טז:
יום טוב פרק שני ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
רבי אבא ערובי תבשילין צריך שיהא בהן כזית. וג' דינים
הרסנא עיקר. שומן הדגים: בין לאחד בין למאה. די להם בכזית:
יא א ב מיי' פ"ו מהל'
א) [תוספתא פ"ב],
ב) [תוספתא שם], ג) [ועיין
יו"ט הלכה ג סמג
לא דאית ביה כזית. ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא: תבשיל זה.
יש בהלכות ערוב ערובי תחומין צריך שתי סעודות לכל
לאוין עה טוש"ע א"ח
תוספו' כתובות ז. ד"ה
של ערוב: כבוש. בחומץ ובחרדל ומיני ירקות: שלוק. מבושל הרבה
אחד ואחד והכי מסיק בהדיא בעירובין (דף פ:) ערובי חצרות צריכין
מתוך], ד) [ודף קמה:],
סימן תקכז סעיף ג:
מאד: מבושל. כהלכתו: קולייס האספנין. דג מליח הוא ורך ונאכל
כגרוגרת לכל אחד ואחד והכי מסיק
בהדיא בעירובין (דף פב:) עד
יב ג מיי' שם הלכה ד
ה) נ"א בלועה ועיין רש"א,
ו) [ועי' תוספות ע"ז מ. ד"ה
טוש"ע שם סעיף ה:
שיהא ב' סעודות ואם יש שם מזון
כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו
יג ד ה מיי' שם הלכה ז
אמר רבא ותו' חולין סד.
ב' סעודות אינו צריך יותר ואפילו
חמין וזה בשולו כדתנן במסכת שבת
הרסנא עיקר קמ"ל קמחא עיקר אמר ר' אבא
❖
טוש"ע שם סעיף ט:
ד"ה סימנין],
מאה יכולין לסמוך עליו ערובי
(דף לט.ד)) שהדחתו זו היא גמר
יד ו מיי' שם טוש"ע שם
א ערובי תבשילין צריכין כזית איבעיא להו
סעיף ב:
מלאכתו: שנתנו עליו חמין גרסינן.
תבשילין בין לאחד בין למאה אינו
כזית אחד לכלן או דלמא כזית לכל אחד
טו ז מיי' פ"ו שם הלכה
הגהות הב"ח
צריך אלא כזית לכל מין ומין:
שעשו לו מערב יו"ט בשול הראוי
טו ופ"ח מהלכות
ואחד ת"ש דאמר רבי אבא אמר רב בערובי
דגים
קטנים מלוחים אין
לו: תחלתו. כשעשה התבשיל אין לו
[לעיל]
(א) תוס' ד"ה קמ"ל
עירובין הלכה יד סמג
תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה:
וכו' ויש שמסירין השומן.
לאוין עה טוש"ע א"ח
בהם משום בשולי
שיעור כמה יהא בו: סופו. אכלו
❖
נ"ב ס"א ויש שמתירין
סימן תקכח ס"ב:
תנן אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה
נכרים. דהא נאכלים כמו שהן חיין
או שאבד ושייר ממנו קצת: מאי
❖
השומן:
שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת מאי
לאו אין לו שיעור כלל. לא לרב ולא
הואיל ומלוחים אבל אם לא היומלוחים
א
למעט: לא אין לו שיעור למעלה.
כל שהוא לאו אע"ג דליכא כזית לא דאית
יש בהם משום בשולי נכרים ותימה
רבינו חננאל
גליון הש"ס
דאמר במס' ע"ז פרק אין מעמידין
לומר שלא יוסיף בו על כך וכך:
ביה כזית: ת"ש תבשיל זה צלי ואפילו
אמר רב עירובי תבשילין
א) ג
רש"י ד"ה לשנה. ור"ה
למטה. לא יפחות מכזית: צריכים
(דף לח.) כל שאינו עולה על שלחן
צריכין דעת. אוקימנא
כבוש שלוק ומבושל וקולייס האספנין שנתן
היה. עיין תשובת ח"צ
ודאי המניח צריך לומר
דעת. שידעו שלשם כך נעשו. ורב
מלכים ללפת בו את הפת אין בו
❖
עליו חמין מערב יו"ט תחלתו וסופו אין לו
סימן ק"ל:
כי לפלוני ופלוני אני
איסור משום בשולי נכרים וקאמר
הונא לא פירש דעת מי ומפרשינן
מערב, כשמואל דהוה
שיעור מאי לאו אין לו שיעור כלל לא אין
עלה כגון דגים קטנים וי"ל דהתם
לה אנן ואמרינן הא ודאי פשיטא לן
מערב אכולה נהרדעא,
לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה
ור' אמי ור' אסי מערבי
מוסף רש"י
בקטנים טפי מיירי והכא מיירי
דכי אמר רב הונא צריכים דעת
אכולה טבריא, אבל דעת
אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין
בדגים שאין קטנים כל כך שפעמים
דעתו דמניח מיהא בעי דאיהו עדיף
ד
הרסנא עיקר. ואותו
מי שהניחו אין צריך
מורייס נאכל כמות שהוא
צריכין דעת פשיטא דעת מניח בעינן דעת
להיות יודע בשעת עירוב
שהן עולין על שלחן מלכים ללפת
שעושהו לשם כך מיהו מבעיא לן
חי ושרי (ע"ז לח.). קמ"ל
אלא אפילו אחרי כן,
בו את הפת:
דעת מי שהניחו לצרכו כגון דעשאו
מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן תא שמע
קמחא עיקר. ויש בו
ואפילו ביו"ט עצמו אם
קמ"ל קמחא עיקר.
