8/28

יום טוב פרק

שני ביצה

טז.

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

כל

מזונותיו של אדם קצובים כו' והוצאת בניו לתלמוד תורה.

כל מזונותיו של אדם. כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם

א) צ"ל בכסה, ב) ר"ה ח.

א [טור א"ח סימן תיט

סנהדרין יא: ע"ש, ג) שבת

וב"י]:

קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה

פר"י הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו

י:, ד) [שבת י: ע"ש],

ב ג מיי' פ"ו מהל' יו"ט

שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו: חוץ מהוצאת

עלי ואני פורע תורה דכתיב חדות וחדות היא תורה דכתיב פקודי

ה) תענית כז:, ו) [עי'

הלכה ג סמג לאוין עה

שבתות. אותה לא פסקו לו מה ישתכר

ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט):

לצרכה ומהיכן תבואהו אלא

תוספות לקמן ד"ה אמר

טוש"ע א"ח סימן תקכז

איזהו חג שהחדש מתכסה בו

רבא], ז) נדרים מט:, ח) ע"ז

סעיף ד:

לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה

ח ד ה מיי' שם טוש"ע

לח., ט) [לענשו], י) [ע"ז ב:

וכו'. פרש"י שהלבנה

או לאחר שעה: פוחתין לו. כלומר

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש

ע"ש], כ) בס"א: פתוח

שם סעיף ה ו:

ממציאין לו שכר מועט: מאי קראה.

אינה נראית וקשה לפי' זה דהוה

ט ו מיי' פי"ז מהל'

לרווחת לב ומאכל, ל) [ועי'

השנה (א) ועד יום הכפורים חוץ א] מהוצאת

תוס' ר"ה ח: ד"ה שהחדש],

מאכלות אסורות

ליה למימר שהלבנה מתכסה לכך

שקוצבין מזונות בראש השנה:

שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד

מ) [ריש שבועות], נ) [ל"ב],

הלכה טז סמג לאוין קמה

שהחדש מתכסה בו. שהלבנה מתכסה

ל) פר"ת [שר"ח] מזדמן בו כלומר

ס) [וע"ע תוספות עירובין

טוש"ע י"ד סימן קיג סעיף

תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף

בו שאינה נראית לכל אדם אלא

שרגיל לבא בו וכסא לשון זמן כמו

מ. ד"ה זכרון ותוספות ר"ה

יב:

מוסיפין לו א"ר אבהו מאי קראה תקעו

י ז מיי' פ"ו מהלכות יו"ט

ח: ד"ה שהחדש ועוד שם

שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי

ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז) ורבינו

❖

הלכה ד סמג לאוין עה

בתוספות לה. ד"ה אילימא],

בחדש שופר א) (בכסא) ליום חגנו ב) איזהו

מערב כדאמר בר"ה (דף כ:) עשרים

משולם פירש מתכסה שלא היה שעיר

טוש"ע א"ח סימן תקכ"ז

❖

חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש

וארבע שעות מתכסה סיהרא: הוי

של ר"ח קרב בו א והקשה רבינו תם

סעיף ה:

אומר זה ר"ה. דאילו שאר י"ט כבר

השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט

דבתוספתא מ) קאמר דקחשיב נ) (ל"ו)

תורה אור השלם

נתמלאה הלבנה במקצת ונראית בכל

שעירים בשנה וקא חשיב י"ב שעירים

לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא

1. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר

מוסף תוספות

מקום: בכסה ליום חגנו. אבחדש

דראשי חדשים ולא מצינו י"ב אם לא

בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ:

דמזוני הוא דכתיב ואכלו את חקם אשר

תהלים פא ד

א. כדכתיב מלבד עולת

קאי תקעו בחדוש הלבנה שופר

היה שעיר דר"ח דר"ה והשיב לו רבינו

נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא

2. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא

החדש ומנחתה ולא כתיב

כשהיא מתכסה ביום חגנו: ואוכל

משולם דלא עלה על לבו לומר כן

מלבד חטאת ועולה. תוס'

מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:

הטריפני לחם חקי תניא אמרו עליו על

את הראשונה. נמצא אוכלה לזו כדי

אלא היתה דעתו דלא מפרש קרא

ר"ה ח: ד"ה שהחדש.

