ביצה פרק
ראשון ביצה
י.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ב"ש
אומרים והוא שחשב עליו וכו' וב"ה אומרים אף משימות
אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא. והא נמי להא דמיא דלמא ממליך
סט א מיי' פ"ב מהל'
א) לקמן יא. [שבת קכג.],
ב) ג"ז שם, ג) [לקמן יא:],
המת. וקא סלקא דעתך דמיירי בכלים דלמפרע וה"ה
יו"ט הלכה ה
ואשתכח דטלטלה בכדי דכיון דממליך בטלה לה הזמנה למפרע:
א
ד) ג"ז שם, ה) נ"א דילמא
טוש"ע א"ח סי' תצז סעיף
אלא כיון דמוקצה הוא. כיון דאינו אסור אלא משום מוקצה בהזמנה
דפליגי כשנפתח אחד מהם ובכלים דלמפרע והא דקאמר לעיל נפתח
לא היא, ו) [לקמן יא: כב.
י:
בעלמא סגי: את העלי. דף עב וכבד
אחד מהם הוא טמא והן
טהורין ולא פליגי ב"ש מיירי בכלים
וכותשין בו חטים לטרגיס
ע ב ג מיי' פ"ז מהל'
שבת קכב: עירובין לה.],
ז) [לעיל ט:], ח) [חולין
טומאת מת הלכה ב
וטיסני כ) והוי מלאכתו לאיסור. וקא
הבאים אחר כן שם ב ותימה אדפליגי
קמב.], ט) עירובין סח. לקמן
סמג עשין רלח:
סברי ב"ש אסור לטלטלו ואפי' לצורך
בחשב ליפלגו בנפתח ובכלים דלמפרע
אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא אי נמי עד
עא ד מיי' פ"ב מהל'
לז: ע"ש אהלות פ"ז מ"ג,
גופו שצריך לגוף הכלי למלאכה
וי"ל דנקט חשב משום רבותא דב"ה יו"ט הלכ' ה טוש"ע
י) [לקמן לז: ע"ש עי' תוס'
כאן לא קאמרי ב"ה הכא אלא כיון דמוקצה
❖
עירובין סח. ד"ה אמר],
א"ח סי' תצז סעיף י:
המותרת היום: תורת כלי עליו.
דאפי' במחשבה דעלמא פליגי דמועיל
הוא בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי אבל
כ) [עי' מו"ק יג:], ל) [דף
להציל כל הפתחים אחרים אבל תימה
ואף על פי שמלאכתו לאיסור מותר
❖
יא:],
התם לא אלא אי קשיא הא קשיא א) ב"ש
לטלטלו לצורך גופו: אין נותנין את
לב"ה דאית להו ברירה היכי משכחת
רבינו חננאל
אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו
העור. שהופשט ביום טוב: לפני
כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן
פיסקא בית שמאי אומרים
בשר וב"ה מתירין אלמא גבי שמחת יו"ט
הגהות הב"ח
הדורסן. לא ישטחנו במקום דריסת
טמאים הא איכא למימר לבסוף
לא יטול אלא א"כ נענע
ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ורמינהי השוחט
(א) תוס' ד"ה ב"ש וכו'
כשמוציאין בההוא פתח הוברר הדבר
הרגלים שזהו צורך עבוד שמתעבד
מבע"י כו'. אוקמה רב
א"נ מיירי דנשאר נ"ב ס"א
חנן בבריכה ראשונה.