מכאן אנו
זה לצורך חברו כלום צריך שימלך
משום בישולי עכו"ם,
נודע לו שאחרים ערבו
דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא רבי
ה
שהקמח אינו נאכל חי
עליו מותר לו לבשל, כר'
בו תחלה לעשותו על פיו: עד תחום
סומכין ליקח מן הנכרים
אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא: מכריז
❖
ו
(שם).
יעקב בר אידי דהוה מערב
שבת. ולעומדים חוץ לתחום לא היה
פת הנלוש מן הביצים שקורין קנטויי"ש
ומזכיר הריני מערב זה על
רבי יעקב בר אידי מי שלא הניח ערובי
ואובליזא"ש דמאי נחוש אי משום פת
דעתו של מניח עליהם ולא עלו על
כל מי ששכח ולא עירב,
תבשילין יבא ויסמוך על שלי ועד כמה אמר
ואחרי כן היה מכריז כל
לבו לזוכרן: מסדר מתניתא. שהיה
עצמו התירו חכמים אי משום ביצים
מוסף תוספות
מי שלא עירב יבא ויסמוך
רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום
ששלקו בה הא אמרינן קמחא עיקר
יודע משניות בגרסא ומחזר עליהן
על עירוב שלי. ואמרינן
א. שאם מלחן ישראל
שבת: ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא
ואין לחלק ולומר דשאני הכא
לפני מר שמואל שיהיו סדורות בפיו
עד כמה. ואסיקנא עד כדי
כיון שהוא נאכל כמות
תחום שבת בא ושואלו
שהוא חי כשמבשל אחר
כעיקרן: סמוך אדידי. דמערבנא
קמיה דמר שמואל חזייה דהוה עציב אמר
לחומרא כלומר דקמחא שהוא מן
וסומך עליו, וכההוא
כך הגוי אינו בישול כ"כ
אכולה נהרדעא שהיא עירו: לשנה.
שלקות שבלילתו רכה אסור אבל
ליה אמאי עציבת אמר ליה דלא אותיבי
סומא דאמר ליה מר
ומותר. הרנב"ר. (ועי' שו"ע
לשנה אחרת $ וראש השנה היה שאין
בעלמא שהוא עב והוי מעשה תנור
שמואל ביו"ט תא סמוך
יו"ד קיג סעי' יב). ב. ולא
ערובי תבשילין אמר ליה סמוך אדידי לשנה
אדידי, בשנה אחרת נמי
דמי לעיסה הנילושה
יכול להניח ולהתנות: לדידך אסור.
אף שהיתר עיקר לא אזלינן לקולא
חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת
חזייה ביו"ט דהוה עציב,
שהביצים בטלים מתחלה
שאין דעתי על המזידין והפושעים
אי אפשר לומר כן דהא קאמר הכא
ואמר ליה פושע הוא,
ולא נאסרו מעולם. תוס'
אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין אמר
שאינם חרדים לדברי חכמים: לא
לכולי עלמא שרי וליה
הרא"ש חולין סד. ד"ה סימנין.
מהו דתימא הרסנא עיקר כלומר היה
ליה פושע את לכולי עלמא שרי לדידך אסור
אסור א) (אוקימנ' להא
ג. [ו]מיחזי כמיקני ביתא.
ערובי חצרות. לטלטל מחר דנראה
לנו להתיר אלמא היכא דהיתר עיקר
מתניתא הכי). ת"ר יו"ט
הרא"ה. ד. כיון דהוצאה
ת"ר יום טוב שחל להיות בערב שבת אין
כמתקן דבר: שאתה אוסרו בדבר
אזלינן בתריה אפי' לקולא אי לאו
ב)
שחל בע"ש אין מערבין
מותרת בי"ט מותר לו
מערבין לא ערובי תחומין ולא ערובי חצרות
לא עירובי תחומין ולא
לתקן בי"ט לצורך השבת
האסור לו. כח יש בידך לאסור עליו
דאסיק דקמחא עיקר ואין לחוש
עירובי חצרות דברי רבי,
והא לא מיחזי כמיקנא
מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור
שמא הביצים מעופות טמאים דהא
רבי אומר מערבין ערובי חצרות אבל לא
וחכמים מתירין אוקימנא
ביתא, [וע"ש עוד]. שם.
בו ביום והיינו תחומין שאף ביו"ט
אינן מצויין בינינו ושמא יש דם
להא מתני' הכי. וכן
ערובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר
שלח ר' אלעזר לגולה.
אסור לצאת מן התחום: ואי אתה
בביצים רובם אין בהם דם ומה
האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו
ג)
ואסיקנא הלכה כרבי
אוסרו. אין כח בידך לאסור לו
שבודקים הביצים בשעה שמשימין
דאמר שאין מערבין, ולא
אתמר רב אמר ז הלכה כתנא קמא ושמואל
מלתקן למחר דבר שהוא מותר בו
אותם ברוטב אם יש בהן דם זהו
חיישינן למאי דתנינן אין
אמר הלכה כרבי: איבעיא להו הלכה כרבי
מערבין עירובי תחומין
ביום ואיסור טלטול חצרות ליתיה
חומרא בעלמא דהא אם לא נבדקו
ביו"ט שאתה אוסרו
לקולא או לחומרא פשיטא דלקולא קאמר
ביום טוב: משום דשלח רבי אלעזר
מותרין וגם אין לחוש משום ביצי
בדבר האסור לו כו',
משום דשלח רבי אלעזר לגולה לא כשאתם
כו'. לפיכך הוצרכו לשאול לקולא
נבלות או מטרפות משום דאזלינן
כלומר ביו"ט שאסור
לצאת חוץ לתחום, כן
שונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין אלא
קאמר שמואל או לחומרא משום
בתר הרוב וא"ת והא יש לחוש שמא
לערב ביו"ט לצאת בשבת
דשלח ר' אלעזר לחומרא ואנו
נלושו בביצים טרופות דאמר בחולין
רבי אוסר וחכמים מתירין מאי תא שמע
חוץ לתחום אסור, אבל
(דף סד. ושם) דאין לוקחין ביצים
שונין דרבי לקולא לפיכך שואלים אנו
טלטול בחצרות שמותר
דרב תחליפא בר אבדימי עבד עובדא כותיה
ביו"ט, יש לו לערב
טרופות מן הנכרי וי"ל ה"מ בעינייהו
שמואל שקבע הלכה כרבי היכי
דשמואל ואמר רב תחלת הוראה דהאי צורבא
ביו"ט כדי לטלטל בשבת,
מתני לפלוגתייהו: ואמר רב תחלת
משום דאית בהו ריעותא דמוכחא
אע"ג דמסתבר טעמיה
מרבנן לקלקולא אי אמרת בשלמא לקולא
לא חיישינן ליה, והלכה
הוראה וכו'. דרב פליג עליה ואמר
מלתא ממה שהן טרופות דמנבלות
קאמר היינו קלקולא אלא אי אמרת לחומרא
כרבי שאין מערבין לא
הלכה כת"ק: כיון דמקלקלי בה
וטרפות אתו וזבנהו ישראל לנכרי
לתחומין ולא לחצרות.
מאי קלקולא איכא כיון דמקלקלי בה רבים
רבים. ששוכחין ומטלטלין בלא ערוב:
אבל הכא שנלושו דליכא שום ריעותא
היינו
א) שייך למטה אחר וחכמים
לא חיישינן לשום דבר ויש לומר
היינו
מתירין.
שנלושו מביצים שלמות ומיהו פשטי"ץ של דגים שאפאו נכרי אין להתיר דיש בהם משום בשולי נכרים הואיל ונבלע שומן הדגים בתוך
העיסה והדגים אסורין משום בישולי נכרים א"כ אף העיסה שמבחוץ אסורה ונעשה כולו בשולי נכרים אע"פ שהעיסה אין בה משום ב"נ דהא
התירו את הפת וגם מה שנבלע בה אינו בעין מ"מ קודם שנבלע בעיסה היה בעין והיה נאסר ונמצא שהעיסה ה) נלושה מן האיסור דרבנן ב
ויש (א) שמסירין השומן ואוכלים אותן בכה"ג ואותן ניליי"ש מדלא מברכין עלייהו ברכת המוציא יש בהן משום ב"נ ומיהו אומר הר"ר
יחיאל דאין בהם משום ב"נ כיון דדרך אפיית פת עביד להו ועוד דאי קבע סעודתיה עלייהו מברך ברכת המוציא אלמא פת נינהו: ו)
רבי אומר מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחומין. תימה הא רבי ס"ל בפרק בכל מערבין (עירובין דף לח: ושם) דשבת ויו"ט
קדושה אחת היא וא"כ היכי מערבינן ערובי חצרות מי"ט לשבת ויש לומר דאדרבה היינו טעמא הכא דרבי דהא דאית ליה קדושה
אחת
הן היינו בדבר האסור לעשות ביו"ט כגון תחומין אסור לעשותם ביו"ט בשביל שבת דהא קדושה אחת הן ג אבל בשביל שקדושה
אחת היא לא אסרינן
דבר המותר לעשות ביו"ט
עצמו כגון לטלטל בחצרו לעשות
ערוב בשביל שבת ד:
אין