תהלים פא ה

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת

3. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים

ב. [ו]שר"ח מתכסה בו

שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה

בהדיא של ראש חדש דראש השנה

פירושו שהוא נכסה

לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים

מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא

אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

דכתיב בפינחס מלבד עולת החדש

ונעלם בו שאין לו זכר

מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת

אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל

לר"ח מתוך עילוי היום

לשם שמים. בוטח שתזדמן לו נאה

וחטאת לא הזכיר ב וי"מ מתכסה שאין

חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם

דקי"ל בדרבה מיניה.

פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ

לשבת: מחד שביך לשבתיך. מאחד

מזכירין אותו במוסף דראש השנה

את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת

❖

הרא"ה.

אֶת אַדְמָתָם:

בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

ור"ת היה אומר אדרבה הואיל והיה

בראשית מז כב

היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר

4. שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק

יום יום. יעמס לנו את צרכינו

קרב מזכירין אותו במוסף דראש

ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי

מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל

רבינו חננאל

ועזרתנו: אינו צריך להודיעו. לומר

השנה ותקן ר"ת לומר במוסף מלבד

אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל

תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם

שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא

עולת החדש וגו' וכן תקן לומר

משלי ל ח

תני כל מזונותיו של אדם

חֻקִּי:

אומרים ברוך ה' יום יום א"ר חמא ברבי

5. בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם

ג)

של כל השנה קצובין

אליו דבר זה: ומשה לא ידע. אלמא

שני שעירים כהלכתן וגו' שעיר אחד של

לו מראש השנה חוץ

יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ

חנינא הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו

נתן לו הקב"ה קרון עור פנים ולא

ראש חדש ושעיר אחד של ר"ה:

ס)

מהוצאת שבתות והוצאת

תהלים סח כ

סֶלָה:

שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו

הודיעו: לדעת כי אני ה' וגו'.

6. וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר

אמר

ימים טובים והוצאת בנו

לת"ת, שאם פיחת פוחתין

סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת

מיתיבי לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה משה מתנה טובה

רישיה דקרא אך את שבתותי תשמרו

לו, ואם הוסיף מוסיפין לו.

בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן

ומאי לדעת רוצה אני שתודיעם מה

יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם

ואמרינן מהאי קרא תקעו

הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי

מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם:

בחדש וגו' [בכסא, [פי']

קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ

מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו לא

בכסא לשון זמון כדאיתא

שמות לד כט

אִתּוֹ:

צריך להודיע את אמו. לעשות לו

קשיא הא במתנה דעבידא לאגלויי הא במתנה דלא עבידא לאגלויי שבת

7. וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי

התם בפרק חלק, כבר נתן

אות וסימן שאם יאכלנו קודם שיבא

להם זמן כדכתיב ליום

יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת

נמי מתנה דעבידא לאגלויי מתן שכרה לא עבידא לאגלויי: אמר מר

הכסא יבוא ביתו, ואין

לאמו תראה את האות ותשאלנו מי

שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת

מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו מאי עביד ליה

כסא אלא זמן כדכתיב

הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם

ד)

עשה לך כך והוא יאמר פלוני וגם

בכסא ליום חגינו] כי

לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי

שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא והאידנא דחיישינן לכשפים מאי אמר רב

נתן לי פת ומתוך כך ידעו אביו

חק לישראל הוא, והאי

יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם:

פפא שייף ליה מאותו המין א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מצות

חק מזונות(י)הן, כדכתיב

שמות לא יג

ואמו שהוא אוהבם ותרבה חבה

8. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הטריפני לחם חקי, וכתיב

ורעות בישראל: דעבידא לגלויי.

שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם

ואכלו את חקם. שמאי

אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת

כגון קרון פנים דמשה שהודיעוהו

הזקן היה אוכל כל ימיו

בצנעא שנאמר 8 ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם אי הכי לא לענשו

יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם

לכבוד שבת. הלל הזקן

וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם

הרואין לא צריך הנותן להודיעו:

נכרים עלה שבת אודועי אודעינהו מתן שכרה לא אודעינהו ואי בעית אימא

מדה אחרת היתה בו

הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:

ומלי ליה כוחלא. נותן כחול סביבות

❖

שהיו כל מעשיו לשמים,

שמות לא יז

מתן שכרה נמי אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו ה)דאמר רבי שמעון בן

עיניו: לא ט) נענשו נכרים עלה.

ואומר ברוך ה' יום יום.

לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין

תניא בית שמאי אומרים

ואנן אשכחן י) שחזר הקב"ה להענישן

מחד שבא לשבתא, ובית

אותה הימנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש: עושה אדם

הגהות הב"ח

על התורה ועל המצות דכתיב וזרח

הלל אומרים ברוך ה' יום

תבשיל מערב יום טוב: אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מאי

(א) גמ' קצובין לו מר"ה

משעיר למו הופיע מהר פארן

יום. הנותן מתנה לחבירו

ו)

(ועד יום הכפורים). תא"מ

מילתא דעבידא לאיגלויי

שנא פת דלא אילימא מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא והא דייסא נמי

(דברים לג) וכתיב אלוה מתימן יבא

ונ"ב ס"א ועד ראש

היא ואין צריך להודיעו,

❖

(חבקוק ג): נשמה יתירה. רוחב לב

דלא מלפתא דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא

השנה:

כדכתיב ומשה לא ידע

ז)

למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה

כי קרן עור פניו, ואע"ג

ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי מערבין בדייסא אלא מידי דלא

דכתיב בשבת לדעת כי

ויאכל וישתה כ) ואין נפשו קצה עליו:

שכיח בעינן ופת שכיחא ודייסא לא שכיחא איכא דאמרי אמר אביי לא שנו

הגהות מהר"ב

אני ה' מקדשכם, משמע

וינפש. דרשינן ליה אוי על הנפש

דהנותן צריך להודיעו,

רנשבורג

אלא תבשיל אבל פת לא מאי טעמא אילימא דמידי דלא שכיח בעינן

משום דמתן שכרה לא

שהלכה לה: לא שנו. דהוי ערוב:

א] גמרא מהוצאת שבתות

ופת שכיחא והא דייסא לא שכיחא ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה

עבידא לאיגלויי היא. וכל

דמלפת. לפתן בעינן דמוכחא מלתא

והוצאת יו"ט. נ"ב עיין

מצוה ניתנה בפרהסיא,

דאביי אין מערבין בדייסא אלא מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא ודייסא

שעשוי לשבת: ופת לא מלפתא.

במדרש רבה פ' אמור ריש

חוץ מן השבת שניתנה

פ' ל' ושם נאמר גם ר"ח.

בצנעא שנאמר ביני ובין

נמי לא מלפתא דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא תני

הלכך לא מוכחא מלתא היא שהרי

והש"ס שלא הזכירו אולי

בני ישראל. ואסיקנא

בכל יום יש לחם: שבשולי קדרה.

ר' חייא עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום ערובי תבשילין וה"מ

כללו בהוצאת יו"ט דר"ח

השבת ומתן שכרה

שנשארו בלא מתכוין: סומך עליהם.

איקרי מועד כדאיתא

אודעינהו, נשמה יתירה

דאית בהו כזית אמר רב יצחק בריה דרב יהודה ה שמנונית שעל גבי הסכין

בפסחים עז ע"א. ועיין

לא אודעינהו, כדריש

מערב יום טוב לשם ערוב ולא

גוררו וסומך עליו משום ערובי תבשילין והני מילי דאית בהו כזית אמר

בטור א"ח סימן (תמ"ט)

לקיש דאמר נשמה יתירה

אמרינן לא חשיבי ובטלי: גוררו.

[תיט] ובב"י ובב"ח ומג"א

נותן הקב"ה באדם בערב

רב אסי אמר רב ח) ו דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים

מערב יום טוב: אין בהם משום

שם. ותמיהני שלא הזכירו

שבת, שנאמר כי ששת

אמר רב יוסף ואם צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין

המדרש הזה דלדבריו אזלא

ימים עשה ה' את השמים

בשולי נכרים. שגזרו חכמים

❖

דחיית הרב"י וצ"ע:

ואת הארץ וביום השביעי,

ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא אסור פשיטא מהו דתימא

בבשולי נכרים משום חתנות ועל

כלומר כל שנבראו בעולם

הרסנא

שנאכל כמו שהוא חי לא גזרו על

להתענג מהם נשמתן

ביום השביעי נבראו,

בשולו דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בשול דלא אהני מידי ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים: סומך ישראל עליהן. דהא שרו באכילה:

מוסף רש"י

ומתרווחות ומתגדלות

כסא דהרסנא. מטוגן בשומן קרבי דגים ובקמח: אסירי. דקמח אין נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרים:

שהחדש מתכסה בו.

בשבת, וכיון ששבת

לרחוקים כגון שחרית לבני

וי אבדה נפש, כלומר

הרסנא

מערב וערבית לבני מזרח

נתמעטה הנשמה. והנותן

לפי שקטנה היא סמוך לחידושה (ר"ה ח:) שהלבנה אינה נראית בעליל לכל העולם דכתיב חדש בכסה (סנהדרין יא:). הוי אומר

פת לתינוק צריך להודיע לאמו, כלומר שייף לו מאותו המין. זו ששנינו ועושה תבשיל מעיו"ט, לא שנו אלא תבשיל

זה ראש השנה. שחגה בראש חדש, אבל שאר חגים באמצע החדש הם (שם). לדעת כי אני ה' מקדשכם. להודיעם אני

דבעינן מידי דמלפת, אבל פת ודייסא לא, דלא מילפת, דא"ר זירא בבלאי טיפשאי אכלי נהמי בדנהמא, כלומר הדייסא

בא שאני רוצה לקדשם (שבת י:). דעבידא לאגלויי. מי נתנו לו (שם). מתן שכרה לא עבידא לאגלויי. והוא הודיעם ע"י

פת היא. תני ר' חייא עדשין שבשולי קדרה, סומך עליו משום עירובי תבשילין, והוא דאית ביה כזית. ושמנונית שע"ג

משה בעל פה מה שכרה (שם). שייף ליה משחא. ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר

הסכין, אם יש בה כזית גוררה וסומך עליה משום עירובי תבשילין. וכזית שאמרו בין לאחד בין למאה. והאי דתנינן

התינוק פלוני עשה וגם פת נתן לי (שם). ומלי ליה כוחלא. נתן כחול סביב עינו, וכן לשונו בתלמוד (שם). לכשפים.

תבשיל זה אפילו שלוק או צלי או מבושל ואפילו קולייס האספנין שנתן עליו חמין מעיו"ט ותחלתו וסופו אין לו

שתחשדנו שכשפו (שם). נשמה יתירה. שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה (תענית כז:). כיון ששבת. שנח ושמר את השבת, ווי

שיעור, אוקימנא אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה, פירוש לא יהיה פחות מכזית, אבל למעלה, כלומר

אבדה נפש. וינפש דורש בנוטריקון ווי נפש (שם). דאכלי נהמא בנהמא. דמלפתי פיתן בדייסא (נדרים מט:). דגים קטנים

ביותר מכזית אפילו אלף ויותר אין לו שיאמר דיי. ואמרינן דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי גוים, כלומר

מלוחים. נאכלין כמות שהן מחמת מלחן (ע"ז לח.). כסא דהרסנא. טיגן במורייס, שומן דגים, עם קמח (שם).

מליחתם היא בישולם, והגוי לא בשל כלום כי כבר מבושלים הן, וקיי"ל כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו

את הפת [אין בו משום בישולי עכו"ם]. וזה מפורש בפרק אין מעמידין. וכן אם צלאו גוי סומך עליהן משום עירובי

תבשילין. ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא, כלומר בישל הדגים הללו עם הקמח, אסור משום בישולי גוים, מאי [טעמא] קמחא עיקר, ולדברי הכל אינו נאכל כמות שהוא חי, ועולה על שלחן [מלכים] לאכול בו פת, ולא דמי לדייסא.