ע"י הדריסה: וב"ה מתירין. קס"ד
חיה ועוף ב"ש וכו' אמר רבי יוחנן מוחלפת
מתחלה דסופו לצאת דרך שם
❖
דנשרף:
פירוש באפרוחין חדשין
וי"ל כגון שעשאו פתח חדש והוציאו
משום שמחת יום טוב דאי לא שרית
השיטה ממאי דלמא לא היא עד כאן לא
שלא הולידו בזה השובך
ליה לא שחיט: למזגא עליה. כן
המת דלא שייך ברירה א"נ מיירי
(א)
אלא בריכה אחת, והן
קאמרי ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר
הגהות מהר"ב
הן שבשובך, ואין שם
היתה ישיבתם שוטחין בגדים על גבי
דנשאר המת במקומו ג:
נעוץ אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא אי
אפרוחין זולתם. ב"ש
רנשבורג
איכא סברי אם לא יכנס בשובכו
הקרקע ונסמכין ויושבין על ברכיהן
נמי עד כאן לא קאמרי ב"ה הכא אלא
א] רש"י ד"ה כולם
כפופין כדאמרינן בפסחים (דף קח.)
מעיו"ט ויעמד עליו,
דאיכא תורת כלי עליו אבל התם לא אלא אי קשיא הא קשיא ב"ש אומרים
טמאים וכו' שגזרו חכמים
חיישינן שמא כשיבא
ב)
הוה זגינן אברכי דהדדי ונמצאת
טומאה וכו'. נ"ב עיין
ביו"ט ליטול האפרוחין,
אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אלא אם כן יש עליו כזית
שטיחתו צורך י"ט: תריסין. דלתות
לקמן דף ל"ח ע"א רש"י
יראה השובך שאין בו
ד"ה בדאורייתא וכו' פי'
בשר וב"ה מתירין אלמא גבי שמחת יום טוב ב"ש לחומרא וב"ה לקולא
יונים הרבה ויתירא ליטול
החלונות של חנויות שסוגרין בהן
דהוא הלכה למשה מסיני
מהם, שמא כיון שלא
החלונות בלילה ומסלקין אותם ביום
ורמינהי השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו' אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה
ועיין שיטה מקובצת כאן
ימצאו במי יצטוותו,
ונותנין אותן לפניהם ושוטחין עליהן
הרגיש בזה. ועיין מ"ש
יברחו הנשארים, ואם לא
ממאי דלמא לא היא עד כאן לא קאמרי ב"ש התם אלא היכא דאיכא
בספר דרך אניה בלב ים
ינענע, מקרי ואמר זה
תבלין למכור לרבים ובי"ט מותר
דקר נעוץ אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא אי נמי עד כאן לא קאמרי ב"ה
ודו"ק. וע"ע בתוי"ט פ"ז
וזה אני נוטל, ומתנחם
ליקח מחנוני המכיר אותו ובלבד שלא
דאהלות מ"ש בזה ובפ"י
ולא יטול, ונמצא בטל
הכא אלא ג) דחזי למזגא עלויה אבל התם לא אלא אי קשיא הא קשיא
❖
יזכיר סכום מקח: אף להחזיר.
כאן:
בשמחת יו"ט. אלא אם
ב"ש אומרים אין מסלקין את התריסין ביום טוב וב"ה מתירין אף להחזיר
ד)
יבא ויראה וינענע ויעשה
ולסגור בהן וחזרה ודאי שלא לצורך
מעשה, (ודחי) [ודאי]
אלמא גבי שמחת יו"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ורמינהי השוחט חיה
היא ואפילו דאמרינן אין בנין בכלים
ביו"ט אינו מתנחם. וב"ה
לעזי רש"י
ועוף ביו"ט וכו' בשלמא ב"ש אבית שמאי לא קשיא התם דאיכא דקר
טרחא דלאו צורך מיהא הוה וקא
כולי האי לא חיישינן,
אלא באומר זה וזה אני
קובי"ד [קוביד"א].
נעוץ הכא ליכא דקר נעוץ אלא ב"ה אבית הלל קשיא אמר רבי יוחנן
שרינן ליה משום תחלתן כדלקמןל). אלמא
❖
נוטל א) [סגי. ואקשינן
להקה.
משום שמחת י"ט מקילינן וקשיא
מוחלפת השיטה (אי נמי) עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא אלא משום
למה לי למימר זה וזה אני
ה)
דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל התם לא: מתני' ב"ש אומרים
ב"ה דכסוי: הכא ליכא דקר נעוץ.
נוטל], אע"פ שלא עיין
ו)
האפרוחים, אלא [י]אמר
מוסף תוספות
כלומר ליכא טעמא להתירא דקא
לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום וב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני
מעיו"ט מזה השובך
ז)
ח) א
מתני'
עומד
סברי יש בנין בכלים:
א. שבין מיתה למחשבה
נוטל: גמ' אמר רב חנן בר אמי מחלוקת בבריכה ראשונה דב"ש סברי
אני נוטל מחר, אותם
ואומר. מבעוד יום: גמ' בבריכה
אם טהורים למפרע או
שיטול ביו"ט נתברר
לא. שיטה. ב. שיש כאן
גזרינן דלמא אתי לאמלוכי וב"ה סברי לא גזרינן אבל בבריכה שניה דברי
הדבר כי הן שהזכיר
ראשונה. דרך מגדלי יונים להניח
מעשה דמהני לטהרם
מעיו"ט. וכי תימא ב"ה
הכל בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא וב"ה למה ליה למימר זה וזה
בריכה ראשונה של כל שנה להיות
משעת פתיחה. שיטה.
לית להו ברירה, והתנן
ג. שאם נאכל המת ולא
אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר וכי תימא ב"ה לית להו ברירה
באהלות פ"ז המת בבית
צוות לאמה: גזרינן. כי שקיל להו
יצא מעולם לחוץ, כגון
ולו פתחין הרבה כולן
למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו
והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן הוא
ט)
ב
שאכלוהו כלבים שם, כל
טמאין, נפתח אחד מהן
והוי ליה טלטול שלא לצורך ומשנענע
הפתחים טמאים והכלים
הוא טמא וכולן טהורין,
טמא וכולן טהורין חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ארבעה על
שעמדו שם הן טמאים,
חישב להוציאו באחד
ומשמש בהן מבעוד יום לשחיטה
ארבעה מצלת על כל הפתחים כולן ב"ש אומרים והוא שחשב להוציאו עד
ולא תועיל להן פתיחת
מהן כו', עד ובית הלל
ולא חס עלייהו תו לא חיישינן דחייס:
אחד מהם לטהרם,
אומרים אף משימות המת.
שלא ימות המת ובית הלל אומרים ג אף משימות המת הא אתמר עלה
בריכה. קובי"ד בלע"ז שהיונים
דאימתי מועלת הפתיחה
פירוש, אילו הפתחים
אמר רבה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא וכן אמר רבי אושעיא לטהר את
בזמן שנפתח בעוד שהמת
י)
יש מהן שלהן ב) [אהל],
יולדים בריכה בכל חדש וחדש והן
שם דאמרי' מיכן עתיד
כגון זיזין מבחוץ, והמת
הפתחים מכאן ולהבא מכאן ולהבא אין למפרע לא רבא אמר לעולם למפרע
שני גוזלות זכר ונקבה ומפסיקין
להוציאו, אבל כיון שאין
בבית, ומאהילין הזיזין
והכא היינו טעמא דלמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא
המת שם לא תועיל להן
בתקופת טבת וחוזרים ויולדים בניסן:
שהן מחוץ הפתח על
❖
פתיחתו לטהרם. תוס'
בני אדם או על כלים
לית להו ברירה. וכי שקיל למחר
חזי ליה והא אמרת בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא הני מילי מערב יו"ט
ד
רי"ד.
כולן טמאין, שאין לך
דלמא לא הני אזמין והוא לא הזמין
אבל
פתח [שאינו עשוי] לבוא
את כולם אלא כדי צרכו: ולו פתחים הרבה. כולם פתוחים או כולם סגורים: כולם טמאים. כל כלים המונחים בחלל הפתחים תחת
ולצאת, וקיי"ל שכל
מוסף רש"י
פתח העומד להפתח
עובי התקרה של פתח טמאים ואע"פ שאינו תחת הגג המאהיל על המת א] שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו
אין נוטלן את העלי.
כפתוח דמי, ואינו חוצץ
לצאת דרך שם וכאן אין אנו יודעים באיזה יוציאנו הלכך כולם טמאים: נפתח אחד מהם. לאחר מיתת המת: הוא טמא. בין כלים
עלי מלאכתו לאיסור לכתוש
בפני הטומאה אלא דבר
במכתשת משום הכי אסרי
הסותם לגמרי. ותנן בפרק
דמעיקרא בין כלים דלבסוף המובאין לו מבחוץ: וכולם טהורים. לדברי הכל מוקמינן להו דמודו הכל מכאן ולהבא בכלים המובאים
ליה בית שמאי (לקמן יא.).
כיצד צולין מן האגף
לתוכן אחרי כן מבחוץ דודאי בההוא דנפתח מפיק ליה: ארבעה על ארבעה. בכך שערוהו שראוי להוצאת מתים: מצלת על כל
דאין בנין בכלים ואין
ולפנים כלפנים מן האגף
הפתחים. מלטמא כאילו נפתח: אף משימות המת. וקס"ד דבברירה פליגי ובכלים שהיו בהם בין מיתה למחשבה ב"ש סברי לא אמרי' הוברר
סתירה בכלים. אין איסור
ולחוץ כלחוץ. ואסיקנא
בנין וסתירה בכלים אלא
אגף עצמו בשערי עזרה
דמעיקרא דעתיה להכי הואי ולא ירדה הטומאה לשאר הפתחים וב"ה סברי הוברר. ולמאי דס"ד השתא סבירא לן דבנפתח אחד מהם נמי הוו
בבתים דנחייב בבנין כל
כלפנים, בשערי ירושלים
פליגי בכלים דמעיקרא וטהורין דקא תני לעיל לדברי הכל בכלים דמכאן ולהבא: הא אתמר עלה כו'. ואפי' ב"ה לית להו הוברר ואין מטהרין
דהוא, והעושה כלי או
כלחוץ, מפני שמצורעין
אלא כלים דלבסוף דלאחר מחשבה אבל הראשונים טמאים וב"ש מטמאין אף האחרונים דקא סברי משירדה תורת טומאה לפתחים לפני מחשבה
גומרו ביו"ט או בשבת,
מגינין תחתיהן בחמה
משום מכה בפטיש הוא
ובגשמים. ואם נפתח
במיתת המת שוב אינו עולה מהם אלא על ידי מעשה כגון נפתח ובנפתח אחד מהם לא פליגי מידי: רבא אמר לעולם למפרע. נמי
דמחייב, שהוא חיוב כל גמר
אחד מהם, נשארה סתימת
מטהרין ב"ה דאית להו ברירה. והכא במתניתין היינו טעמא דצריך לברר ולומר אלו אני נוטל דלמא למחר מטלטל ובודק השמנים ושביק הא
מלאכה, או אם הוא דבר
הפתחים האחרים סתימה
ושקיל אידך נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צרכו הלכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר על כרחיה הני הוא
שהוא מחליקו חייב משום
לגמרי וחוצצת, וכל מי
ממחק, ואם צריך קצוע
שתחת הזיזין שלהם טהור
דשקיל: והא אמרת בעומד. מרחוק ואין מנענע סגיא אלמא לא בדק מאתמול הכחושים והשמנים ואכתי איכא למיחש: ה"מ מערב י"ט.
חייב משום מחתך, וכן אורג
הוא. ולא תימא דלא
כלומר היכא דידע מערב י"ט דהני הוא דאזמינן דתו בין שהן כחושין בין שהן שמנים לא שקיל אחריני שהרי יודע שמוקצין הם שלא זמנן:
או מסך או חופר, אבל בנין
מטהרי שאר פתחין עד
וסתירה לא שייך בהו
דפתח אחד מהן, אלא
אבל
לאחיובי בסלוק וחזרה, דהא
אפילו לא פתח אלא
דתנן (שבת קב:) הבונה כל שהוא בבתים תנן (לקמן יא: וכעי"ז לקמן כב.). לא יטול. מן הגוזלות, אלא אם כן נענע מבעוד
חישב לפותחו בלבד, טהרו שאר הפתחין. מיהו בית שמאי אומרים צריך לחשב קודם שימות המת, ובית הלל אומרים
יום. ולא סגי בהכנה בדבור בעלמא, כדמפרש לקמן טעמא דלמא למחר כי שקיל להו חייס עלייהו וממליך (לעיל ט:). כולן
אף משימות המת אם יחשוב דיו. דייקינן מינה כיון דאמרי ב"ה אף משימות המת דיו, כלומר משעה שמת המת
טמאים. כל הכלים הנתונין בעובי האסקופה טמאין, ואע"פ שאינם באהל המת, מפני שאין אנו יודעין באיזו פתח יוציאנו ופתח
בבית, כל מה שהיה תחת הזיזין ותחת האגף שעל כל הפתחין בין אדם ובין כלים טהורין, דכיון דחישב עכשיו לפתוח
שעתיד לצאת בו מיטמא מיד, וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה, ואפילו חלונות של טפח על טפח טמאין, דכיון
הפתח פלוני הוא טמא וכולן טהורין, ונתברר אחר שהסכים עכשיו לפותחו כאלו הוי פתוח מקודם לכן, והנה יש
דכולן סתומין לא מוכחא מילתא בהי מפיק ליה (עירובין סח.). נפתח אחד מהן. ודאי בההוא מפיק ליה (שם). שיש בו ארבעה
לב"ה ברירה. ופרקינן לעולם לית להו ברירה, ומשנתנו זו האיתמר עלה אמר רבה לטהר את כל הבא תחת האגף
על ארבעה. פחות מד' על ד' אינו חשוב להציל על השאר (שם). עד שלא ימות המת. דלא נחתא להו טומאה אשאר פתחים,
ותחת הזיז שעל הפתחין מאחרי שחישב, אבל מה שהיה למפרע לא, אלא כל מה שהיה מקודם תחת האגף ותחת
אבל משימות המת כבר נטמאו הכלים ולא אמרינן הוברר הדבר דמעיקרא נמי דעתיה לאפוקי בהאי פיתחא, אלא נחתא להו
כל הפתחין טמאין. ואע"ג דלענין שבת שנינו איסקופה משמשת ב' רשויות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים נעול כלחוץ.
טומאה, ואפילו כלים הבאין שם לאחר מחשבה טמאים, דכיון דנחתא להו טומאה תו לא סלקא מינייהו במחשבה עד דעביד להו
הכא לענין טומאה לא, אלא כיון שעומד ליפתח כפתוח דמי. ר' אבא אמר למפרע ואית ליה ברירה, והכא היינו טעמא
מעשה ממש דפתח ליה להאי ומהני לטהר את האחרים מכאן ולהבא כדקתני לעיל נפתח אחד מהן כו' (שם). אף משימות
דב"ה שצריך לומר זה וזה, שאם תאמר לו במיכן אני נוטל למחר סגיא, יאמר בדעתו כל השובך היכנתי לי ומותר לי
המת. דאמרינן יש ברירה דמאתמול דעתיה בהאי פיתחא ולא נחתא טומאה לאחרינא ואפילו כלים דקודם מחשבה טהורין (שם).
לטהר את הפתים מכאן ולהבא. הא דאמרי ב"ה אף משימות המת חשב מועלת לטהר כלים הבאים בפתחים ממחשבה ואילך
א) כצ"ל וכן הגיהו בד"ו. ב) אולי כצ"ל.
הוא דקאמרי, אבל כלים דמעיקרא לא, דאין ברירה לומר הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא (לקמן לז:).