלב.
הואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין ולא
זוטא ושיעורא רבא. ולהכי נקט כותבת
קשה אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא
מתני' השוחט חיה או
רש"י ד"ה שיעורו של זה
יראה לך י) (שאור) ולא יראה לך
דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש
כו' דלא תימא דיו. וכעין
עוף ביו"ט כו'. ואקשינן
צריכא ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי
(חמץ) ודאי אין שיעורן שוה דזה
טעמא ביומא (דף עט.)
אי נמי
כ)
זה כ' רש"י בב"מ דף לב
וכי בית שמאי ישחוט
לאכילה אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא
❖
ע"א ד"ה לומר לך:
לכתחילה קאמרי, דקתני
שיעורין הלכה למשה מסיני ו): לית
בככותבת וזה בכזית קמ"ל הצריכתות
בית הילל אומרים לא
לא צריכא ובית שמאי לית להו דרבי זירא
להו דרבי זירא. בתמיה והא קרא
וא"ת הואיל ואית להו הצריכתות למה
ישחוט. ופרקינן הא דקתני
דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים
בהדיא כתיב: פתח הכתוב בשאור.
להו דר' זירא י"ל לא הייתי משים
לא ישחוט לא יכסה הוא.
מוסף רש"י
וכך היא הצעה של משנה,
בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ לענין
כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת:
שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב):
שיעורו של זה לא
אמרו בית שמאי אם שחט
וסיים בחמץ. כי כל אוכל [מחמצת]
בעפר
אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי
כשיעורו של זה. על
דאיעבד, יכסה לכתחילה.
כרחך דחמץ נפיש מכזית
והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור
ואמרי בית הילל לא יכסה.
לענין ביעור בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה ובית הלל סברי
ולהכי כתב שאור, דאי לא
ודחינן להאי פירוקא,
כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו:
ילפינן ביעור מאכילה אתמר נמי א"ר יוסי בר חנינא מחלוקת לענין ביעור
כתביה וגמר מחמץ הוה
מדקתני סיפא ומודים
זהו שאור וכו'. כזה כן זה: לענין
אמינא דיו לבא מן הדין
שאם שחט שיחפור בדקר
אבל לענין אכילה דברי הכל זה וזה בכזית תניא נמי הכי ולא יראה לך
1
להיות כנדון ולא מיחייב
אכילה כולי עלמא לא פליגי. דאפילו
ויכסה, מכלל דרישא
(שאור) ולא יראה לך (חמץ) זהו מחלוקת שבין בית שמאי וב"ה שב"ש
עליה אלא בשיעורא רבה,
לכתחילה הוא. ופריק
ב)
ג)
ב"ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור
להכי כתביה רחמנא
רבה פירוק אחר, דהאי
אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וב"ה אומרים זה וזה בכזית: השוחט
באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור
לחיוביה אכזית, דאילו
דקאמר השוחט, כלומר
בפחות מכזית ליכא למימר,
חיה ועוף ביו"ט וכו': השוחט דיעבד אין לכתחלה לא אימא סיפא וב"ה
הרוצה לשחוט שבא
לב"ש לא השוו מדאיצטריך קרא
דלא תהא ראיה חמורה
לימלך כיצד אומרים
למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך
אומרים לא ישחוט מכלל דת"ק סבר ישחוט הא לא קשיא לא ישחוט ויכסה
מאכילה, דסתם אכילה
לו, בית שמאי אומרים,
חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן
בכזית, על כרחך החמור
אומרים לו שחוט מקודם
קאמר אימא סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה מכלל דרישא לאו
בכזית והקל ביותר מכזית
ואח"כ חפור וכסה. ובית
למימר כי היכי דבאכילה השוה
דיעבד הוא אמר רבה הכי קאמר השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו ב"ש
(יומא עט:). ובית הלל
הילל אומרים לא ישחוט
הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף
צריכי. דחד מחבריה לא
כו'. ואסיקנא דכ"ע אית
אומרים אומר לו שחוט חפור וכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אא"כ
לביעורו השוה לו דמדאיצטריך
יליף (פסחים ה:). אבל
להו דר' זירא דאמר
היה לו עפר מוכן מבעוד יום רב יוסף אמר ה"ק השוחט שבא להמלך כיצד
שאור שאין ראוי
בשחיטת חולין, השוחט
למכתבינהו יש חלוק בשיעורן: תניא
לאכילה. דלא אתי
צריך שיתן עפר למטה
אומר לו ב"ש אומרים אומר לו לך חפור שחוט וכסה וב"ה אומרים לא ישחוט
נמי הכי. דבביעור הוא דפליגי ולא
למיכליה (שם כג.). צריך
וישחוט עליו ואח"כ
אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום א"ל אביי לרב יוסף לימא מר ורבה
שיתן עפר למטה. עפר
באכילה: השוחט דיעבד. דאי שחט
יכסהו בעפר מלמעלה,
תיחוח ולא על קרקע קשה
ובהא פליגי, רבה סבר אי
בדרבי זירא אמר רב קא מפלגיתו דא"ר זירא אמר רב השוחט צריך שיתן
משמע אבל לכתחילה לא שרו ליה
ד) ד
(חולין פג:) דאם הקרקע
איכא עפר מוכן מאתמול
בית שמאי לשחוט אא"כ יש לו
עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא
קשה לא מיקרי עפר (שם
למטה ישחוט, ואם לאו
2
לא.). עפר לא נאמר
עפר מוכן תיחוח: מכלל דת"ק סבר
לא יחפור ויתן עפר
נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה
אלא בעפר. עפר משמע
למטה כדי שישחוט עליו,
ישחוט. בתמיה והא השוחט קאמר:
דמר אית ליה דרבי זירא ורבה לית ליה דרבי זירא א"ל בין לדידי בין לרבה
דלא בעי עפר אלא בכיסוי,
חיישינן דלמא ממליך ולא
הא לא קשיא. לא ישחוט דב"ה
בעפר משמע כולו עטוף
שחיט ואתי למיעבר. ורב
אית לן דרבי זירא והכא בהא קא מפלגינן רבה סבר אי איכא עפר למטה
בעפר תיחוח (שם פג:)
יוסף אמר הא עדיפא, דאי
אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר
משמע כולו טמון בעפר
אין אי לא לא חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט ולדידי ה) (אדרבה) הא
לא שרית ליה למיחפר,
לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו
❖
(שם לא.).
זמנין דלית ליה עפר מוכן
עדיפא דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת יום טוב: ומודים שאם
הכסוי: לא ישחוט ויכסה. אע"פ
ואתי לאימנועי משמחת
יו"ט. וקיימא לן כבית
שחט שיחפור בדקר ויכסה: אמר רבי זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו
ששחט לא יגמור: השוחט שבא
ה
הילל דאמרי לא ישחוט
מוסף תוספות
לימלך. אע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד
דקר נעוץ מבעוד יום והא קא עביד כתישה אמר רב חייא בר אשי אמר רב
אא"כ היה לו עפר
על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא
מוכן וכ[ד]רבה. ומודים
א. דכתיב [ויקרא כג, כט]
בעפר
שאם שחט שיחפור בדקר
והנפש אשר לא תעונה
לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה
ויכסה. פירוש דקר כמין
דבעינן כותבת הגסה
יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב"ש אומרים כו': רב יוסף אמר כו'. ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא
יתד וכמין נגר. ואוקמה
דבהכי מייתבא דעתי'
דב"ש: בעפר. משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי: וכסהו עפר. הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי: אית לן דר' זירא. ובעינן עפר
רב יהודה והוא שיש
דאינשי. תר"פ.
לו דקר נעוץ מאתמול.
למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו:
[פירוש, הואיל ונעץ
דלמא. לאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם: הא עדיפא. דלא תגזור הכי: והא קא עביד כתישה. לרב יהודה פריך דאמר והוא
דקר מבעוד יום, הוה
שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד
ליה מוכן]. ואקשינן והא
עביד כתישה, כלומר
הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ז) ומלאכה היא:
כשסומך על הדקר מכתש
והא
את העפר, כדכתיב
אם תכתוש את האויל
במכתש. ואמר רב בעפר תיחוח, כלומר עפר מת שאינו מכתש. והא עביד גומא, כלומר משיתלוש הדקר נעשית גומא. ופרקינן מתני' כר' אבא דאמר בחגיגה פרק ראשון החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה.